דיאטה מהירה, הבטן מקרקרת, להכנע? 

"תגידי, את לא שומעת אותי?" - זועקת לי הקיבה -"את לא מתכוונת לאכול? אני רעבה, נורא". "תשתקי כבר, מעצבנת, זללנית אחת" - אני תוקפת חזרה, לא מוכנה לוותר לה או להכנע להטרדותיה.

כמה פעמים ביום, כאשר אנו מכניסים מעט מזון לקיבתנו, אנו שומעים את קרקוריה והמניפולציות שהיא מפעילה עלינו באמצעות כאב מטריד בבטננו, האם כדאי לי להכנע או לא?

הדבר קורה בעיקר, כאשר אני בעיצומה של דיאטה מהירה, ודאי שהיא זועקת, היא מקבלת מעט דלק עכשיו, ולי יש ברירות, לוותר ולאכול, להמשיך בדרך ולהרגיל אותה ואת עצמי שמה שנכנס זה מה שנסתפק בו.

לפעמים אנו נוטים להתבלבל בין רעב וצמא, הרבה פעמים נכנעתי לקיבה המנדנדת שלי, "היא יודעת מה היא רוצה" - שכנעתי את עצמי - "אז ניתן לה", עוד תירוץ מדוע עליי לחזור ולאכול, ולא הסתפקתי במשהו קטן, אם כבר אז ללכת עד הסוף.

כמה פעמים חטאתי בהקשיבי לקיבה המתכווצת שלי, לא היה לי את הכוח לשלוט בה, כיוון שבתוך תוכי מאסתי בדיאטה המהירה ומיהרתי להשתכנע, שהגוף הוא מנגנון אוטומטי, הוא יודע מה חסר לו ומתי, אז מי אני שאבוא ואתנגד, קטונתי.

לאחר שנים של מלחמות בלתי פוסקות ביני לבין עצמי/קיבתי, לא נכנעתי, לא ויתרתי, שיניתי גישה, כשהקיבה זועקת, אני שנייה עוצרת ולא רצה אצה למקרר על מנת להשביע את צרכיה הגדולים, אלא חושבת רגע, אולי אני רק צמאה? או שאולי אסתפק בפרי? או שאולי פשוט אמשיך ואתעלם, בסופו של דבר היא תירגע ותיאלם.

גדולים ממני כבר אמרו, שאם הקיבה שלנו מקרקרת, אין זו סיבה להתחיל לאכול, מאד יכול להיות שכוס אחת או שתיים של מים תספק אותה, כי הרי גם היא זקוקה למעט נוזלים, כאשר אנחנו בתהליך של דיאטה מהירה וירידה במשקל, יש נטייה להתבלבל מעט בין שני הדברים, מים ואוכל, ואם בחרתם באוכל, אין צורך לזלול, פרי או פרוסת לחם קל תעשה את העבודה ותשקיט את המעצבנת הזו מקרקוריה המטרידים.