להיות לבד, להרגיש ביחד (חלק א') 

------------------------------------------------------------------------------------------------

אחרי שאיבדה במפתיע את בעלה, החלה דר' דניה קידר לטפל בנשים גרושות ונחשפה לתחושת האסון האופפת אותן בתחילת חייהן החדשים. כדי לעזור להן להתמודד עם המצב החדש, כתבה את "יש חיים אחרי הגירושין", ספר המנסה בעזרת מחקרים, סיפורים אופטימיים, תרגילים ושאלונים לעודד גרושות ואלמנות להעמיק את רשת הקשרים החברתיים שלהן, לעזור להן בקבלת החלטות נכונות ולפעמים למצוא גם אהבה חדשה. המדריך המלא למתגרשת הטרייה

-------------------------------------------------------------------------------------------------------מאת: רעות צור       צילום: זיו שדה

זה קרה באמצע לימודי התואר השני שלה באוניברסיטת ניו-יורק. ללא כל אזהרה מוקדמת, כה סתם באמצע החיים, איבדה לפתע דר' דניה קידר את בעלה, לאחר שלקב בשלושה התקפי לב בזה אחר זה. תוך זמן קצר היא מצאה את עצמה חוזרת לארץ ביחד עם בתה, והבינה שעליה לחפש כיוון חדש בחיים. ההחלטה להירשם ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן שינתה את חייה ופתחה בפניה כיוון מקצועי חדש, שהוביל לספרה הראשון: "יש חיים אחרי הגירושין", מדריך המציע למתגרשת להישען על הרשתות החברתיות שלה, ולא, הכוונה היא לא "לפייסבוק". הספר מעודד את חיזוקה של הרשת החברתית הטבעית של האשה, המורכבת מכל האנשים שהיא מצויה עימם בקשרים חברתיים כלשהם, קבוצות או יחידים, גם אם הקשר רופף או מתקיים לעיתים רחוקות בלבד.

"במהלך התואר השני עבדתי במחלקה לשירותים חברתיים ברמת-השרון, שם טיפלתי בנשים שעברו גירושין", מספרת דר' קידר, כיום עובדת סוציאלית קלינית. "איני יכולה להתחיל להסביר כמה מן הנשים שטיפלתי בהן תיארו את החוויה כאסון והרגישו חסרות אונים. טיפלתי גם בנשים שהיו מצויות בקשיי זוגיות ופחדו להתגרש משום שלא ידעו כיצד יצליחו להתמודד עם החיים בגפן. הפחד והחששות היו מאד מורגשים במטופלות שלי וזה מאד נגע בי".

לדבר קידר, "ישראל היא חברה מאד משפחתית", ופירוש הדבר הוא כי בישראל של שנות ה-2000, בהשוואה לשאר העולם המערבי, עדיין יש יותר נישואים, יותר זוגות עם ילדים ופחות גירושים.  מכאן גם מובנת הסיבה מדוע גירושים נתפסו אצל הנשים שטיפלתי בהן כגזירה משמיים", היא מסבירה.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

"ה'לבד' הוא קשה ולא משנה באיזו סיטואציה. אני התאלמנתי, אבל ה'לבד' נפל עלי בדיוק כפי שהוא נופל על מישהי שנפרדה מהחבר שלה, על אשה שרצתה להתגרש או על גבר שאשתו עזבה אותו"

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

חדשנותו של הספר שכתבה קידר, כאמור, הוא השימוש שאשה יכולה לעשות ברשת החברתית הסובבת אותה על מנת להגביר את המודעות למצבה החדש ולהיתמך על ידה.

מהיכן קיבלת את הרעיון?

הרעיון צמח מהעבודה המעשית שבה טיפלתי בנשים שמפחדות להתגרש, בנשים שנמצאות בקשיי זוגיות ובגרושות. במחקר שעשיתי גיליתי שיש בעצם חוסר מחקרי בחקירת הרשת החברתית הטבעית. מתברר שנשים בכל הגילאים, שעברו גירושים, צריכות הדרכה כיצד להשתמש ברשת החברתית שלהן בצורה נכונה כאשר הן הופכות מזוג ליחיד.

  אם נפרדתי מהחבר שלי או מבעלי אז ברור שאפנה לחבריי הטובים כדי להתנחם, לא?

מתברר שלא. פעמים רבות לנשים יש בעיה לפנות אל הרשת החברתית שלהן. מכיוון שהן חוששות לגרום לחברים להרגיש שלא בנוח עקב הסטטוס הזוגי החדש שלהן, או שהן חוששות להיות על החברים לנטל.

כששאלתי את הנשים שחקרתי מדוע לדעתן חל ריחוק או ניתוק בקשרים החברתיים שהיו להן בעת הנישואים, הן ציינו סיבות כמו אי נוחות לקחת חלק בפעילות ללא בן זוג קבוע, הרגשה של "גלגל חמישי", נאמנות החברים לבעל והחשש מהצורך לסייע להן. רק בודדות ציינו כי הן אלה שבחרו להתרחק, כשפעמים רבות זה נובע כתוצאה מסטריאוטיפים חברתיים או מסטיגמות שיש להן כלפי עצמן. חשוב גם לציין כי פעמים רבות אין לנשים גרושות זמן בשל ריבוי המשימות שנופל עליהן כאמהות ללא בן זוג, ובשל חוסר יכולת כלכלית שמגיע אחרי הגירושים ושמונע מהן ליטול חלק בפעולות חברתיות.

במחקר שעשיתי בדקתי קבוצת נשים וגברים בגילאים 20 פלוס עד 50  שנמצאים בתהליכי גירושים ולאחריהם. חקרתי את ההבדלים בהתקשרויות החברתיות בין נשים וגברים בתהליכי גירושים, את ההבדלים ביניהם בקשרים החברתיים ואת השינויים שנוצרים בקשרים החברתיים במהלך תהליך הגירושים, ואז התברר לי כי הנושא כולו למעשה תלוי מיגדר: לרוב, הגברים יוצאים מן התהליך כבעלי נכסים חברתיים רבים יותר.

עם זאת, קידר מעודדת  ואומרת כי גם אם את מרגישה לבד אחרי הגירושים, עולה כי הרשת החברתית של האשה גדלה ומסתעפת ככל שחולף זמן רב יותר מהגירושים.

הסיבה: לנשים נחוץ פרק זמן של כשנתיים להתארגנות מחדש ולשיפור ההתמודדות בתחומים שונים..........(המשך בחלק ב')