הקדמה:
המאמר שלפנינו מתאר (בחלקו האחרון) את הסיבות לרוויזיוניזם המכחישני ולמכחישנות פשעי מלחמה בכלל בישראל כיום . הדבר מתבטא בפרט בפרשת הטבח האיום בדיר יאסין אותה היכחיש מילשטיין בספרו החדש ובראיונות טלויזיה, שרבים עטו עליהם כמוצאי שלל רב.
אלא שדומה שכאן אלוהי המדע עצמו פעל כנגד המכחישנות:
מובא כאן פרוט ממצאי מחקרים עדכניים בפסיכולוגיה ניסויית אודות נטיות רגשיות וקוגניטיביות אצל קשישים. מותווית למטה הנטייה הקוגניטיבית-רגשית לריצוי מראיין מצד מרואיין קשיש. המאמר מצביע על כך כי העדויות בספרו של ד"ר מילשטיין אודות דיר-יאסין לא תקפות עקב הטיות מידע קוגניטיביות בקשישים לפי כוונות המראיין.
שעל כן, לעדויות הקשישים במחקר מילשטיין אודות פרשת דיר יאסין אין יותר ערך עובדתי מאשר סיפור מעשייה נעימה לאוזן של סב לבן-שער לנכדו הפעוט והחמוד, מעשייה המסופרת לצורך הפקת תגובות הנאה ועניין אצל הנכד כשהקשיש מחייך בטוב לב של נחת.
___________
סקופ (מדעי): הנטייה הקוגניטיבית-רגשית של ריצוי מראיין אצל מרואיין קשיש:
- הטיות מידע אצל קשישים עפ''י כוונות ורמזי (cues) המראיין.
- מדוע ראיונות-קשישים אצל ד"ר מילשטיין בפרשת דיר יאסין חסרי ערך.
- מדוע ''הספר השחור - עלילת דם בדיר יאסין'' של מילשטיין, חרף עמל רב וכנה (אני מניח) הינו חסר ערך בחלקו האמפירי (העדויות) הגם שלא בחלקו ההגותי.
- מדוע עדויות גרמנים קשישים בשרות מכחישנות השואה הינן חסרות ערך.
מידע על "עלילת דם בדיר יאסין - הספר השחור" של ד"ר אורי מילשטיין, 2007
http://www.faz.co.il/reply?id=4320&rep=98780&LastView=1900-01-01%2000%3A00
אני רואה בד"ר מילשטיין ידיד יקר, איש יקר. ואף על פי כן, חרף עמל רב באיסוף עדויות, יש כאן דבר שמילשטיין לא ידע, ההופך את עדויות הקשישים (עברו 58 שנה מאז הטבח)
לדבר חסר תוקף אמפירי. לעדויות הקשישים במחקר מילשטיין אודות פרשת דיר יאסין אין יותר ערך עובדתי מאשר סיפור מעשייה נעימה לאוזן של סב לבן-שער לנכדו הפעוט והחמוד, מעשייה המסופרת לצורך הפקת תגובות הנאה ועניין אצל הנכד כשהקשיש מחייך בטוב לב של נחת.
זו סיטואצייה טרגית, להתלבט לרגע בין נאמנות, הערכה גבוהה לאינטלקט מצויין ויוצר וחיבה רבה לידיד יקר, ובין הנאמנות הן למדע, לאמת, ובמיוחד כאשר הנושא כאן הוא מכחישנות - אני חש סלידה קשה למכחישנות עוולות כבדות (ככל שהעוול קשה ואבסורדי יותר, כך רבים כאן יותר מאמצי ההכחשה. העמל המושקע במכחישנות הוא אינדיקציה לגודל העוולה), בפרט פשעים נגד האנושות. הטבחת וגם היכחשת וגם ירשת (הורשת)? אבל הרי המכחישן אומר שאין כאן טבח, ואז, עצם המילה ''מכחישנות'' הופכת למעין דעה קדומה, בעיקבות המאמץ המכחישני.
אלא, שדומה שאלוהי המדע עצמו פעל כאן להפריך את המכחישנות.
אמרתי למילשטיין בשיחה טלפונית לפני זמן מה, שלא אוכל לתת יד לכך. חשתי בשנים האחרונות כמו גרמני בורגני הגון, שחשב ואמר עד 1944 שמידע הזוועה אודות תאי הגזים זה תעמולת אויב, ''אין אצלנו דבר כזה, באומה של גטה, שילר, וקאנט'' (בהקבלה לאומה של אברהם, משה, ישעיהו, ישוע, פרויד, מנדלסון ואיינשטיין). ולפתע התפקח, המידע האמיתי החל לחלחל, ולא היה גבול לתחושת הזוועה והאימה.
______________________
ולגוף העניין (או לגוף המחקר בפסיכולוגיה ניסויית אודות איפיוני רגש וקוגניצייה אצל קשישים) - לפני שנתיים החלו להצטבר ממצאים מדעיים על קשישים המצביעים על כך ש:
1) קשישים מגלים העדפה לחשיפה למידע והפקת מידע המפעיל רגשות חיוביים ונעימים (אהבה, נוסטלגייה, הצלחה) ונירתעים, מתעלמים ממידע המתפעל רגשות שליליים (שנאה, פחד, תסכול, סבל).
2) קשישים נוטים כלפי, מתקרבים לרגשות ומידע מכלולי-גלובלי הצובעים דברים באור נעים, ונירתעים, חשים אוורסייה לערור רגשות הקשורים במידע עתיר פרטים (בניגוד למידע הוליסטי-גלובלי) הכרוך ברגשות שליליים וכואבים.
הנטייה הקוגניטיבית-רגשית של ריצוי המראיין מצד מרואיין קשיש:
הנטיות הקוגניטיביות-רגשיות אצל קשישים שהיצגנו כאן, גוררות אצל המרואיין הקשיש מצב בו הוא שואף להיות בהסכמה וקונסוננס עם כוונות המראיין ולעורר שביעות רצון אצל המראיין (כפי שהן מתגלות ב-cues שונים שמפיק המראיין), ושולף או מטה מידע באופן שהינו קונסוננטי עם כוונות המראיין.
מספיק למשל שהמראיין ד"ר אורי מילשטיין מחייך בנעימות למרואיין, ערבי קשיש, נותן לו במשפט או שניים תחושה שהוא חשוב עבורו, משתפו בעניינים עדכניים ושוטפו בסימפטייה, בשביל שהמרואיין הקשיש יגיב בהתאם ל-cues של ריצוי והסכמה מצד מילשטיין, ויתעלם או לא ישלוף מהזיכרון מידע דיסוננטי או סותר.
תצורת מחשבתו והקשב שלו באותו רגע מופנים למכלול ולא לפרטים, וכך הוא מפיק בעזרת המכלול (המאופיין בהתאמה וקונסיסטנטיות עם כוונת המראיין) פרטים חדשים ולא אמיתיים על פי רמזי המראיין, בחושו בכל רגע לאן הרוח נושבת - קשישים רגישים מאד לסמני קבלה שלהם או דחייה. זאת בפרט שעבור ראיון קשישים, יש לתת משפטי פתיחה לרענן ו''לפתוח'' את זיכרונם.
לא קראתי את הספר, אך אנסה להמחיש מעט -
למשל:
מ: היית בבית המסויים ההוא כשהחיילים היגיעו לרחבה ההיא?
חוסאם: כן, הייתי.
מ: וגם אשתך וילדיך
חוסאם: כן, היו איתי, שמעו יריות, פחדו.
מ: אבל לא ראית במגרש כפריים מתים -
ח: נכון, לא היו.
מ: ואז, אנשים חמושים שלכם היתחילו לירות ו-
ח: כן, היה פחד, היתחיל בלגן גדול.
מ: ואז, כן ראית שהורגים אנשים בלי נשק?
לא. לא היה דבר כזה...
וכך הלאה
דומה שאלוהי המדע עצמו פעל כאן להפריך את המכחישנות.
העדויות הסמוכות לתקופת הארועים - תזכורת
*******************************************
מיכאל שרון, 7 מרץ
ערך ההפתעה של השיפלות
--------------------------------
הנקודה החשובה כאן היא לא תמיד עצם הטבח, כמו השיפלות חסרת הפשר והמעוותת שבעריכתו. לשפלות זאת, בניגוד לשכל הישר, לעיתים בניגוד להבטחות והתחייבויות מפורשות, בניגוד לכל מה שסביר - יש ערך הפתעה גבוה. מעשי טבח אכן מתרחשים במלחמה, וכאן, מספרי הניטבחים אינם אף גבוהים במיוחד, אלא שערך השיפלות הוא מהמם בעזותו הרעה והבוגדנית.
כך למשל, הסופר הנפלא פנחס שדה, מביא בספרו ''החיים כמשל'' (1958) עדות מתקופת שירותו הצבאי במלחמת השיחרור:
החילותי חש כי רעיונות חדשות ומילים חדשות נולדים בלבי - השיר היחידי שכתבתי בעת ההיא - קראתיו בשם יללת הנערות מואדי-פוקין וכתבתיו לאחר לילה שבו הוטל עלי לפקד על התקפה פרועה נגד כפר ערבי אחד, ואדי-פוקין; זה ארע כבר לאחר המלחמה, ויושבי הכפר היו למעשה חסרי מגן; דומית הלילה נקרעה על ידי טרטור המקלעים וצעקות הבעתה של נערות הכפר: אמא! אמא!
מדובר במן גבורה כפייתית על חלשים, מעין דפוס צבועים של אכילת חסרי ישע וגוויות, הנפוץ אף בישראל כיום. בדיר-יאסין, תושביו היו שוחרי שלום, לא השתתפו בקרבות, קוו לשלום עם היהוד, בחסות ניטרליות זאת - הכפר שימש מקום מפלט לפליטים מכפרים סמוכים.
- עדה: זיינב עאקל נלקחה בחיים עם אחיה. ''בעלי נתן לי 400$. הצעתי זאת.. ואמרתי 'בבקשה תעזוב את אחי, הוא כל-כך צעיר'. '' איש הגרילה לקח את הכסף ''ואז הוא פשוט הפיל את אחי... וירה בראשו חמישה כדורים.''
- עדה: פהימי זיידן, תושבת הכפר, הייתה בת 12 ביום הטבח. ''הם נכנסו והחלו לחפש את המקום הוציאו אותנו אחד-אחד ירו בחתן וכאשר אחת מבנותיו צרחה, הם ירו גם בה. אז הם קראו לאחי מחמוד, וירו בו לפנינו, וכשאמי צרחה, והתכופפה מעליו - היא נשאה את אחותי הקטנה חדרה, שעדיין ינקה - הם ירו גם בה".
הילדים התחילו לבכות ולצרוח, והתוקפים אמרו להם ש''אם לא נפסיק, הם ירו בכולנו''. הילדים לא הפסיכו לבכות, אז ''הם העמידו אותנו בשורה, ירו בנו, ועזבו". זיידן נפצעה אך לא נהרגה. ''הסתכלתי לראות מי עדיין חי: דודי, בנו ואשתו היו מתים, אחותי סומיה שהייתה רק בת ארבע, ואחי מחמד היו בחיים". היא ואחיה שנותרו בחיים נלקחו על-ידי לוחמים אחרים. ''הלכנו עם כמה נשים מהכפר, ואז הגיעו מולנו בחור צעיר ואדם מבוגר, עם ידיהם באוויר. ''כשהם הגיעו אלינו, החיילים ירו בהם". אמו של הבחור הצעיר הייתה בקבוצת-השבויים ביחד עם זיידן. ''היא תקפה את החיילים והחלה להכות אותם אחד מהם דקר אותה בסכין כמה פעמים".
- עד: ישורון שיף. היה עוזר למפקד ה'הגנה' בירושלים דוד שאלתיאל. הוא נכח בדיר יאסין ב-9 באפריל, ושב לראות את הקבורה ב-12 באפריל. [התוקפים בחרו] להרוג כל מי שמצאו חיים, *כאילו כל יצור חי בכפר היה האויב* היה זה יום אביב יפה, השקדיה פרחה, ופרחים מסביב, ובכל מקום הייתה צחנת-מתים, ריח כבד של דם, וסרחון נורא של גופות נשרפות במחצבה.''
http://www.nakbainhebrew.org/index.php?id=115
________________________
מיכאל שרון, 5-3-07
האינטרס ההגמוני ברויזיוניזם ועמימות בנושא כיום
----------------------------------------------------------
העדויות הסיפוריות המובאות במסגרת הרויזיוניזם כיום עשויות להיות מוטות, שהרי אין להתעלם מעניין פשוט: גם אז וגם כיום למעשה, קיים מאבק ענק בחברה הישראלית, על כספים ומשאבים, בין סקטורים שונים, ובפרט בין גורמי ימין לגורמי שמאל - וכמובן על השתתפות בהגמונייה (וגם בתוך השמאל ובתוך הימין לסוגיו, קיימים מאבקים כאלה).
בנוסף, ישראל קבלה אז (ומקבלת גם כיום) סיוע חוץ ענק - ונידרש אז בפרט סיוע חוץ ותמיכה בינ''ל. וכך היה אינטרס לקבוצה ההגמונית של בן גוריון והחוברים עמו, למען סיוע זה (צ'כיה, בריה''מ ארה''ב, מח''ל - מתנדבי חוץ מארצות אנגלו-סקסיות וכד') להצביע על כך כי הטבח בפלשתין והבריחה הגדולה אינן מעשה ידיהן, אלא של ''כנופיות מיליציוניות''.
מאידך, הימין, בבצעו טבח כזה, עשוי לנקוט בגישה מכחישנית, כולל רויזיוניזם כיום (כפי שקיימת גישה מכחישנית בכלל כלפי פשעי מלחמה, בישראל ובחברות נחשלות-יחסית כמו סרביה, טורקיה).
זאת בפרט שבישראל היו וישנם מאבקים על משאבים וכספים, במסגרתן כל צד מנסה להציג עצמו לקהל באור יקרות. דברים אינם נופלים בחלל ריק, ויתכן שלוחמי האצ''ל והלח''י נירמזו ברמזים עמומים על ידי גורמי הגמוניה של בן גוריון ש''ניתנת להם יד חופשית בדיר יאסין'' . זאת כפי שהלוחמים הנוצרים של אמין ג'ומאייל שזה עתה נרצח, בלבנון, נירמזו משהו מעין זה, על ידי גורמי צה''ל, לפני כניסתם לסברה ושתילה, 1982. (על נושא הרמזים העמומים שאחר מכחישים אותם כתבתי במקום אחר). כיום משמשים בתי הכפר הזה, הניצב עדיין על תילו, לבי''ח גדול ומטופח לחולי נפש. כל המבקר במקום, רואה שזהו כפר גדול למדי.
דומה שכיום האינטרס ההגמוני הוא ליצור עמימות בנושא, מבחינת עניין שנוי במחלוקת, שיש אודותיו גרסאות שונות, ובמגמה זאת משתלב הרויזיוניזם בנושא.
Michael M. Sharon, born 1950, is a researcher in experimental psychology (Cognition, neuropsychology, attention, complex performance; emotions, psychopathology) and is the author of two books: Divided Attention - Organizers and non-Organizers (1997) and (2003) The Emotional Roots of Systematically Inefficient Behavior. He is a journalist and commentator implementing a multi-disciplinary approach encompassing issues and problems in economy, national security, corruption and economic crime, social criticism, study of cultures, general philosophy and philosophy of science, theology חוקר מדעי בפסיכולוגיה ניסויית; עיתונאי, פובליציסט, פרשן ותחקירן הנוקט בגישה רב-תחומית.
