האם ייתכן שלא ייתכן מפגש אמתי בין שני בני אדם? 

לכל אמירה יש משמעות השזורה ברקע השפה שלא אתה ולא אני המצאנו.
למשל: אם אתה אומר: בני אדם אף פעם לא נפגשים זה עם זה.
ורוב בני האדם אומרים: בני אדם נפגשים זה עם זה תכופות.
אז בעצם בעצם לא מתווכחים על מה שקורה. כי מה שקורה זה מה שקורה זה מה שקורה, שאנחנו חווים פחות או יותר בדומה איש לרעהו.
על מה מתווכחים? מתווכחים על השפה. בעצם עובדים על המילונאות של המילה "פגישה". בכלל לא על מה שקורה או לא קורה. אלא על איך קוראים או לא קוראים למה שקורה או לא קורה.
כשאני אומר "נפגשים" אני מתכוון לפגישה הזאת שבתוכה יש גם האי-פגישה שעליה אתה מדבר. זה הדבר הזה, ששני גופים חיים של שני בני אדם נמצאים במרחב משותף שבו הם חשים איש את רעהו, ומשמיעים צלילים איש לרעהו, ומגיבים לצלילים הללו לא רק ברמה הפיזית אלא גם בפענוח הסמלים שביניהם. והתגובות הן בגוף על כל מערכותיו, וגם באותה מערכת שבין שהיא קיימת או אינה קיימת היא המערכת שכדי להצביע עליה המצאנו את המילה "רגש".
זה המאורע שאינו כולל בתוכו את הפגישה ההיא, זו שאינה נכללת בפגישה שנהוג לקרוא לה פגישה, ושעל אי-האפשרות שלה אתה מצביע, ומתריע, וזורה אור...
לכן, לדעתי אתה רוצה משהו מיוחד מהשפה. חידוד נוסף. שכלול נוסף.
ולכן, בעצם אני לא חושב שאני חולק על תפיסת המציאות שלך. כלומר אני מסכים אתך.
אבל אני חושב שאין לנו הדיוק הלשוני הנוסף שיבחין בין המציאות האשלייתית שהרוב קוראים לה מציאות, ובין ההבחנה הגבוהה הזאת, האומרת שהמציאות אינה מציאות אלא אשליה. או אולי יש הבחנות לשוניות כאלה, אבל הן נחלתם של מביני דבר, הקולטים את האשלייתיות שבמציאות שרוב בני האדם אינם מבחינים בה, ושלכן הם, רוב בני האדם כוללים אותה, גורפים אותה בלי להבחין בה, לתוך חוויית המציאות שלהם, שבשבילה הם המציאו את המושג "מציאות". ומכיוון שאין לנו מספיק הבחנות לשוניות שבאמצעותן נוכל להבחין בין המציאות המציאותית ובין המציאות הבלתי מציאותית, אז אתה משתמש בשלילה, במקום בהבחנה.
כן, אמרתי: אתה משתמש בשלילה במקום בהבחנה! וזה בעיניי העיקר. כלומר, אתה לא אומר "אתם מדברים על פגישה פגישתית, ואני רוצה להזכיר לכם שהפגישות הפגישתיות אינן הפגישות הבלתי פגישתיות (שהייתה צריכה להיות להן מילה אחרת, מסמן אחר)".
אלא אתה אומר "אין דבר כזה" על מה שכולנו אומרים "יש!! יש ג'ירפה בגן החיות!"
בלית ברירה אנחנו נקראים לדגל המונחים הבלשניים של מסמן ומסומן, ולהימנון התפיסות הבודהיסטיות ואחרות המציעות חידוד תודעה כזה שירד לעומק התכונות האשלייתיות של המציאויות, כדי להכיל את הבלתי מציאותי שבמציאות, את הבלתי אובייקטיבי שבאובייקטיביות, את האי-קבלה שבקבלה.
זה לא הוויכוח שהיה יכול להיות לנו אילו כתבתי שאני פיל ואתה היית כותב שאני צב.
זה ויכוח אחר. שבו אני אומר שאני אדם, ואתה אומר "מה שאתה מכנה 'אדם' אינו קיים, כי 'אדמיות' היא אשלייה, כי אתה משתמש במילים כדי לסמן אובייקטים שאינם אובייקטים במציאות שאינה מציאות, כי בעצם כל מה שאתה חווה הוא האי-חוויות שבתודעה שאינה תודעה בנפשך שאינה נפש.