כיצד לחנך את הילד לכבוד ורגישות לסביבה? 

כשאנחנו מתייחסים לחינוך, אנחנו שואלים את עצמנו את השאלה - למה החינוך שלנו צריך להוביל? מה יהיה התוצר של הפעולות שלנו? איך היינו רוצים לראות את הדור שאנחנו מחנכים מתנהג? חושב? מרגיש? חינוך איננו פעולה רגעית שמטרתה שינוי התנהגות. חינוך הינה פעולה בעלת השלכות מרחיקות לכת, ויצירת עתיד. כאשר אנחנו מנחים את ילדינו, ומחנכים אותם לדפוסי התנהגות וחשיבה, אנחנו בונים אצלם בסיס לחיים. ולכן השאלה שאנו צריכים לשאול איננה איך הייתי רוצה שהוא יתנהג כעת אלא איך הייתי רוצה שהוא יתנהג בעוד שנים רבות, בתור אדם בוגר. כשאנחנו בונים חברה, הדרך היעילה וטובה ביותר לעצב אותה כפי שאנו רוצים לראות אותה, היא החינוך. ולכן, עלינו לשלב בתוך החינוך את העקרונות שיוצרים את הבסיס לחברה שבה אנו רוצים לחיות. ישנן שלוש גישות חינוכיות שניתן להתייחס אליהן. הגישה המתירנית, אשר דוגלת בכך שהילד במרכז וההורה מאפשר לו לעשות ככל שעולה על רוחו. הגישה הסמכותית, אשר שמה את ההורה במרכז ועל הילד לקבל את המרות והסמכות של הוריו ולהתנהג בהתאם. הגישה החיובית, אשר מעודדת את הילד לרגישות לסביבה וכבוד לבני האדם ולחפצים שסביבו. ניתן להבחין בשלוש רמות של התנהגות והתייחסות לחברה : 1.       אזרחים שלא מכבדים את החוק, ולא מתייחסים אליו. גונבים, מפריעים לציבור, אינם שמים לב לסביבתם ולא מקדישים לחברה. חושבים רק על עצמם, שמים את עצמם במרכז. לא פועלים מתוך רגישות לסביבה וראיית המכלול. 2.       אנשים אשר מפחדים מהחוק - אנשים שינסו למלא אחר החוקים, רק מאחר והם מפחדים מהעונשים. במידה ולא יעשו כן, הם יודעים שהם ייפגעו. הם לא פועלים מתוך כבוד לסביבה אלא מתוך יראה ופחד מפני אכיפת החוק. במידה והם יודעים שלא ייתפסו, הם לא יכבדו את החוק ואת הכללים (נוסעים מהר ומאטים לפני מצלמות מהירות, חונים את הרכב במקומות מפריעים בידיעה שאין פקחים בסביבה וכו'). 3.       אנשים שמכבדים את הכללים החברתיים - אנשים שפועלים מתוך כבוד לסביבה ולכללים ולמוסכמות של בני האדם. הם מודעים לעצמם ולכללים, ומנסים להבין את הסיבות ליצירת הכללים והחוקים הללו. הם לא יחנו בחניית נכים, לא מכיוון שהם מפחדים מהקנס, אלא מכיוון שהם חושבים על הנכה שיכול להגיע ועל כך שלא תהיה לו חניה לחנות בה. הם פועלים מתוך עולם של ערכים, כבוד ורגישות ולא מתוך פחד. בעיני, מטרתנו הינה לגדל ילדים, שיהפכו להיות מבוגרים, אשר שואלים "למה?", ילדים שרוצים להבין את הכללים ואת החוקים, ולמלא אחריהם בהגיון בריא, מתוך רגישות וכבוד. שיודעים שעליהם לכבד מצד אחד את הכללים שנקבעו, אך זכותם גם לשאול שאלות ולבדוק האם אפשר לשנות אותם? כמו בחברה מתוקנת, שבה אנשים מסכימים ביניהם על כללי התנהגות, מחליטים על כללים ונמצאים כל הזמן בבחינתם ובאינטראקציה על מנת להמשיך ולשפר אותם, כך הייתי רוצה שילדינו ילמדו להתנהג. לשם כך, עלינו לבנות אצלם :

1.       רגישות - עלינו לפתח רגישות אצל ילדינו. רגישות הינה היכולת לחוש, להיות פתוח לגירויים ולהצליח לנהל אותם, לארגן אותם, לווסת אותם. יש מקום נכון, שאיננו רגישות יתר, ואיננו כהות חושים. החושים צריכים להיות מנוהלים ומאורגנים באופן המיטבי. 2.       כבוד - כבוד נבנה מתוך תקשורת ואינטראקציה עם עולם המבוגרים. ילדים שזוכים לכבוד מגיל מאוד צעיר, שמקבלים הסבר ולומדים את הלמה שעומד מאחורי הכללים שנקבעו, לומדים להתייחס באופן דומה לאנשים אחרים ולכללים החברתיים שסביבם.   רגישות וכבוד הינם אבני הבסיס עליהם נבנית היכולת להכיר ולזהות את הכללים החברתיים בסביבה, ולכבד אותם. הורים רבים שואלים אותי כיצד עליהם לנהוג בבנם אשר לא מקשיב להם, עושה דווקא, עושה מה שהוא רוצה. תינוקות שלא מתייחסים ומנסים לגעת, לחוש, להפיל, לטפס, ללא תשומת לב לסביבתם. פעוטות שעושים מה שהם רוצים ולא מתחשבים במה שאומרים להם. ילדים, שמתחצפים, מדברים בחוסר כבוד, ולא מכבדים את הכללים סביבם.   ראשית, אני רוצה להציע נקודת מבט חשובה - הילדים לא נולדו רעים. הם לא נולדו פרובוקטיביים. הם לא נולדו במטרה להילחם בהוריהם. הם לא שמו לעצמם למטרה להצליח להוציא את אבא ואמא משלוותם. הם לא הגיעו לעולם מתוכנתים להתנגד ולעשות את הדברים כפי שהם רוצים. נהפוך הוא הנכון - תינוקות נולדים לעולם עם מערכת מתוכנתת מראש להיות פתוחה וללמוד כיצד להתשלב בעולם המבוגרים שבתוכו הם נולדו. הם מנסים בכל דרך להבין את העולם. זו הסיבה המרכזית שילדים דוברים את שפת הוריהם ולא שפה אחרת. הם רוצים להצליח לתקשר איתם. תינוקות לומדים בשני אופנים - לימוד ישיר (הורה או מבוגר שמלמד אותם) ולימוד עקיף (תוך כדי חיקוי של מה שהם רואים או חווים). תינוקות ופעוטות מאושרים כאשר הם מצליחים לרצות את הוריהם. תינוקות ופעוטות שזוכים בתשומת הלב המרוכזת של הוריהם, מתמלאים סיפוק וגאווה. הם מחפשים בכל דרך למשוך את תשומת הלב של הוריהם. הם סקרנים מטבעם, ובעלי מנגנון גאוני של הבנת : כוונה ותוצאה. דרך התבוננות, מחקר, ניסוי ותהיה, הם עושים כל שביכולתם להיות דומים להוריהם ולהשתלב בעולם המבוגרים.   אם כך, מדוע הם עושים את הדברים בדרכם שלהם? מדוע הם לא מקשיבים? מדוע קורה שההורה מבקש מהילד לעשות משהו, ולמרות שהוא לא מרוצה, הילד ממשיך לפעול באופן שונה?   יחד עם המנגנון שתיארתי קודם, התינוקות ניחנו במנגנון נוסף. מנגנון של התבוננות ומחקר בתופעות בעולם, וניסיון להגיע להבנת התופעות באופן עצמאי, באופן שעובר דרך החושים שלהם. תינוק שחווה דרך חושיו שלו, מבין באמת. לצורך ההתעמקות ברעיון, אני ממליץ לקרוא את המאמר על התנסות מבוקרת. יש לנו כבני אדם, בטבע שלנו, רצון אמיתי להבין בעצמנו את הדברים. אם מישהו ימנע מאיתנו התנסות, וימנע מאיתנו להבין את הדברים, אנחנו נעשה כל מיני מניפולציות על מנת לנסות להבין למה. ולעיתים אנחנו יכולים אף לסכן את עצמנו בזמן שאנחנו מנסים להבין למה. בניגוד לקופים, שאצלם החלק האינסטנקטיבי חזק ושולט בהם, ופחד מפני סכנות ימנע מהם לנסות, אצל בני אדם, הרצון להבין, לחוות, להתנסות, חזק יותר מהפחד האינסטנקטיבי, ומניעת ההתנסות יכולה להוביל לניסיון לעקוף את המניעה על מנת להתנסות.   ילד שמנסה לגעת בחשמל, ואומרים לו לא לגעת, ינסה שוב ושוב לגעת בעצמו. הוא לא יכול להבין את ה- "לא", הוא רוצה להבין למה לא. כאן חשוב לציין דבר נוסף - מהי הבנה? בתור אנשים בוגרים, עם מוח מפותח, עם אזור שכלי ויכולת ניתוח שכלית, עם חשיבה אבסארקטית ויכולת הבנה של תהליכים רק מתוך דימויים וייצוגים, אנחנו יכולים להבין את הדברים מתוך הסברים. אבל תינוק שרק נולד, או פעוט, מתקשה להבין את הדברים באופן דומה. הוא צריך לחוות, לגעת, להתנסות, לחוות. במאמר התנסות מבוקרת אני מסביר את הרעיון לעומק, וגם ממחיש כיצד ניתן לעזור לילדים לחוות ולהתנסות מבלי שהם ייפגעו. אם כך, נחזור לרעיון המרכזי - קיימים שלושה מודלים של הורות או חינוך. הורות מתירנית אשר מסיבות שונות מאפשרת לילד לעשות מה שהוא רוצה. כך הוא לא לומד לפתח רגישות לסביבה ולא לומד לכבד אותה. הורות סמכותית, אשר מציבה לילד גבולות, מבלי לסייע לו להבין את הלמה שעומד מאחורי הדברים. באופן כזה אנחנו מפתחים ילדים, אנשים, אשר מפחדים מהסמכות, ולכן כל עוד הסמכות נמצאת בסביבה, הם יפחדו לעבור על החוק. הם לא יבינו את החוק, ולא יכבדו אותו, אלא יפחדו ממנו. ואכן, בכל פעם שתהיה להם הזדמנות לפעול בניגוד לחוק, כשהם מעריכים שלא יתפסו אותם, או שאם יתפסו אותם, הם יצליחו להתחמק ללא עונש חמור מדי, הם יעברו על החוק. כשהם יתרגלו לחשוב ולהתנהג באופן כזה, אכן רק עכיפת חוק מאוד קשוחה יכולה לוודא שהם ימלאו אחר החוקים. וקיימת אפשרות שלישית - לגדל דור של ילדים, נערים, בוגרים, אשר מכבדים את החוק. לכבד את החוק משמעו להבין אותו, להבין את ההגיון שעומד מאחוריו ולבחור לכבד אותו מתוך רצון פנימי והבנה של המשמעות העמוקה שלי מכבד אותו, ושל חברה שמכבדת את החוקים שהיא קובעת. במקרה הראשון, יגיע אדם לחניית נכים, ויחנה בחנייה. הוא לא יחשוב יותר מדי על הנכים, וגם לא יחשוש מהסמכות, מהרשויות, מהקנס שהוא עלול לקבל. הוא לא יחשוב יותר מדי. במקרה השני, יגיע אדם לחניית הנכים וישאל את עצמו אם יש סיכוי להיתפס עכשיו. אם בשעה כזו ביום יהיו פקחים בסביבה. אם גוררים פה, ומה גובה הקנס על עבירה כזו. אחרי שיעשה הערכות מסוג זה של שכר ועונש, יחליט אם שווה להסתכן או לא. במקרה השלישי, יגיע אדם לחניית הנכים ויחשוב על הנכים. הוא יבין את המשמעות של חנייה כזו, למה החליטו לשמור עבורם חנייה. הוא יחשוב על הנכה שעשוי להגיע ולא להצליח לחנות בקרבת מקום ולכן יחווה סבל גדול עקב פעולה לא מתחשבת שלו. הוא יכבד את החוק, את ההחלטה החברתית להקצות מקום לנכה, ויחפש חנייה אחרת. באופן החינוך שאני מנסה לקדם, חינוך חיובי, כזה שמביא בחשבון את הילד ומחפש תמיד לעזור לו להבין ולחוות את הדברים, ללמוד לשאול למה, אני רוצה שנצליח לפתח אצל ילדינו חוש מהסוג הזה. רגישות, מחשבה, מודעות, אכפתיות. כיצד מייצרים ראיית עולם כזו? כאשר המבוגר, ההורה, המחנך, מגדיר מהם הכללים להתנהגות. הוא דואג ליידע את הילד בדיוק מהם הציפיות ממנו. הוא דואג ללמד אותו ולהדגים לו את הדברים באופן שמתאים לגילו וליכולותיו. הוא דואג להקפיד שהכלל ייושם תמיד, ויהיה עקבי. הוא דואג לעזור לילד תמיד להבין את הסיבה מאחורי הכלל, להבין את הלמה. הוא דואג לכבד את הילד, לכבד את מקומו. לנהוג בו בכבוד, ולכבד את הזכויות שלו. באופן כזה, אנחנו יכולים להעביר לילדים ראיית עולם שמפתחת אצלם כבוד לכללים, רגישות לסביבה.