נסים גבאי נגד משטרת ישראל
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

נסים גבאי נגד משטרת ישראל 

מאת    [ 27/05/2007 ]
מילים במאמר: 2680   [ נצפה 26622 פעמים ]

 
 
בבית המשפט לתביעות קטנות תק' 1884/07
בנתניה



התובע: נסים גבאי
מרח' רמב"ם 26 נתניה 42418
טל' 050-5206511

נגד

הנתבעת: מדינת ישראל, משטרת ישראל
באמצעות פרקליטות מחוז מרכז
רח' הנרייטה סולד 1 בת"א



כתב התביעה

בימ"ש נכבד זה מתבקש לחייב את המדינה לשלם לתובע פיצויים בסך 15,000 ש"ח על נזקים ישירים ועקיפים, חומריים ואחרים, שנגרמו לו כשזרוע ביצועית של המדינה, משטרת ישראל, פגעה בזכויות היסוד שלו כאזרח חופשי במדינה, ולאורך תקופה של יותר משלוש שנים לא הצליחה לתקן את הטעות לה גרמה לתובע.
למרות שהתובע שלח מכתב למשיבה (מצ"ב) בו הוא דורש פיצויים לדוגמה בסך מיליון ש"ח על הטרדת אזרח בניגוד לזכויות היסוד שלו, החליט בסופו של דבר מסיבות שונות להגיש תביעתו לביהמ"ש הנכבד הזה לתביעות קטנות, ובבקשת מתן פס"ד על סכום סמלי בלבד.

נימוקי התביעה

1. התובע הינו מומחה תחבורה, מרצה בכיר לנהגים, ופעיל ציבור יותר מ-30 שנה להפחתת הקטל בדרכים. התובע איננו רק נהג הנוהג לפי כל כללי הזהירות, אלא נתון כל כולו להצלת חיים של אחרים תוך שאינו מרפה מניסיונותיו לפעול ציבורית שגם מערכות השלטון יבצעו תפקידן כמצופה מהם ע"פ חוק והמנדט שניתן בידן.
2. ביום 05.07.04 נרשם לתובע דו"ח ע"י שוטר בטענה כי נסע במהירות של 76 קמ"ש במקום ה-50 קמ"ש המותרים במקום. האשמה הייתה שקרית לחלוטין, וכבר במקום האירוע נוכח התובע לדעת כי השוטר פועל מעבר לחוסר מקצועיות גם ממניעים זרים.
3. כבר באותו יום שלח התובע מכתב תלונה חריף למשטרת התנועה בכ"ס עם העתקים ללשכת התנועה בית דגן והמטה הארצי בירושלים. (מצ"ב). עיקרי התלונה: א. התובע גר בסמוך למקום האירוע, מכיר את פעילות המשטרה שם, ואפילו ראה את הניידת באותו יום עומדת במקום. ב. התובע בדק היטב בנסיבות העניין שאין מהירותו גבוהה מהמותר ע"פ חוק. ג. השוטר נראה בבירור משוחח עם שלושה אנשים לידו. ד. התובע נסע בנתיב שמאלי כשלימינו ולפניו מספר כלי רכב נוספים. ה. התובע שכמעט עבר בנסיעה רגועה את השוטר, התפלא כי זה האחרון קפץ לפתע לכביש, ועצרו. ו. השוטר הכיר את התובע מפעילויותיו הציבוריות בעיר, ואף סינן דבר בנדון לא ברוח ידידותית במיוחד. ז. התובע הסביר לשוטר על כל טעויותיו האפשריות וכשזה לא עזר הטיח בו שהוא שקרן ורמאי (כך גם נוסח במכתב התלונה). ח. מעניין האירוע שלאחר רישום הדו"ח: השוטר התיישב בניידת כשרגליו בחוץ והחל מכוון את המכמונת לעבר כלי הרכב. כשראה שאינני מתרחק אלא מביט בו, הפסיק פעולתו ונכנס לניידת. דבר זה הביא לפירוט אפשרי על צורת עבודתו של אותו שוטר. ט. הבטחתי לשוטר שלא אחסוך בזמן והוצאות תוך שאפעל חזק עד שאבטל את הדו"ח, ועד שהוא יפוטר מהמשטרה. אין ספק שלא לכל אזרח יש את הכח, היכולות (הכלכליות והאחרות), והזמן המיותר לבזבז על עוולות כגון אלה המבוצעות נגדו ע"י המשיבה. כב' ביהמ"ש מתבקש לתת דעתו גם בעניין זה.
4. משטרת התנועה דחתה בקשת התובע לביטול הדו"ח השקרי, והכל בטענות לא ענייניות.
5. התובע ביקש להישפט, ועשה זאת במכתב רשום למטה הארצי. (מצ"ב האישור הרשמי).
6. כעבור מס' חודשים קיבל התובע דו"ח נוסף לתשלום כאשר סכום הקנס הוגדל מ-750 - ל-1,125 ש"ח.
7. התובע שלח למשיבה מכתב רשום מיידי ובו תלונה נוספת על העוול המתמשך נגדו.
8. התובע המשיך לפעול גם בפנייה אישית למחלקת התביעות של המשיבה בעיר נתניה. שם יצרו קשר עם המטה הארצי, נאמר לו לא לשלם את הדו"ח, והובטח לו שיקבל הזמנה לדיון בביהמ"ש.
9. עברו שנתיים נוספות... והתובע קיבל שוב הודעה (הפעם מהנהלת בתי המשפט) לתשלום הקנס שהוגדל ל-1238 ש"ח.
10. ביום 20.03.07 שלח התובע התראה על דרישת פיצויים בסך מיליון ש"ח שהוא עומד לתבוע מהמדינה, ובמכתב זה פרט כל השתלשלות האירועים החל מיום מסירת הדו"ח ועד ה-19.03.07 יום בו נדרש שוב לשלם הקנס על העבירה שלא ביצע ומעולם לא נשפט עליה.
11. בסוף אפריל 2007 הגיעה תשובת המשטרה (עם שיחה טלפונית נלווית) שהעניין מטופל ובקרוב יקבל התובע תשובה מהמטה הארצי בירושלים.
12. ביום ה-16.05.07 הגיעה דרישה נוספת לתשלום הקנס מהנהלת בתי המשפט + הודעה על עיקול מטלטלין. התובע ניגש מיידית למשרדי התביעה של המשטרה בנתניה, ושם יצרה הגב' דליה קשר עם המטה הארצי בירושלים. הגב' אווה ממחלקת פניות הנהגים בירושלים מסרה: "1. אנחנו מסירים מיידית את העיקול שעל התובע. 2. אני שולחת מיידית פקס למח' העיקולים שיבטלו אותו. 3. אני מבטיחה להחזיר תוך זמן קצר טלפון לתובע". גב' אווה קיימה הבטחתה, התקשרה לתובע, וכך אמרה לו: "אני מודיעה לך שהעיקול מוסר ברגע זה. כל העניין הוברר והדו"ח נגדך בוטל".
13. ביום ה-27.05.07 הגיע המכתב המבטל את הדו"ח הנ"ל: "הנני להודיעך כי לאחר בדיקת מכלול הנסיבות בעניינך, החליט התובע לבטל את הדו"ח הנדון". אף מילה מעבר לכך על מהות העניין ו/או בקשת התובע לפיצויים כלשהם.
14. מאז אותו יום של קבלת הדו"ח השקרי אין לתובע מנוח מעצם המחשבה על העוול שנגרם לו, על אטימות המשטרה שלא עשתה מאומה כדי לתקן לכל אורך השנים את הטעות, וכמובן על הנזקים הכספיים והאחרים שנגרמו לתובע.


בימ"ש נכבד זה מתבקש לחייב את המדינה לשלם לתובע פיצויים בסך 15,000 ש"ח על נזקים ישירים ועקיפים, חומריים ואחרים, שנגרמו לו כשזרוע ביצועית של המדינה, משטרת ישראל, פגעה בזכויות היסוד שלו כאזרח חופשי במדינה, ולאורך תקופה של יותר משלוש שנים לא הצליחה לתקן את הטעות לה גרמה לתובע.






התובע: נסים גבאי



אני מפרסם את פסה"ד כפי שהוא, ואת המהלכים המעניינים שהיו בביהמ"ש, בפעם אחרת. לדוגמה: בוודאי יהיו רבים שייתפלאו מדוע לא חקרתי את השוטר? מדוע לא חקרתי את המדינה? מדוע לא ניסיתי להוכיח כמעט דבר, מכל מהלך רישום הדו"ח נגדי? על כך בפעם אחרת.

בית משפט לתביעות קטנות נתניה תק 001884/07

תאריך: 30/12/2007

בפני: כב' השופטת, יעל קלוגמן

בעניין: התובע נסים גבאי

נגד

הנתבעת: מדינת ישראל- משטרת ישראל

פסק-דין

1. ביום 5.7.04 נרשם לתובע, מר ניסים גבאי, בנתניה, דו"ח בגין עבירת מהירות, על ידי השוטר, מר יוסי לוי.

התובע טוען כי לא ביצע את העבירה, וכי השוטר רשם את הדו"ח משיקולים זרים, מתוך אי-אהדתו אל התובע. התובע טען, במכתב שצורף לכתב תביעתו, כי הוא מכיר את השוטר זמן רב ("עשרות שנים", כפי שהתבטא בביהמ"ש), וכי ככל הנראה פיתח השוטר חוסר אהדה כלפיו. עוד טען התובע כי ראה את השוטר זמן קצר לפני רישום הדו"ח, וכי ראה שהשוטר לא אחז כלל בידו את מד המהירות (הממל"ז) ולא מדד כלל את מהירות נסיעתו, אלא רשם כנגדו את הדו"ח בשרירות וללא כל בסיס.

2. התובע הגיש בקשה לביטול הדו"ח, ובקשתו נדחתה. לפיכך ביקש להישפט בגין העבירה שיוחסה לו, ולשם כך מילא את הטופס המתאים ואף שיגר בעניין זה מכתב רשום למטה הארצי של המשטרה.

למרות זאת, במקום שיקבל הזמנה למשפט, החל התובע לקבל הודעות-קנס עם סכום קנס מוגדל, בשל אי תשלומו במועד. לאחר שקיבל את הודעת הקנס הראשונה שלח התובע מכתב רשום עם תלונה בעניין זה ואף פנה אישית למחלקת התביעות בנתניה. שם יצרו קשר עם חוליית פניות נהגים במחלקת התנועה שבמטה הארצי, ונאמר לתובע כי אינו צריך לשלם על פי הודעת הקנס, וכי יישלח לו זימון למשפט. הדבר היה בשנת 2005.

חלפו כשנתיים, ההזמנה למשפט לא הגיעה, ותחתיה הגיעה אל התובע, ביום 19.3.07, הודעה נוספת לתשלום קנס, שסכומו גדל בינתיים. למחרת שלח התובע מכתב תלונה חריף, עם התראה אודות כוונתו להגיש תביעה, ועם פירוט של מסכת תלאותיו עד אותו שלב.

כעבור כחודש קיבל התובע תשובה מהמשטרה, כי עניינו מטופל, ובקרוב יקבל תשובה מהמטה הארצי.



חלף התשובה המובטחת קיבל התובע, ביום 16.5.07, דרישה נוספת לתשלום הקנס. הפעם הגיעה הדרישה מהנהלת בתי המשפט (כנראה מהמרכז לגביית קנסות), והיא כללה גם התראה בדבר ביצוע עיקול ואף אזהרה, כי לא תישלח התראה נוספת.

נקל לתאר את הרגשתו של התובע כשקיבל הודעה חמורה זו. הוא סר מייד למשרדי התביעה במשטרת נתניה. גם הפעם יצרו שם קשר עם חוליית פניות נהגים במטה הארצי, ומשם השיבו כי העיקול יוסר ויבוטל באופן מיידי. גב' אווה מחוליית פניות נהגים אף התקשרה אל התובע והודיעה לו כי העיקול הוסר, וכי הדו"ח כנגדו בוטל.

ביום 27.5.07 קיבל התובע מכתב שמבטל את הדו"ח. נאמר בו כי לאחר בדיקת מכלול נסיבות העניין החליט התובע לבטל את הדו"ח.

3. בתביעה דנן תבע התובע מהמדינה (משטרת ישראל) פיצוי בגין הסבל שנגרם לו כתוצאה מהתעמרותה של המדינה בו והפגיעה בזכויותיו כאזרח.

לתביעה שני חלקים שונים במהותם: הראשון - "אירוע הדו"ח" והתנהגותו הנטענת של השוטר שהגיש אותו. השני - תקופה בת כשלוש שנים, שבה לא טופלה בקשתו של התובע להישפט בביהמ"ש, וחלף זאת נשלחו לו מספר הודעות קנס, שבכל אחת מהן גדל סכום הקנס, ובאחרונה בהן נכללה אף התראת עיקול.

4. בכתב ההגנה כפרה המדינה בטענות העובדתיות של התובע לגבי אירוע הדו"ח.

השתלשלות הדברים שנפרשה בחלק השני של התביעה אינה שנוייה במחלוקת, ככל שמדובר בעובדות שהתובע פירט.

המדינה הסבירה כי נפלה תקלה חמורה במערכת המחשוב, שכתוצאה ממנה לא היה סינכרון בין המערכת שקלטה את הבקשות להישפט בגין דו"חות תעבורה, לבין המערכת שקלטה את הדו"חות עצמם ועקבה אחר תשלום הקנסות על פיהם.

בשל תקלה זו לא טופלה בעוד מועד בקשתו של התובע להישפט, וחלף זאת נשלחו אליו הודעות הקנסות. רק במאי 2007 איתרה המשטרה את חוסר התואם בין שני "המסלולים" הללו, בעניינו של התובע. במועד זה כבר חלפה למעלה משנה מהגשת בקשתו של התובע להישפט, ועל כן לא ניתן היה עוד להעמידו לדין. מטעם "טכני" זה ביטלה רפ"ק מירב מזרחי, שהיא התובעת הממונה לעניין זה, את הדו"ח כנגד התובע (עדותה של רפ"ק מזרחי, בעמ' 3 לפר').

המדינה טוענת כי לא נגרם לתובע כל נזק, כיוון שלא שילם אגורה מסכום הקנס, ועל כן יש לדחות את התביעה.

5. השוטר, מר יוסי לוי, שהוא תושב קריית אתא, העיד כי אינו מכיר כלל את התובע, וממילא - אין לו דבר כנגדו. השוטר ציין כי הוא בסך הכל בן ארבעים, דבר שמעלה ספק בדבר היכרות בת "עשרות שנים", כפי שטען התובע.

התובע לא עימת את השוטר, בחקירה הנגדית: באילו נסיבות נוצרה היכרותם הנטענת, או מה הרקע לאי-האהדה של השוטר כלפיו, ואף לא עימת אותו עם טענתו, כי השוטר כלל לא מדד את מהירות רכבו באמצעות הממל"ז, אלא רשם כנגדו דו"ח שרירותי ובדוי לחלוטין.

חלף זאת הסתפק התובע רק בשאלה: האם אמנם בדק השוטר כי בכל הכניסות לנתניה מוצב תמרור ב/ 24 (כניסה לדרך עירונית, היינו: הגבלת המהירות ל- 50 קמ"ש); כפי שכתב בפתח הדו"ח מושא התביעה (המוצג נ/ 1). על כך השיב השוטר בחיוב.

השוטר לא זכר את האירוע מזיכרון חי, אך העיד כי הוא נסמך על הדו"ח ומצהיר כי כל הכתוב בו אמת. בדו"ח ציין השוטר את מקום עמידתו בעת הפעלת הממל"ז וכתב כי מדד את מהירות רכבו של התובע עם הממל"ז. לאחר שהמכשיר הראה עבירת מהירות, הניח אותו השוטר על מושב רכבו (שם ראה אותו התובע, לאחר שהשוטר הורה לו לעצור), ואז סימן לתובע לעצור והראה לו את הרישום במכשיר.

התובע ביקש לקבוע כי כל הרשום בדו"ח נרשם על דרך השיגרה, בהתאם להוראות שהשוטרים מקבלים, וכי "כל השוטרים כותבים את אותו טקסט" (בעמ' 5 לפר').

התובע טען כי יש לדחות את הצהרת השוטר, כי כל הכתוב בדו"ח הוא אמת.

התובע ביסס טענה זו על טענה כי יש כניסה אחת לעיר נתניה, שלא היה מוצב בה תמרור ב/ 24. על כן, הדברים שהשוטר כתב בפתח הדו"ח שלו אינם אמת, וכך יש להשליך על כל האמור בדו"ח.

הטענה כי ביום רישום הדו"ח היתה כניסה אחת לנתניה, שבה לא הוצב התמרור האמור, היא טענה עובדתית, שהתובע כלל לא הוכיח אותה. התובע העלה טענה זו לראשונה בסיכומיו. הוא לא עימת את השוטר עם טענה זו, לא הציג לפניו על איזו כניסה לעיר הוא מדבר, וממילא לא היתה לשוטר הזדמנות להגיב על טענה זו.

כפי שצויין, התובע אף לא עימת את השוטר עם טענותיו הקשות והספציפיות יותר, לגבי האופן שבו רשם לו השוטר את הדו"ח.

על כן, התובע לא הוכיח את העובדות שבבסיס החלק הראשון של תביעתו, ואני דוחה חלק זה של התביעה.

6. שונים הדברים לגבי החלק השני של התביעה. כאמור, כאן אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים.

רפ"ק מזרחי העידה כי רק במאי 2007 - בעקבות פנייתו של התובע אל חוליית פניות נהגים, שהיא עומדת בראשה - התגלה לה כי בקשתו של התובע להישפט לא טופלה במשך כשלוש שנים, ואז ביטלה את הדו"ח בשל התיישנות.

עדות זו התייחסה לידיעתה האישית של רפ"ק מזרחי, אך היא אישרה במילים: "חיובי, בוודאי", את האפשרות כי בחוליית פניות נהגים היה מידע על כך שאנשים הגישו בקשות להישפט בגין דו"חות תעבורה, והבקשות לא נקלטו, בשל התקלה בהזנת הדו"חות ובסינכרון בין שתי תוכנות המחשב שצויינו לעיל (ראו בעמ' 4 לפר').

כאמור, אין מחלוקת כי חוליית פניות נהגים במטה הארצי ידעה על התקלה שנפלה בעניינו של התובע כבר בשנת 2005, כפי שצויין לעיל.



7. נציגת המדינה, גב' מנטין, טענה כי כבר בשנת 2005, לאחר שהתובע קיבל את הודעת הקנס הראשונה ופנה למשרדי התביעות במשטרת נתניה, הוא קיבל תשובה בעל-פה מהמטה הארצי, כי אינו צריך לשלם את הקנס, וכי יקבל הזמנה למשפט. לשיטתה, די היה בכך כדי "להרגיע" את התובע, ועל כן יש לראות כמופרזת את טענתו אודות המתח והחרדה שנגרמו לו, כשהמשיך לקבל את הודעות הקנס, ולבסוף - את התראת העיקול.

איני מקבלת טענה זו. אדרבא, דווקא הסתירה שבין אותם דברים "מרגיעים" שבעל-פה, לבין המשכן של הודעות הקנס - חרף הדברים הללו - היא שמעוררת דאגה וחשש. התובע צודק בטענתו כי מבחינתו, העניין הסתדר רק לאחר שקיבל, ביום 27.5.07, את ההודעה הרשמית בכתב על ביטול הדו"ח.

עד אז הוא חווה - במשך קרוב לשלוש שנים תמימות - מחד, הודעות "מרגיעות", בעל פה, מחוליית פניות נהגים במטה הארצי; ומאידך, ובניגוד מוחלט אליהן, הודעות קנס רשמיות בכתב, שהולכות ומסלימות, עד כדי התראת העיקול.

סתירה מהותית כזאת בין "שני הקולות", שבהם דיברה אליו המדינה, יוצרת תחושה "קפקאית", תחושה של חוסר אונים של "האזרח הקטן", שנשחק אל מול "גולם" בעל סמכות, שאין בידיו לפצחו.

חמור מכך, אותו "גולם", נציג השלטון, ממשיך לשגר אליו הודעות שהולכות ומסלימות, עד לאיום בעיקול, למרות שהוא מצידו פעל כחוק, כשביקש להישפט במקום לשלם את הקנס על פי הדו"ח. התובע ידע שעל פי החוק הוא זכאי לקבל הזמנה למשפט, ולא להידרש לשלם את הקנסות, תוך התעלמות מבקשתו להישפט.

התובע צודק בטענתו כי הודעות הקנס הרשמיות, והעובדה שהללו הלכו והסלימו, נתפסו בעיניו כבעלות משקל רב יותר מדברי הרגעה שנמסרו בעל-פה, ואשר כנראה לא היה להם ערך, שהרי לא עצרו בעד הודעות הקנס שהמשיכו להגיע אליו.

אני מקבלת את טענת התובע, כי הודעות הקנס, ובמיוחד התראת העיקול - לאחר שהובטח לו פעמיים כי לא ידרש לשלם את הקנסות - גרמו לו מתח, תסכול, ואף חרדה.

הוסף לכך את הצורך להגיע בדחיפות אל משרדי התביעות במשטרת נתניה, כל אימת שמגיעה אל התובע הודעת קנס, על הטרחה ואובדן הזמן שכרוכים בכך.

המדינה נהגה בעניין זה באופן "חלמאי" ובאטימות. התקלה שבהעדר הסינכרון בין תוכנות המחשב היא תקלה שארעה אצל המדינה. כשהתבררה - בשנת 2005 - הטעות בעניינו של התובע, שנגרמה כתוצאה מתקלה זו, היה על המדינה לדאוג לתקן את המעוות ללא שיהוי.

וודאי שהיה זה מחובתם של בעלי התפקידים הנוגעים בדבר (אלה שנתנו לתובע את התשובה "המרגיעה") לשלוח אליו הודעה רשמית, בכתב, כי בקשתו להישפט מטופלת, וכי אינו צריך לשלם את הקנסות. הודעה רשמית כזאת יכלה לשמש לתובע מגן כנגד הליכי הגבייה, שלגביהם קיבל התראה, ועם "מגן" כזה לא היה סובל ממתח וחרדה, גם אם היה צריך להמתין שנתיים נוספות לפתרון סופי של עניינו.

משלוח הודעת ביניים כזאת אינו כרוך בטרחה או בהוצאות יתרות. המדינה התרשלה כלפי התובע בכך שלא דאגה, כבר בשנת 2005, לפתרון שיבטיח אותו מפני הליכי הגבייה, ש"צמחו" במערכת הבלתי מסונכרנת.

התובע הסתמך על פסק דינה של כב' השופטת פריאל בעניין גולדשטיין נ. מדינת ישראל (ת.א. 4632/06 (בימ"ש השלום בחיפה), שם חוייבה המדינה בפיצויים בגין התרשלותה בכך שלא דאגה לבטל צו עיכוב יציאה מהארץ, שהוצא כנגד התובע בשנת 1990, למרות שהמשטרה היא שביקשה כי הצו ישאר בתוקפו עד מתן החלטה שיפוטית אחרת. כב' השופטת פריאל ציינה בפסק דינה, כי המידע לגבי צווי עיכוב יציאה מהארץ מצוי בידי המדינה, ובהעדר סיבה עניינית להשאיר את הצו בתוקף, יכולה המדינה לדאוג לביטולו באמצעים פשוטים ובלתי יקרים.

מקל וחומר בענייננו: מצבו "הקפקאי" של התובע נוצר כתוצאה מתקלה במערכת המחשוב של המדינה. משהתגלה הדבר, בשנת 2005, היתה המדינה חייבת לדאוג לתיקונו. אם טרם ניתן היה אותה עת לתקן את התקלה "המחשובית", שומה היתה על המדינה לצייד את התובע באמצעי חלופי, על מנת להבטיחו מפני הליכי גבייה של מערכת הקנסות, על אי הנעימות ועוגמת הנפש שכרוכה בהם, במיוחד כשהם ננקטים ללא הצדקה חוקית.

8. התובע צודק בתביעתו לפיצוי בגין הסבל והטרחה המיותרים שנגרמו לו בשל התנהלותה הרשלנית והאטומה של המדינה בעניין "כשל הסינכרון" במערכת המחשוב.

עם זאת, אני סבורה כי סכום הפיצוי שנתבע - 15,000 ש"ח - הוא מופרז, מה גם שהתובע לא הוכיח את החלק הראשון של תביעתו, אשר במהותו הוא חמור בהרבה מהחלק השני ומכיל האשמות חמורות כלפי שוטר בתפקיד.

החלטתי להעמיד את סכום הפיצוי על סך 3,000 ש"ח.

9. אני מחייבת איפוא את הנתבעת (מדינת ישראל) לשלם לתובע 3,000 ש"ח, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה: 27.5.07, ועד לתשלום בפועל.

עוד תשלם הנתבעת לתובע הוצאות המשפט בסך 300 ש"ח שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

10. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות לבקש רשות ערעור מביהמ"ש המחוזי, תוך 15 יום.

ניתן היום כ"א בטבת, תשס"ח (30 בדצמבר 2007) בהעדר הצדדים.


יעל קלוגמן, שופטת

001884/07תק 332 פ.ש.

מומחה תחבורה, עיתונאי, מנהל שיווק, ופעיל ציבור נגד עוולות ציבוריות.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב