כמרצה לתקשורת אני שומעת לא מעט תלונות על כך שהמדיה מכתיבה את דעתה – ממש בכפייה ובעריצות – על קהל צרכניה. הקובלנה החוזרת ונשנית, בקרב סטודנטים ובעיקר בציבור הרחב, נשמעת בנוסח די אחיד: “מדוע שלא נקבל את העובדות והנתונים מהתקשורת ואז נחליט לבד? איננו רוצים את תכתיבי הפרשנות של העיתונאים”.
ביום חמישי האחרון פרסמתי מאמר בעיתון “הארץ”. כולו התבסס על עובדות ונתונים. תוארה שם פגישה מצומצמת שערך אהוד ברק לפני כחודשיים עם אנשי אקדמיה בניסיון לבחון באמצעות כלים מהסוציולוגיה, הפסיכולוגיה החברתית והתקשורת את הסיבות להתרסקות מפלגת העבודה ולהתרסקות האישית שלו ולנסות להציע הסבר ואולי מתווה לשינוי. מאז אותה פגישה מעמדו של ברק המשיך להידרדר ומול מנהיגותו הקורסת הוצגו מועמדויות אלטרנטיביות להצלת המפלגה.
המאמר שפרסמתי השתמש במקרה הבוחן של טוני בלייר מ-2005. הפופולריות של ראש ממשלת בריטניה לשעבר היתה אז בשפל, וחברה למיתוג שהלייבור שכר הציעה להעביר את בלייר תהליך של השפלה מזוכיסטית באמצעי התקשורת כדי להחזיר אליו את התדמית הראשונית והרעננה שאתה נכנס לפוליטיקה. החברה מצאה כי לא בהכרח מדיניותו של בלייר היא שהרגיזה את הבוחרים, אלא אטימותו, יהירותו והתנשאותו כלפי אלה שראו בו שמונה שנים קודם לכן מקור לתקווה והבטחה חדשה בפוליטיקה.
זוכרים את המשאלה שעליה סיפרתי בפתח דברי? כנאמנה לגישת העובדות בלבד סיפקתי רק את האינפורמציה. עשיתי זאת ברוח הידע המוכר לי מהמחקר. בסוף הדברים הצגתי שאלה לקוראים: האם זה ישים גם לגבי ברק? הטוקבקיסטים בחלקם התנפלו עלי. את השנאה היוקדת לברק העבירו אלי. תוארתי כמשת”פית, כמי שמנסה בדרך לא הגונה להחיות את הפגר הזה מחדש. הואשמתי גם בטפשות, בחוסר הבנה והוצגתי כאינטרסנטית.
באותו יום, באותו עמוד ב”הארץ”, התפרסם מאמר של אבירמה גולן על יצחק הרצוג, בנושא טיפולו הכושל והאכזרי של משרד הרווחה באוכלוסיית העוורים. גולן שחטה את הרצוג מבלי למצמץ וללא רחמים. פירקה אותו לגורמים. תיארה אותו כאפס ושלחה אותו הביתה. הטוקבקיסטים מתו על זה. הם הסכימו עם כל מלה והשבחים שהרעיפו עליה היו מפה ועד הודעה חדשה. חלקם ציינו את דבר היותה עיתונאית אמיצה ושרבבו את שמי כדוגמא שלילית לעיתונאות מתרפסת.
שאלתי את עצמי מה קרה שם, בעצם, שיצר כזו תגובת נגד. הרי הצגתי מקרה בוחן שעסק בבלייר והשארתי לקוראים שאלה פתוחה על ברק. בסך הכל רציתי להגשים את המשאלה שתיארתי בתחילת הרשימה. זוכרים? אל תכתיבו לנו, תנו לנו להחליט לבד. אבל התברר לי שהתחנונים האלה הם פארש. בעצם צרכני התקשורת שביקשו רק אינפורמציה עבדו עלי. הם דרשו ממני: דוקטור, תני לנו דם, אנחנו רוצים דם. עד שתעשי לברק וידוא הריגה ועד שתפרקי את גווייתו לגורמים ותשליכי אותם למאכל לחיות הבר, לא נניח לך. ואם לא תעשי את זה, אז אותך נהפוך למטרה נעה.
לא מעט ממחקר התקשורת הפוליטית כיום נסוב על זה: האם השיח החומצתי והארסי כלפי הפוליטיקאים מייצג נאמנה את תפקידו של כלב השמירה של הדמוקרטיה, או שכלב השמירה הפך לכלב המשחר לטרף ואותנו לקניבלים של מדיה? ודרך אגב, אהוד ברק התקשר באותו היום ושאל אם כקורא פרטי הוא יכול להשיב על השאלה שהוצגה במאמר. הוא אמר כי היה רוצה לנסות את האסטרטגיה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר. מי שמאמין לו, מוצע שיעשה זאת על אחריותו בלבד. גורלם של תושבי בריטניה באמת נגע לבלייר ולכן האסרטגיה הזו הצליחה לו. לברק לא ממש מזיז מאתנו, אלא רק אם זה משרת אותו.
ד"ר אורית גלילי - צוקר, מרצה, מתמחה בקשר בין פוליטיקה ומדיה
