ואתה חושב שקרפדות לא שייכות אליך? 

ואתה חושב שקרפדות לא שייכות אליך?

תשמעו, יש אנשים שאוהבים בעלי חיים, ושלא, יש שמעניין להם האח הגדול, ויש אוהבים תסכיתי מתח ודרמות, לכל אחד טעמו והעדפותיו. הכול הולך וטוב, ואין זה אומר שבמידה ואדם אינו עם ההעדפות שלך בדברים הוא איש לא טוב או משהו, נכון?

גם למי שאיכות הסביבה ובעלי חיים לא בדיוק בראש שלו, מתישהוא, כדאי להבין שיש דברים שהפגיעה בהם היא פגיעה בנו בעצמנו, כמו בומרנג שחוזר ופוגע בהמשך גם בנו....

לא רק באדם, גם כללית, הפגיעה מגיעה לכל אחד ואחד מאתנו, למשפחה לילדים, בדרכים שלא תמיד אנו מודעים להם.

לפעמים מתעוררים כשמאוחר מדי, לפעמים רואים זאת מיד, כך או כך, הקשר קיים, ומה שלא רואים מיד מגיע בהמשך עם "ריבית"....

יש אנשים שמה שלא רואים בעיניים, בטווח הקצר, עכשיו יעני, לא קיים, נעלם מהם, יענו, אחרי המבול, מכירים את ה "יהיה בסדר"....?

מה שלא רואים קרוב כאילו לא נוגע אליהם, הם יכולים להרשות לעצמם להתעלם, ולמען האמת זה הרבה יותר נוח.

הצרה ש"המבול", הפגיעה מגיעים, תמיד מוקדם מהמתוכנן, וכשזה קורה ויש פגיעה ביקרים לך, במשפחה, באישי, מרימים הכל קול זעקה גדולה, ואינם מבינים איך הגיע המצב לכדי כך, ואיך ומאיפה זה "נחת" עליהם.

כשמתעלמים, אם במודע או לא, "יושבים על הגדר", מקבלים את הדברים כ"גזירה", ולא עושים דבר או משמיעים קול, או מכח ההרגל, אולי כי טרודים בטרדות היום יום, כי הרי לכולנו כל אחד החבילה שלו....איך אחר כך מתפלאים שהגיע מצב מסוים לכדי כך?

ובינינו, כולנו בעצם קצת כך, כל אחד מאתנו.

מצד שני, הרי אי אפשר לשים לב, לפעול, ושיהיה אכפת לך פשוט מכל עוולה, או כל דבר שאינו מתנהל כתקנו, אין לזה סוף, וכולנו בני אדם.  אבל להיות אגוצנטרי עד שלא יהיה אכפת לך משום דבר רק מאינטרסים של עצמך, בסופו של דבר ,לטווח ארוך, מחטיא את המטרה.

הצרה מגיעה לפתחו של כל אחד מאתנו במוקדם או במאוחר, ואיך תהיה לנו עזות מצח לבוא בטענה, לאחר שהפגנו אי אכפתיות? שלא היה אכפת לנו מאחר? שלא הושטנו יד לעזרה או מחאה? או שלא עשינו ולו צעד אחד קטן למזער נזקים?

כאן מסופר על מקרה אחד מרבים, בפגיעה ספציפית בבעל חיים מסוג אחד, צפרדעים, קרפדות, דו חיים.

nrg מעריב "סכנה לקרפדות: חומרים רעילים במי הגשמים" (18.10.2010) אביב לביא

(בכתבה יש צילום של קרפדה. חמש אצבעות במקום ארבע צילום: בועז אידלוביצי)

נכון, זה בעל חיים פחות פופולארי, שקל להתעלם ממנו, עוד יותר משאר בעלי החיים שגם מהם הרי מתעלמים, אך הוא הראשון לנפגעים. משום כך הוא סמן ברור מצוין שמהווה אור אדום, שצועק לכולנו שמשהו מאד לא תקין.

ברגע שיש פגיעה בדו חיים, בצפרדעים, הפגיעה כבר כאן, גם בנו.  אלא שאנו טרם יודעים ומרגישים בה. אם הם פגועים בצורה כזו, הרעלים הללו כבר אצלנו, אלא שאנו טרם חשים בזאת.

דו חיים ידועים כסמן רגיש יותר לרעילות סביבה, אם זה באדמה, מים, אויר וכדומה, וכמו שבזמנו היו מורידים למכרות צפור בכלוב כדי לראות אם האויר תקין, כאן, הצפרדע היא הסימן שלנו, והיא אומרת לנו כבר המון זמן שיש בעיה חמורה, ואנו מתעלמים.

יש מי שחושבים שאם אינו אוהב בעלי חיים, והם לא מעניינים אותו הוא יכול להרשות לעצמו להתעלם מהם, אז זהו שלא, והצפרדעים אינן הדוגמא היחידה.

כשעברייני אלימות פוגעים ומתעללים בבעלי חיים אינם באים על עונשים בחומרה, אינם מטופלים, הם ממשיכים בדפוסי התנהגות אלימים וכולנו רואים את רף האלימות הגבוה, את הפגיעות בחסרי ישע אחרים, את ההפקרות.

כשמחזיקים בעלי חיים במשקים בתנאים תעשייתים קשים, הגורמים להם עקה וסבל (למשל תרנגולות סוללה), כשהמזון שלהם עתיר אנטיביוטיקה, שומן, הורמונים, כל אלה מגיעים אלינו כמזון (למי שאוכל בעלי חיים), הגוף שלנו הופך חסין לאנטיביוטיקה, רבים מפתחים אלרגיה ולא תמיד מוצאים למה, ועוד.

כשגורמים תעשייתיים ואחרים מזהמים את האוויר, המים, האדמה זה לא נשאר רק שם ופוגע בטבע, בצומח, בבעלי החיים, אלא מגיע אלינו אם במישרין או בעקיפין כ: אלגיה, אסטמה, מחלות שונות, ולרוב ראשונים להפגע הם ילדים ומבוגרים.

הדברים אינם נעלמים או מתאדים, הם פוגעים, זו תגובת שרשרת, העולם הוא כמו בומרנג, ומה שאתה זורק חוזר אליך.

הדבר נכון לגבי דברים רבים בחיים, ולא רק התחשבות בסביבה, בבעלי חיים - בכלל כהשקפה.

אך כשאתה מחייך אל האחר (גם אם הוא בע"ח או צומח) מאד קשה שלא לחייך אליך חזרה, לא?

לו רק נחשוב לרגע, ונפסיק גם במישור האישי וגם בכללי לקחת הטבע, הסביבה, בעלי חיים שונים, צפרדע - כמובנים מאליהם, נעזור למנוע פגיעה, נציל, ננסה למזער נזקים, לדאוג שלא תהיה פגיעה עתידית - בעצם נעזור לעצמנו, הענף הוא אותו ענף וכולנו יושבים עליו.

אולי זה לא יציל את העולם, אבל ליצור קטן אחד זה יכול להוות את ההבדל בין חיים למוות, ואנו בפנים בלב נדע, שאם לא שינינו כלום מבחינת התופעה בגדול, את שלנו, בקטן, עשינו. והפרטים הקטנים הם שעושים בסופו של דבר את הגדולים.....

כל זה כמובן מעבר לעובדה הבסיסית שסביבה ובעלי חיים הם חסרי יכולת התגוננות, וסופגים את כל הפגיעות שלנו בהם, ראוי הומאני ונכון יותר להימנע מלפגוע בהם, ובכלל, גם למי שזה לא בראש שלו.

וזו גם השקפת חיים, אך גם ראייה קדימה, להשאיר קצת דברים יפים לדורות הבאים.....

פורסם כאן

http://cafe.themarker.com/post/1845788/

בונבונייטה