כמאמר השיר הישן של מתי כספי ושלמה גרוניך: אפשר לחיות בתל אביב, אבל למות? אפשר רק בחולון. ואכן, בתל אביב ישנו רק בית קברות קטן אחד שאמנם נבנה מחוץ לעיר בשעתו, רק שכיום (בית הקברות טרומפלדור) נמצא בלב ליבה של העיר ואין בו "מקום פנוי" כבר עשרות שנים. אז נכון, בשמנו היו קוברים את מתי גוש דן בבית הקברות של חולון שאת מצבות הקבורה אין סופיות שלו ניתן לראות בקלות מהכביש שבמחלף הקרוב.
אבל גוש דן רק גדלה עוד ועוד ואף אחד לא מפסיק למות. כלומר: תמיד הייתה נהירה של צעירים לעיר הגדולה, שמצאה פתרונות יצירתיים לארח אותם בצפיפות (בנייה לגובה גם בשכונות שכל הבתים בו הם דו קומתיים, כמו מגדל נווה צדק, או דירות פרטר מחולקות), וכשאלו גדלים ומקימים משפחה הם נודדים לצפונית לתל אביב ולפרברים שסביבה (ופתק תקווה-גבעתיים-רמת גן ואפילו רמת השרון: כולם נחשבים למטרופולין של תל אביב) כך שלא נעים להודות אבל כל קבלני המצבות מצאו את עצמם עובדים שעות נוספות.
בפועל יש רק שני בתי קברות גדולים: קריית שאול שליד שכונות אפקה ובית הקברות ירקון (ירקונים, בלשון העם) שנמצא מזרחית לפארק הירקון, בצמוד לפתח תקווה. לא הכי תל אביב, ליתר דיוק: שעה באוטובוס מדיזנגוף סנטר לכל אחד משני בתי העלמין הללו. אה מה, שכמה שבתי הקברות האלו גדולים ומרשימים גם בהם הולך ואוזל המקום. בירקונים החליטו שהקירות שסובבים את המקום יהפכו בהדרגה ל"קבורה בקומות", כלומר קיר בו קבורים כמה אנשים, אחד על גבי השני (כשדרגש בטון מפריד בניהם), ולכל אחד לוחית מצבה משלו.
בקריית שאול הלכו עם זה צעד קדימה ובנו היכל קבורה שכשמו כן הוא, מבנה דיי מפואר בן כמה קומות (יש מעלית) שכולו "קירות קבורה" שכאלה (לא, לא רואים את השמיים). למבקרים חדשים הדבר נראה טיפה מורבידי ולא-קשור-לאדמת-ישראל, אבל בעצם מה זה משנה אם לצידך נקברים כמה אנשים, או שסיבותיך נקברים כמה? עניין של סמנטיקה והרי שבעזרת פיסול באבן שמוצמדת לכל "תא" ניתן לספק את מידת הייחודיות של אותה הקומה בעבור אותו הנפטר שלו ממילא כבר לא אכפת, ולכם יש מעין מקום מוצל ומקורה לשהות בו באזכרות, לא עלינו, שעוד יבואו.
משה תבור
