האם וורן באפט מוכן לעבוד בישקר? 

"אני יותר ממרוצה מההשקעה שלי בישקר", גילה וורן באפט לנספח המסחרי של ישראל במערב התיכון בארה"ב. השיחה בין השניים הוקרנה בכנס חגיגי של משרד התמ"ת.

"אם יש עוד חברה כזאת, פשוט צלצל אלי. יש לי מספר חינם בו אפשר להשיג אותי", ביקש באפט.

ואני מציע כי מי שבידו מספר החינם של באפט שיתקשר אליו וישאל אותו, אם הוא, וורן באפט, מוכן לעבוד, או להמליץ בפני ילדיו לעבוד במפעל ישקר שבבעלותו?

האם באפט שמע על עובד במפעל ישקר, בשם מרדכי בלום, אשר בניגוד לבאפט, לא זכה להגיע לגיל גבורות ואפילו לא לגיל פרישה.

בלום מצא את מותו בשל תנאי העבודה בישקר, תנאי עבודה מחפירים שנחשפו בימים אלה בבית הדין הארצי לעבודה.

מרדכי בלום עבד במפעל ישקר משך כעשרים שנה. בצנרת מפעל ישקר עברו גזים רעילים. אולם בעלי המפעל לא השקיעו בתחזוק הצנרת והיא הייתה מחוררת מקורוזיה. הגזים הרעילים דלפו החוצה, דרך החורים, הישר אל ריאותיהם של העובדים. בלום עבד במשמרות של 12 שעות. בכל שעות המשמרת הארוכות הוא ספג בריאותיו את הגזים הרעילים.

"בכל שעות המשמרת הארוכות" יקשה הקורא הדקדקן, אתה בוודאי מגזים. הרי העובדים עשו הפסקות אוכל מעת לעת.

אז זהו שלא. במשפט התברר כי מפעל ישקר מספק ארוחות ומשקאות חמים לעובדיו. אולם גם את הארוחות הם חייבים לצרוך בתוך אולם הייצור, ליד ריאקטורים שעובדים בטמפרטורה של 1,000 מעלות ומעלה. לכן אפילו בשעות האוכל היה בלום חשוף לחומרים רעילים.

האם בלום לא עבד אף פעם באוויר הפתוח מחוץ לאולם הייצור? יקשה הקורא.

אכן צודק המקשה. פעם בשבוע הגיעו משלוחים של חביות טיטניום. בלום יחד עם חבריו נקרא לחצר המפעל כדי להעביר את הטיטניום מהחביות לבקבוקים. עבודה זו נעשתה ללא מסכות שיגנו על הפנים ודרכי הנשימה. כל שהורו לעובדים היה "לעבוד עם כיוון הרוח ולא נגדה". אלא שהרוח נשמעה להוראות מנהלי ישקר, ובלום נחשף גם לאדי הטיטניום הרעילים.

מעבר לכל אלה, בא בלום במגע מתמשך עם כמויות גדולות של בנזין לבן, חומר בו ניקה את המערכות השונות במפעל ישקר. הבנזין הלבן מכיל ממיס אורגני קטלני בשם בנזן, המצוי גם בסיגריות.

כך, בתנאים בלתי אנושיים אלה, עבד בלום במפעל ישקר משך כעשרים שנה. בסופן, החל בלום לסבול מחום גבוה, נפיחות בבלוטות המגן, גוש וטחול מוגדל. אצל בלום אובחן סרטן הלוקמיה, שהתפתח לאחר מכן ללימפומה והביא למותו הטראגי בטרם עת.

אלמנתו פנתה לביטוח הלאומי וביקשה להכיר בה כאלמנת נפגע עבודה. הביטוח הלאומי, כצפוי סירב. האלמנה נאלצה לפנות לעזרת בית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

השופטת איטה קציר שמעה את העדויות על תנאי העבודה הקטלניים במפעל ישקר, ומינתה מומחה רפואי.

על בסיס חומר הראיות שבפניה, קבעה השופטת קציר כי חשיפתו היומיומית של בלום בעבודתו רבת השנים במפעל ישקר לחומרים כימיים שונים ביניהם לבנזין הלבן המכיל בנזן, הביאה למותו.

מבחינה משפטית, הבהירה השופטת, החשיפה המתמשכת של המנוח לחומרים המסרטנים מהווה רצף של פגיעות זעירות בעבודה שיש לראות בכולן יחד כמצטברות לכדי תאונת עבודה שגרמה למותו. "לא מדובר בחשיפה אקראית, כי אם בחשיפה יומיומית למשך מספר שנים".

הביטוח לאומי לא ויתר וערער לבית הדין הארצי לעבודה. נציגיו ניסו להפוך את החלטתה של השופטת קציר בטענות פורמאליות. כך למשל טענו, כי בנזין לבן ובנזן הם שני חומרים שונים.

אכן אתם צודקים, אמרה השופטת רונית רוזנפלד, מדובר בשני חומרים שונים, אבל הראיות שהובאו בפני השופטת קציר, הוכיחו כי הבנזן הוא מרכיב בתוך הבנזין הלבן. "יוצא אפוא כי בהיותו חשוף לחומר הבנזין הלבן בכמויות גדולות ובאופן יומיומי נמצא המנוח חשוף גם לבנזן".

בסופו של יום, דחה בית הדין הארצי לעבודה את ערעור הביטוח הלאומי. אלמנתו של מרדכי בלום המנוח הוכרה כאלמנת עובד שנפטר כתוצאה מתנאי העבודה הבלתי נסבלים במפעל ישקר.

במחשבה שניה, לאחר קריאת פסק הדין המטלטל, חבל להטריד את מנוחתו של באפט כדי לשאול אותו אם הוא או ילדיו היו מוכנים לעבוד במפעל ישקר. אין ספק שהתשובה ברורה מראש.

רק יש לעשות צדק עם באפט. מדובר בתנאי עבודה מחפירים שהנהיגו במפעל הבעלים הקודמים, בני משפחת סטף ורטהיימר, זוכה פרס ישראל.

האם הלקח של המקרה הטראגי של בלום יילמד על ידי נציגיו של באפט? זאת רק ימים יגידו.

                  18.10.2010 מסמך 839