טיולים מאורגנים לקובה
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

טיולים מאורגנים לקובה 

מאת    [ 15/11/2010 ]
מילים במאמר: 2248   [ נצפה 2249 פעמים ]

 
 

מאת: ברק אפיק


קובה אז והיום

המטייל בקובה עשוי להיתקל בניגודים מפתיעים: הוא ייצא ממלונו המפואר לאחר ארוחת בוקר דשנה ורבת קלוריות, וברחוב לא ימצא אף מסעדה, דוכן מזון או מכולת. חנות ממוזגת ומפוארת בה שפע כל טוב, תרמוז על כך שהיא מיועדת לבעלי המטבע הזר, לתיירים המבקרים באי. תושבי האי, המחזיקים בכסף קובני, לא יוכלו לקנות דבר בחנות זו, בה המטבע המקומי אינו מתקבל. המכוניות החדישות, הנעות בכבישים, יובאו על ידי המדינה על מנת לשמש כמונית או כרכבים להשכרה עבור התירים. הבנזין נמכר במטבע זר בלבד או בשוק השחור במחירים מפתיעים.

בשנת 1990, כאשר תזרים הסיוע הסובייטי הופסק, קרסה כלכלת קובה. האי נותר מעוז הקומוניזם האחרון. בעוד שסין וחברות אחרות בגוש הקומוניסטי כבר החלו לצעוד לעבר פתיחות כלכלית....., קובה עדיין מתלבטת באשר לעתידה. אחד הסממנים לכך הוא החזרה לחקלאות. החקלאות בעמקים מבוססת על בננות, קפה וטבק, אך קנה הסוכר הוא מקור הכנסה ראשי של האי, ממנו מייצרים גם את הרום הקובני הנפלא. המחסור החמור בדלק החזיר את החקלאים לעבודת כפיים, ואפשר לראות באזור פינאר דל ריו, לא רחוק מהוואנה, איכרים החורשים את שדותיהם עם שוורים, כאשר הטרקטור עומד מיותר בצד הבקתה.

פידל קסטרו, השליט הנצחי, הבין סוף סוף כי התיירות יכולה להוות מקור מהיר להזרמת דולרים חיוניים לקופת המדינה, ולכן פתח את השערים הנעולים של האי. בקובה מבקרים כיום כמיליון תיירים בשנה ואפשר לראות בה תנופת בנייה של מלונות, בהשקעה של חברות קנדיות ואירופאיות. בהוואנה העתיקה משופצים בתים רבים ונפתחים ברים ומסעדות לתיירים. מפעלי הסיגרים .והרום המפורסמים עורכים ביקורים לקבוצות ובודדים, שבסופם אפשר לרכוש ממרכולתם.

יש גם פריחה מחודשת של בתי המוסיקה המופלאים, בהם מנגנות בכל ערב להקות אחדות, וגם המועדונים מלאים בזרים ומקומיים המתפתלים לקצב הסלסה. בלב העיר מאוכלס רחוב אובסיפו המפורסם בבתי קפה וגלריות של אמנים קובניים, והופך במהירות לשינקיין של הוואנה.

התוצאה: קובה של שנות האלפיים מתנדנדת בין הכמיהה להיכנס לעידן האינטרנט והגלובליזציה לבין משבר ערכי קשה ומצוקה כלכלית קשה לא פחות.


הולדת רפובליקת הבננות
 
קובה נתגלתה על ידי כריסטופר קולומבוס, שנחת בחופיה בדרכו, כפי שהאמין בטעןת להודו. כאשר התברר כי אוצרות גדולים אין באזור,החלו המתיישבים החדשים לכרות יערות ולברא קרקעות לגידולים חקלאיים. נראה שהתושבים הספרדיים דאגו לחסל את אוכלוסיית הילידים ביעילות מדהימה. עבדות ללא תנאים מינמאליים ומחלות אירופאיות לא מוכרות קטלו בהם במיליונים. כאשר הספרדים נותרו בלא כוח עבודה יעיל לטפל בגידולים, הם החלו לייבא עבדים שחורים מאפריקה, כדי למלא את הפונקציות של הילידים. האפריקאים התגלו כעמידים יותר בפני מחלות וכעובדים חרוצים ובעלי כוח סבל ראוי לציון – בעזרת השוט כמובן. מעט מזון והרבה עבודה, ניצול מקסימאלי בגיל המתאים, ו"כשמתיישן" קונים חדש – כמה יעיל!

כל זה הותיר את קובה ארץ דו – גזעית: מיעוט של אוליגרכיה לבנה עשירה ורוב של עבדים שחורים. עם השנים, כיוון שבתחילה הספרדים הגיעו ללא נשים, החלו האוכלוסיות להתערבב, כך שנוצרו מולאטים ברמות תערובת שונות – וזהו העם הקובני של היום.
מלחמת העצמאות באמריקה הלטינית החלו בתחילת המאה ה-19 והסתיימו בתחילת שנות השלושים של המאה, אז החלו המדינות השונות לעצב לעצמן מנהיגות מקומית, כלכלה עצמאית ובחלק מהמקרים אף אחדיאולוגיה, פילוסופיה, ספרות ואמנות ייחודית. קובה היתה האחרונה להשתחרר מכבלי האימפריה הספרדית בסוף המאה ה-19. ליתר דיוק, ספרד הפסידה לארצות הברית במלחמה על קובה.

ארצות הברית יצרה במרכז אמריקה פריפריה כלכלית חשובה, בה כל אחת מן המדינות משמשת לייצור תוצר אחד או שניים, הנמכרים לשכנה הצפונית במחירים מגוחכים. ארצות הברית שלטה ברוב הקרקעות, בנמלים, ברכבות, ולעיתים גם בכוח הייצור הזול. כדי שלא יפריעו לה בביסוס כלכלתה על חשבון התושבים, היא יצרה מערך של שליטי בובות אשר נתמכו על ידה ועל ידי חברות הסחר בעלות העניין. כך נולדו רפובליקות הבננות המפורסמות, וכך גם נוצרו הפערים האדירים בחברות של מדינות מרכז ודרום היבשת. האוליגרכיות חברו לממשל הפיקטיבי, ניצלו עד תום את בני עמם ושמרו על רכושם ועל מעמדם.

בתחילת המאה העשרים, אחרי ניסיונות קצרים שעלו בתוהו, לבסס לעצמם עצמאות כלכלית ומדינית, השתלטה ארצות הברית גם על קובה בעזרת שליט בובה, ואחזה בנמלים, במטעי קני הסוכר, בשדות הטבק ובכל מה שקובה ייצרה. אחרון השליטים שלפני המהפכה היה באטיסטה.

קובה שלפני המהפכה היתה לחצר האחורית של ארצות הברית. כאן סידרו את העניינים המפוקפקים של השכנים הצפוניים. כאן נפגשו העשירים: ברוני הסמים, סנדקי המאפיות, גנגסטרים ושאר טיפוסים מפוקפקים. כאן שרצו המרגלים מכל הצדדים והעניקו השראה לסופר ארנסט המינגווי. כאן הלבינו כספים, העבירו נשק, הימרו ושתו, חגגו במועדוני לילה ומסיבות פרועות וביום השתזפו בשמש הקאריבית ובחופי התכלת. כאן ניצלו את הארץ  על בניה ובנותיה הצעירים וקינחו בסיגר הוואנה משובח. האם יש קרקע פוריה מזו למהפכה? פידל קסטרו, עורך דין צעיר, והרעיונות החדשים שהביא עמו, הציגו בפני העם הקובני את האלטרנטיבה הטובה ביותר, והציעו להימלט מציפורני האימפריה החדשה, שאיימה לבלוע את העם צמא החופש הזה. ביולי 1953 הנהיג קסטרו את המהפכה הראשונה, שנכשלה ופידל נדד בעקבותיו למקסיקו. ב-1956 הוא חזר, מלווה בלוחמים, ביניהם צ'ה ארנסטו גווארה, סטודנט לרפואה, מהפכן ממוצא ארגנטינאי אשר עוד יהפוך למיתוס. הוא עלה לרכס המיוער של הסייר המאסטרה, שם קיבל את תמיכת תושבי ההרים, ומשם ניהל את המרד, שהצליח להפיל את השלטון המושחת של באטיסטה. קסטרו הבטיח לעם הקובני חופש ושוויון, והעם קנה את ההבטחות.


רוצים שינוי?

המתכננים טיולים לקובה וקוסטה ריקה ישמחו לבקר בטרינידד. טרינידד, עיר צבעונית מרהיב בדרום האי, אשר הוכרזה על ידי אונס"קו כאתר מורשת עולמי, היא התיירותית והמטופחת בערי קובה. בית הטרובה (La Casa de la Trova) הוא מקום מפגש ללהקות וטרובדורים. בכל ערב מנגנות כאן מספר להקות והשמחה רבה. בית המוסיקה (La Casa de la Musica) של טרנידד פותח את הערב עם להקות סון וממשיך בג'ים סשן בהשתתפות הקהל או במוסיקת ריקודים במקצבי הסלסה והרומבה על גבי דיסקים. הדיסקוטק של טרינידד נקרא המערה (La Cueva) והוא אחד הטובים והמפורסמים בקובה. כאן אפשר לרקוד הרבה סלסה וראפ קובני כמו גם קצת מוסיקה מערבית. בשעות היום יש מוסיקה בכל פינה ובבית הקפה La Chanhara  כשם המשקה המשובח, אפשר לשתות וגם להצטרף לג'ם סשן עם כל מי שכבר שתה כמה כוסיות.

בדרך לטרינידד כדאי לעבור בעיר סנטה קלרה. היא לא יפה מהרגיל או מעניינת במיוחד, אבל זו הזדמנות טובה לעלות לגרסה הקובנית של קברי צדיקים. צ'ה גווארה קבור בסנטה קלרה במוזילאום מפואר, לשם הובאו עצמותיו ממקום מותו בבוליביה ב-1997, אז התמלאה קובה בתמונותיו וחיתה מחדש את המיתוס.
511 שנים עברו מאז גילוי אמריקה על ידי קולמבוס, והגעתו לשפת הים של ברקואה, עיירה מוקפת ג'ונגל סבוך בקצה המזרחי של קובה. כאן, על החול הבוהק, תקע קולומבוס את הצלב, ששמור עד היום בכנסייה בה ביקר האפיפיור לפני שלוש שנים. בבתים רבים ניתן לראות את תמונת האפיפיור יוחנן פאולוס השני ובימי ראשון מורגשת צפיפות חמימה בכנסיות השונות הפזורות באי. האם זהו הסם החדש להמונים המאוכזבים מהמהפכה?

ברקואה היא עיירה שלווה ומנומנמת וגם המקום החם ביותר באי. בית המלון נבנה על שרידי המבצר המשקיף על העיר והמפרץ מלמעלה ומאפשר לתיירים לשכשך בבריכה, להירגע מהחום ואף ליהנות מארוחות טובות, למרות הריחוק מהוואנה. אפשר גם ליהנות מהחופים היפים של האזור ומביקור בחוות החקלאיות, שגם יכינו עבורכם ארוחה דשנה ממוצרים מקומים – חוויה בהחלט לא מובנת מאליה בקובה.

הפנינה האמיתית של מזרח האי היא כמובן העיר סנטיאגו דה קובה. היא  נוסדה בשנת 1515 והייתה אחת הערים הראשונות ביבשת אמריקה. כיום היא הולכת ומתגלה על ידי העולם הישן. העיר הייתה שנים רבות בירת האי והיום היא מכונה "בירת הקאריביים". בסנטיאגו היה נמל העבדים הגדול ועל כן היא נותרה עד היום העיר עם ההשפעה האפריקאית החזקה ביותר בקובה. כיום הדבר מתבטא בהיותה בירת הפולקלור והמוסיקה של קובה. בחודש יולי נערך כאן פסטיבל האש וגם הקרנבל הצבעוני והסוער של קובה.

סנטיאגו יצאה בשורת המהפכה, שבעקבותיה חלו רפורמות חברתיות מרחיקות לכת. מחירי חשמל ודיור הוזלו, שרותי חינוך ובריאות שופרו לאין ערוך, האדמות הולאמו והכלכלה הפכה סוציאליסטית. הרכוש האמריקאי הוחרם לטובת המדינה ועשירים רבים ברחו לארצות הברית כדי להימלט מהגורל המצפה להם ומנקמת המהפכה.

האמברגו (החרם הכלכלי) האמריקאי שהוטל על קובה הפך את מצב כלכלתה לעגום ואף חמור מכך. יש מחסור באוכל ובמוצרים בסיסיים, כסבון ותרופות למשל. השוק השחור פורח והדולר הוא המלך. הבריחה צפונה, שקרצה לכל הקובנים שרצו לשפר את תנאי חייהם מאז ומעולם, התגברה. כמליון קובנים בר חצו את 145 הקילומטרים המפרידים בינם לבין פלורידה.

למרות כל זאת נותר העם הקובני חייכן, מכניס אורחים ועליז. השילוב של הספרדים עם האפריקאים, שילוב של מקצבים, מסורות דתיות, אוכל ושתייה, שפות וחלומות מתרבויות שונות, יצר עם תוסס וצמא לחיים.
אך אפילו עם שמח ומאושר הולך ומתעייף. המיתוסים עייפים וזקוקים לריענון. קובה מוכנה להפיכה חדשה, ולא חשוב אם תהיה זו בדמותו של האפיפיור או בדמותם של המוני תיירים שיפקדו את האי. העיקר שיהיה לה ריח של דולרים וכמה שיותר.

היום אפשר לשמוע בקובה לחש של צעירים שכמהים להחלפת המשטר ולנפילת קסטרו. מנגד רבים עדיין תומכים בשליט הותיק וטוענים שלעומת מדינות אחרות באמריקה הלטינית, מצבה של קובה עדיין טוב יותר ומביאים כראייה את שרותי בריאות והחינוך. המבוגרים עודם נושמים את אדי המהפכה, אך הצעירים לא לגמרי משוכנעים. החומרנות שהם רואים בכל פינה, בטלוויזיה, אצל החברים שברחו למיאמי או בקרב התיירים הפוקדים את האי, מערערת את סדרי העדיפויות שלהם. הם לא מסתפקים בסיסמאות ובהבטחות לעתיד טוב יותר, הם רוצים את ההווה.

כך או כך, לא נותר לקובנים אלא לנסות לשרוד את המציאות העגומה, להאמין או לברוח בכל דרך אל היבשת הצפונית. וכמו שפידל קסטרו מסיים את הנאומים הארוכים שלו: "סוציאליזם או מוות, אנחנו ננצח!"

הסון קם לתחייה


כבר בשדה התעופה של הוואנה נוצר המפגש עם הלהקות, המנגנות את הלהיטים המפורסמים של המוסיקה הקובנית ומנסה למכור את הדיסק שהוציא לאחרונה. בלובי של המלון, בכל בר או בית קפה, כמעט בכל פינת רחוב, תמצאו להקה, המחכה לטיפ של דולר או שניים. דולר כזה הוא עשירית מהמשכורת שמשלמת להם הממשלה עבור נגינתם. המהפכה פיתחה את התרבות והאמנות וכמעט כל קובני מנגן על משהו. השירים פשוטים ומדברים על חיי היום יום: על אהובה שהלכה, על הלב השבור על הכסף שאין.

בהוואנה הבירה עסקים כרגיל. בניינים קולוניאלים שנבנו בזכות עושרה של העיר, ששימשה כנמל מוצא לספינות הזהב והכסף שנלקחו מהאמריקות לספרד, הפכו אותה לנמל המרכזי והחשוב של הספרדים, וגם לעיר עשירה, שבה שגשגו אמנות ויצירה. העיר עוברת כיום מתיחת פנים כללית בזכות כספים בינלאומיים ומשקיעים רבים וזריזים, שרואים את הפוטנציאל הגדול באזור ביום שארצות הברית תפתח את שעריה. בהוואנה יש מוזיאונים וגלריות רבות, בתי מוסיקה, תיאטראות, אצטדיונים וכל מה שמריח תרבות. אך תושביה, או לפחות כאלה שאין להם קרובים במיאמי, ייאלצו להסתפק במעט ולבחור במפלגה היחידה שבשלטון.

הסגנון המוסיקלי המכונה "סון" הגיע מהחלק המזרחי של האי. הטרס (Tres), אותה גיטרת מנדולינה בעלת שלושה מיתרים כפולים, היא האלמנט המרכזי בסון, ואותו מלווים כלי הקשה ונותני קצב שונים. היום אי אפשר לדבר על מוסיקה קובנית ועל סון קובני מבלי להזכיר את האליל הנערץ הידוע בשם קומפיי סגונדו (Company Segundo), הוא וחבריו הפנסיונרים, ובכלל מוסיקת הסון הקסומה, זכו לתחייה מחודשת לאחר פתיחת קובה לעולם, וההתעניינות בסגנון הנשכח הולכת וגוברת. ביטוי בולט להתעניינות זו אפשר למצוא בסרטו הנפלא של וים וינדרס "בואנה ויסטה סושיאל קלאב" , המתעד את חייה והופעותיה של להקת סון.

בכל עיר ברחבי האי יש בית מוסיקה ((Casa de la Musica אחד לפחות, בו אפשר מדי ערב ליהנות מצלילי הסון, לשמוע טרובדור עז קול או לרקוד סלסה ורומבה. הוואנה היא גן עדן מוסיקלי לחובבי כל הסגנונות, ולעיתים נראית כמו רחבת ריקודים אחת גדולה לחובבי הסלסה לסוגיה. רחוב אובסיפו (Calle Obsipo) בהוואנה העתיקה מציע ברים ובתי קפה בהם להקות וטרובדורים משעות אחר הצהריים. המפורסם וההומה שבהם הוא קפה דה פריז (Caf? de Pars), שבו אפשר גם לאכול משהו בין לבין. בתי קפה ומסעדות נוספים בהם יש הופעות חיות אפשר למצוא בקצה הרחוב, ליד הקתדרלה, כמו גם בפלזת סן פרנסיסקו (Plaza San Fransico) הסמוך. בגבול הוואנה העתיקה עם שדרת הפראדו (El (Prad, מתחת למלון אינגלטרה (Hotel Inglatera) אפשר לשמוע להקות סלסה ובעיקר לרקוד בקברט נסיונל (Cabaret Nacional) הפתוח עד אור הבוקר.


הרומבה המקורית היא מוסיקת העם. מוסיקה קצבית ומאולתרת שהיו מנגנים בשכונות של הוואנה בסופי שבוע. שם, ברחבה שמתחת לבניינים הצפופים, בין שחקני הדומינו למריבות השכנים, היו מתקבצים כמה נגנים, שלושה תופי עץ (Cajones) נותנים את הקצב לזמר מאלתר וללהקה שעונה לאלתוריו, זוג צעיר ספק רוקד ספק עושה אהבה. מייד יורדים כל השכנים ופותחים במחול סוער שרק מגביר את הצמא לעוד כוסית של רום...

מקומות קצת יותר "מהוגנים" אפשר למצוא במלונות הגדולים וברבעים היוקרתיים של העיר. בית המוסיקה המצויין של הוואנה נמצא בשכונת מיראמר (Miramar) שבמערב העיר, וגיבה עשרה דולר דמי כניסה. סמלון מליה קוהיבה (Melia Cohiba) נמצא מועדון Havana Caf? . יקר, תיירותי ומלוקק, אך לעיתים מזמן להקות מעניינות.

את "הטרופיקנה" הקברט הקובני הידוע, אין צורך להזכיר ובכל זאת – הזמנות אפשר לעשות דרך כל המלונות.
מועדונים נוספים נמצאים סביב במרכז של הואנה וכל נהג מונית יידע להובילכם אליהם: Copa Run במלון ריביירה,  El Rincon del Bolero בו שרים בולרוס וטרובה, Caf? Cantane  בו אפשר לשמוע סון וסגנונות שונים, La Zorra el Curebo כמו גם El Gato Tuerto שמזכירים את הוואנה של פעם.

באולמות הגדולים של הוואנה, כמו התיאטרון הלאומי (El Teatro Nacional) ואחרים, מופיעים לעיתים גדולי זמר ונגני קובה, וצריך לעקוב אחר הפרסומים ולהתעניין במלונות. לחפצים בקצת מוסיקה אקלקטרונית ובחיכוך בצעירי החברה הגבוהה של הוואנה, מועדון Macumba במערב העיר הוא אופציה טובה. שם אפשר גם לאכול ארוחת בשרים מצויינת.

נסיעה של שעתיים מהוואנה, לאורך החוף, תביא אתכם לרצועת חוף קאריבי קסום. זהו האזור של וראדרו (Veradero) אזור המלונות והנופש של קובה. שם יש מלונות בכל הרמות והסגנונות בהם תוכלו לאכול טוב, לרבוץ על חוף בצל דקלי הקוקוס ובלילות לשמוע מוסיקה ולרקוד המון סלסה.

"קובה Cuba, אי טרופי קאריבי קסום, היא אולי הארץ היפה ביותר שבני אנוש ראו" כפי שתיארה קולומבוס כאשר עגן שם לראשונה ב-1492. אי באורך 1,200 קילומטרים, נחש צר וארוך של רכסי הרים מוקפים בעמקים ומישורים פוריים, שמש נצחית, חופי תכלת ועצי קוקוס הופכים את קובה לחלומו של כל נופש. באי פזורות ערים קולוניאליות מפוארות אך מתפוררות, זכר לעבר הספרדי הממושך. ברחובותיהן, כמו בסרט, נוסעות מכוניות אמריקאיות משנות ה-50, מעין מצבות נעות לשלטון של טרום המהפכה. המוני ברים קטנים מגישים רום מצויין מקנה הסוכר המקומי, לצד הסיגרים המשובחים בעולם. להקות מנגנות מוסיקת סלסה ורומבה בכל פינת רחוב, והחשוב מכל – עשרה מיליון קובנים חייכנים ומסבירי פנים מציפים את הרחובות.

המאמר נלקח מתוך פורטל תיירות וטיולים בעולם ובישראל - דיסקברי

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב