אנחנו הדלקנו את המשואה הגדולה הזאת של הכרמל / נמרוד נוי
5/11/2010
תקלות יכולות לקרוא בכל מערכת ובכל זמן ומקום. גם מערכות מתוקתקות היטב חשופות לתקלות. על השרפה הגדולה בכרמל ניתן להסתכל כעוד תקלה אפשרית במסגרת מערכת חיים שעובדת היטב, אך ניתן גם להביט עליה כאירוע מייצג של משהו הרבה הרבה יותר רחב ועמוק מאשר סתם תקלה שיכולה ליקרות. משהו לא טוב בחיינו הציבוריים. משהו שנגזר מחולשה דורית הפוקדת את הזירה הציבורית של חיינו. את הפרהסיה שלנו. משהו שמקורו בחולשת המערכות המנהלות את חיינו כאן. המערכת הפוליטית והמערכת השלטונית. משהו תרבותי רחב היקף שעלינו לברר אותו לעצמנו.
מבעד לתימרות העשן שמעל לכרמל הבוער ניבטות שתי דמויות נפרדות של מדינות ישראל. זו הפרטית וזו הציבורית. הנה בכל מה שאינו קשור באופן ישיר לחיינו הציבוריים אנו עושים חייל ואפשר לומר משגשגים ולעיתים אף בגדול עושים זאת. ואילו באשר לחיינו הציבוריים אנו מצויים בעיצומם של תהליכי שקיעה והתדרדרות המאיימים על חוסנה ובטחונה של המדינה. תהליכים המייצרים הפסדים עצומים בגזרות נרחבות של חיינו.
המשוררת הנפלאה והייחודית שלנו זלדה כותבת בספרה "הכרמל האי-נראה" את השורות הבאות:
כאשר אמות
לעבור למהות אחרת -
ייפרד הכרמל האי-נראה
שהוא כולו שלי,
כולו תמצית האושר,
שמחטיו, אצטרובליו, פרחיו וענניו
חקוקים בבשרי -
מן הכרמל הנראה
עם שדרת האורנים שיורדת לים.
הנה, זלדה, הפנינה היפה שלנו, הכרמל האי-נראה, עולה בלהבות. לא השכלנו ולא ידענו לשמור אותו כפי שנצרת אותו את בליבך ולקחת עמך אל עולמות העד. אנחנו גיבורי החייל, יפי הבלורית, מלח הארץ הזאת, בחורינו הטובים, כשלנו בכל האמור לניהול חיינו המשותפים כאן. משהו לא טוב קורה לנו. משהו נחסר בנו עם היעלמותם של האבות המייסדים שלנו. אנחנו הדלקנו את המשואה הגדולה הזאת של הכרמל. אנחנו בגאוות השווא שלנו, בגבהות ליבנו, בקוצר נשמתנו ורוחנו עשינו זאת. זלזלנו, התנשאנו, חשבנו שאם אנו חיילים טובים, ואף טכנאים מעולים של החיים, אנו כבר יודעי כל ויחידי סגולה, ושאיש לא יבלבל לנו את מוחותינו הטהורים ולא יפגע ביפי הדימוי העצמי שלנו.
כנראה, זלדה, שלהיות חיילים טובים ומי שיודעים לטפל היטב בשאלות טכניות של החיים זה לא מספיק. נדרשת מעמנו גדולה. יכולות החורגות בהרבה ממנת משכל כזו או אחרת או אומץ לב בשדה הקרב. משהו רחב יותר. אולי נקרא לו בשם תעוזת הרוח. משהו המתקרב אל סגולותייך לכתוב שירים כל כך נוגעים. איזו רגישות יוצאת דופן. איזו יכולת של הבחנה דקה. רוחב אופקים. צניעות. סינתזה רבה של החיים. ראייה רב תחומית. חשיבה אסטרטגית כלשהי ובעיקר איזו סוג של תמימות יוצרת שאבדה לנו בסאון החיים הגועשים.
מה אספר לך זלדה? עדיין לא הכול אבוד. ראשית, אנו עוד נישאים על כתפיהם הרחבות של האבות המייסדים של המדינה, שייסדו כאן חברה מיוחדת במינה. חברה פותרת בעיות. חברה המתמודדת עם המציאות על דרך היצירה. עדיין לא הספקנו, בחטא האיבריס הגדול שלנו, להרוס כל דבר שהם בנו כאן, כל חלקה טובה. חברה שקראה נכון את המציאות בה חייה והשכילה להגדיר לעצמה את תפיסת הממשות שלה על פיה, ולעצב באופן אוטונומי ובוגר, את מערכות חייה וערכיה. עדיין יש תקווה, זלדה. עדיין יש הרבה טוב בתוכנו. עדיין גלום פה על האדמה הזאת פוטנציאל אנושי וחברתי גדול שאיכשהו הופנה לוואדיות נידחות, או הושלך לחצרות האחוריות, הזנוחות והנטושות, של חיינו. אני מאמין שנדע לחולל את המפנה הזה. אם לא בקרוב אז במעגל הדורות. השבר הוא גדול אך כגודלו גודל האתגר העומד בפנינו. זה אפשרי ואפילו יותר קל משנראה במבט ראשון.
