הזכות לפסיקת שכ''ט עו''ד ריאלי 

בג"ץ קובע: נקודת המוצא בפסיקת הוצאות צריך שתהא ההוצאות שהוצאו בפועל על ידי בעל-הדין - שלא יצא בחסרון כיס.

בעלי-דין רבים מוצאים עצמם ניזוקים בסופו של הליך משפטי גם כאשר הם "זוכים" בדין. זאת בשל שיעורן הנמוך של הוצאות המשפט, ובמיוחד שכ"ט עוה"ד, שנוהגים מרבית בתי-המשפט לפסוק. כך מוצא עצמו בעל-דין, ששילם ממיטב כספו לעו"ד איכותי אשר הביא בסופו של יום לתוצאה המקווה, קרי "ניצחון" בהליך המשפטי, ניזוק, משהצד שמנגד אינו מחויב להשיב לו את שיעור ההוצאות ה"ריאלי" שהוציא מכיסו. זאת משבוחרים במקרים רבים בתי-המשפט לחייב את הצד "המפסיד" בתשלום שכ"ט עו"ד "מינימלי" ללא מתן כל משקל או תוך מתן משקל מועט בלבד להוצאות ה"ריאליות" בהן נשא בפועל בעל-הדין.

בית-המשפט העליון הביע דעתו כבר מספר פעמים באשר לנוהג נפסד זה, בו מסתמכים בתי-המשפט על שיעור השכ"ט המינימאלי הקבוע בחוק כ"רף תחתון". בפרשת תנובה[1] נקבע לעניין זה כי פסיקת ההוצאות יכולה להיעשות בשתי דרכים עיקריות: האחת, על ידי קביעה מפורשת של שיעור ההוצאות, והאחרת על ידי קביעה כי בעל דין חייב בהוצאות מבלי לקבוע את שיעורן.

מקום בו נקבע במפורש שיעור ההוצאות רשאי בית-המשפט לקבוע את סכום ההוצאות לפי שיקול דעתו[2], בכפוף לכללים[3] שלהלן:

"(א) - קבע בית המשפט או הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו, הן לענין שכר טרחת עורך דין והן לענין הוצאות המשפט, כל אחד מהם בנפרד בסכום כולל, ובלבד שבכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977 (להלן - התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור.

(ב) - בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון..."

נקבע כי לבית-המשפט שיקול דעת בשאלה אם לפסוק הוצאות כמו גם בשאלת שיעור ההוצאות שתיפסקנה. אולם, עיון מדוקדק בתקנות שלעיל מלמד כי הלכה למעשה גדרי שיקול הדעת האמורים אינם מוגדרים כל צורכם. שעה שפוסק בית המשפט הוצאות תוך קביעת סכומן נקבע אמנם רף מינימום - שגם ממנו יכול הוא לסטות - והוא שכר הטרחה המינימלי[4] (להלן: "התעריף המינימלי"). יחד עם זאת, אין בלשון התקנות קביעה באשר לאמת המידה הרגילה לפיה עליו לפסוק הוצאות משפט.

אכן, לשון החוק[5] מתייחסת לרשימת פריטי הוצאות ששיעורם הנו, על פניו, כפי ששילם עליהם בעל-הדין - כגון אגרות, שכר מומחים וכו'. אולם זה אינו מתייחס לשאר הוצאות המשפט - ובכלל זה שכ"ט עוה"ד - אלא שקובעות הן כי יחויב בהן בעל הדין אם היה בית-המשפט:

"סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט"

אולם אין בלשון התקנות הבהרה מהו סבירות זו, ואימתי יקבע כי הוצאה מסוימת - ובכלל זה שכ"ט עוה"ד כפי ששולם על ידי בעל-הדין - דרושה היא לניהול המשפט.

נקבע כי כעניין שבעקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. עם זאת על בית-המשפט לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין.

גם במקרה אחר פסק[6] בית-המשפט העליון כי:

"בהיעדר סיבה מיוחדת שתצדיק אי פסיקת הוצאות או פסיקת הוצאות מופחתות לבעל דין שזכה במשפט, מן הראוי לפסוק לו הוצאות מלאות שלא יגרמו לו חסרון כיס"

בפרשת תנובה הוסיף וקבע בית-המשפט העליון כי מעמדו של התעריף המינימלי כיום הנו בגדר המלצה בלבד. הפועל היוצא הנו כי נקודת המוצא בפסיקת הוצאות צריך שתהא ההוצאות שהוצאו בפועל על ידי בעל-הדין - שלא יצא בחסרון כיס[7].

ההוצאות שיש לפסוק על דרך הכלל הן אפוא הוצאות "ריאליות". יחד עם זאת, הוצאות אלו צריכות להיות סבירות. אין סבירות זו שקולה עוד בהכרח לתעריף המינימלי.

נקבע כי ניתן למצוא קווים מנחים ושיקולים שניתן לשקול באשר להגדרת סבירותן של ההוצאות:


• ראשית, התעריף המינימלי אינו משמש בדרך כלל כאמת מידה לקביעת הוצאות משפט. מהווה הוא רף תחתון. יחד עם זאת ברור, כי שעה שההוצאות שהוצאו בפועל הן בגדרי הסכומים הקבועים בתעריף המינימום, הרי שבדרך כלל לא יהא קושי לקבוע כי הוצאות אלו-סבירות הן.


• שנית, התנהגות הצדדים להליך ובכלל זה דרך ניהול ההליך[8]. כעיקרון, אין בעל-הדין שהפסיד חייב אפוא לשאת בהוצאות יתר שהוציא בעל הדין שכנגד, שמקורן ברשלנות בניהול ההליך או בזהירות יתר שאינה נדרשת לשם השגת הצדק או הגנה על זכויותיו.


• שלישית, הסעד המבוקש או היקף הסכום השנוי במחלוקת כאשר צריך שיתקיים יחס פרופורציונלי בין הסעד שנתבקש - והסעד שנתקבל - ובין השכ"ט וההוצאות.


• רביעית, ניתן לשקול את מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו[9].


• לבסוף, חשיבות העניין עבור בעלי הדין. ככל שמדובר בעניין שחשיבותו האוביקטיבית עבור בעל הדין היא עליונה יותר ואף קריטית, כך טבעי הוא כי יבקש להשקיע יותר משאבים בהתדיינות והשקעה זו תהא סבירה יותר.

המגמה, המבורכת והראויה, שמכתיב בית-המשפט העליון החלה משפיעה גם על פסיקתם של בתי-המשפט האחרים[10]. ראוי הוא כי בתי-המשפט ישיתו לבם שמטרת ההליך המשפטי הינה, בין היתר, כי בעל-הדין הזוכה לא יחסיר מכיסו בסופו של יום. היה והוכח שיעור הוצאותיו של אותו בעל-דין ולא נסתרה החזקה כי אותו שיעור הוצאות הינו "סביר" אזי מן הראוי לפוסקו במלואו זולת אם יש טעם של ממש שלא לעשות כן.

______________________________________________

[1] בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה, המסחר ואח', החלטת כב' הרשם יגאל מרזל מיום 30/6/05

[2] תקנה 511(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984

[3] תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984

[4] כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977 (להלן: התעריף המינימלי, אך ראו כללי לשכת עורכי-הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס - 2000)

[5] תקנה 513(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984

[6] ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח(1) וראו גם ראו ע"א 208/66 בנק הפועלים בע"מ נ' עזבון מוחמד קלי, פ"ד כ(4) 169, 170; ע"א 600/67 פקיד השומה חיפה נ' ברגר, פ"ד כב(2) 490, 491; ע"א 300/77 רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבניין בע"מ, פ"ד לב(3) 682, 689; ע"א 3769/97 דהן שמעון (פסול דין) נ' אביבה דני, פ"ד נג(5) 581, 598

[7] השוו הנחיית נשיא בית המשפט העליון מיום 6/2/98, פ"ד נא (1) 1

[8] ראו תקנה 512(ב) לתקנות; זוסמן, הנ"ל, בעמ' 541; זילברטל לעיל, בעמ' 392. "הדרך בה פועל בעל דין הינה מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות" (ע"א 9535/04 הנ"ל)

[9] ראו ע"א 762/76 כץ נ' חברת מנחם אמיר בע"מ, פ"ד לב (2) 500, 502

[10] וראו למשל ע"א 6062/05 (מח'-י-ם) אברישמי דוד נ' מדינת ישראל - קצין התגמולים, פסק-דינם של כב' השופטים מ' גל, צ' זילברטל וי' ענבר מיום 21/4/05