מזה שנים מספר קיים ויכוח בין החוקרים השונים לגבי הקשר שבין הטיפול ההורמונלי החלופי בגיל המעבר לבין מחלות לב ובעיות זכרון וסרטן שד. ד"ר יוסף מאי גניקולוג בכיר ומנהל מרפאת גיל המעבר לנשים במרכז הרפואי מאיר מקבוצת שירותי בריאות כללית, מרחיב.
גיל המעבר באשה מכונה בשמות רבים כמו חידלון הווסת או גיל הבלות או בלועזית ? המנופאוזה. גיל המעבר מתחיל בממוצע בגיל 51. המשמעות הנה הפסקת הפעילות השחלתית של האישה. מקובל לקבוע כי אישה עם חידלון ווסת של שנה הנה בגיל המעבר, אך היום ניתן לקבוע את הדבר על-פי בדיקות הורמונליות של הגונדוטרופינים והאסטרוגן בדם. תוחלת החיים עלתה בשנים האחרונות, יותר בנשים מאשר בגברים, ומגיעה עד לסביבות גיל השמונים. משמעות העובדה הזו מבחינה הורמונלית היא כי כשליש מחייה נמצאת האישה במצב של חסר אסטרוגני.
תופעה זו היא בעלת משמעות כבדת משקל לאישה מאחר ומדובר בהשפעות רב מערכתיות של האסטרוגן הבאות לידי ביטוי בהעדרו, הן בטווח הקצר והן הטווח הארוך. תופעות גיל המעבר בטווח הקרוב הינן בעקר וזומוטוריות , המתבטאות בגלי חום והזעה דפיקות לב (פלפיטציות), ותופעות פסיכונוירולוגיות המתבטאות בהפרעות בשינה, עצבנות, אי שקט, נטייה לרגזנות, שינויים במצב הרוח, דיכאון והתפרצויות בכי, חרדה, ירידה בחשק המיני וירידה באנרגיה. תופעות אלו, המכונות תסמונת גיל המעבר, פוגעות קשה באיכות החיים של האישה וניתנות לטפול יעיל במתן אסטרוגני. תתכן גם הקלה מסוימת בחלק נהנשים הנוטלות טפולים אלטרנטיביים כגון פיטואסטרוגנים , קוהוש שחור סויה ואחרים, אך בד"כ ההקלה היא לטווח הקצר ואין להשפעות הללו תימוכין מספקים במחקר הרפואי.
אך קיימות תופעות נוספות של הירידה באסטרוגן, המשפיעות על דרכי המין והשתן, ומתבטאות ביובש נרתיקי בתכיפות ודחיפות במתן שתן ובנטייה לזיהומים. מחקרים הראו גם השפעה על העור המתבטאת בירידה בעובי העור, ובירידה בקולגן.
החסר האסטרוגני מתבטא גם בהשפעות בטווח הארוך. הכוונה לעליה בהיארעות מחלות לב וכלי דם עליה באוסטאופורוזיס ובשברים בירך ובעמוד השדרה וכן ירידה בזיכרון ומחלת אלצהיימר.
עד כה הייתה הסיבה העיקרית להתוויית הטפול ההורמונלי החלופי ? מניעת מחלות לב וכלי דם. מחקרים שהתבססו בעקר על תצפיות הראו שנשים עם רמות אסטרוגן תקינות סובלות פחות ממחלות לב וכלי דם בהשוואה לנשים ללא אסטרוגן. השינוי העיקרי בסיבות להתוויית טפול הורמונלי חלופי חל בשנים האחרונות עם יציאתו לאור של המחקר שהראה כי הטיפול ההורמונלי החלופי באסטרוגן ופרוגסטרון לא רק שאינו מועיל בשנה הראשונה של הטיפול בנשים עם מחלת לב ידועה אלא שעלול אפילו להזיק בכך שאירועי לב יכולים לחזור. לעומת זאת חל שפור במצבן של הנשים המטופלות בהורמונים בטיפול בשנה השניה בשלישית וברביעית של הטיפול, חלה ירידה במספר התקפי הלב לעומת נשים ללא טיפול הורמונלי חלופי. בעקבות מחקר זה ומחקרים נוספים פרסם האגוד האמריקאי למחלות לב את מסקנותיו בביטאונו CIRCULATION 2001 ? האחת - כי אין לתת טיפול הורמונלי חלופי כמניעה משנית של מחלות לב, דהיינו בנשים שכבר סובלות מהתקפי לב. והמסקנה השניה - שעדיין אין מספיק הוכחות כי הטיפול מונע מניעה ראשונית של מחלות לב, אף כי יתכן שכן. על כן אין האגוד ממליץ על טיפול הורמונלי חלופי למניעת מחלות לב , כסיבה היחידה להתווייתו אלא אם יש גם סיבות נוספות לכך וגם לפי רצונה של האישה.
ב - 10/7/02 פורסם בארה"ב מחקר ה - WHI (Women Health Initiative ) שהופסק שלוש שנים טרם זמנו בגלל הממצאים שהראו עליה במחלות לב, בארועים טרומבואמבוליים ובסרטן שד בנשים שקיבלו טיפול הורמונלי, אך לעומת זאת נצפתה ירידה במספר המקרים של סרטן המעי הגס וירידה במספר השברים בעצמות הנשים שקיבלו את הטיפול ההורמונלי החלופי. בארה"ב עצמה, כמו גם באירופה זכה המחקר למתקפה כבדה כאשר בבדיקת הסיבות לממצאים שעלו מהמחקר נמצא שהגיל הממוצע של הנשים שהשתתפו במחקר והחלו לקחת טפול הורמונלי היה 63 שנים, לעומת הגיל הממוצע בתחילת מתן הורמונים במציאות, שהוא 51. כלומר שרוב הנשים במחקר היו למעשה בשלב של חסר אסטרוגני בין 10-27 שנה. ומכאן, שהסיכון בטפול ההורמונלי הוא רק לאוכלוסיית הנשים הבוגרת שנמצאת שנים רבות לאחר הפסקת מחזור הווסת, לעומת היתרונות שטומן הטפול ההורמונלי בנשים שרק החל את תקופת המעבר. הועלתה גם השאלה של ההשפעה של הטפול הספציפי בהורמונים מסוימים שניתנו במחקר, ובעקר של סוג הפרוגסטרון, והאם מתן של הורמונים אחרים לא היה יכול לגרם לתוצאת טובות יותר.
עבודות מחקר רבות , על בני אדם וקופים , הראו כי ישנה השפעה טובה של מתן טפול אסטרוגני על כלי דם , ומניעת טרשת עורקים ומחלות לב , כאשר לא היה מצב ממושך של חסר אסטרוגני.
קיימות סיבות רבות לאי נטילת טיפול הורמונלי חלופי או להפסקתו. הפחד מהשמנה, דמם נרתיקי, "זה לא טבעי", ועוד. אך הסיבה העיקרית להימנעותן של הנשים מנטילת טיפול הורמונלי הוא הפחד מסרטן שד.
בסקר של נשים אמריקאיות נמצא כי נשים מאמינות כי סיבת המוות מסרטן שד הוא ב-40% מהמקרים, אך מסתבר כי סרטן שד כסיבת מוות הוא רק ב 4% מהמקרים וסרטן מעי גס 5% ,
תוספת הסיכון לסרטן השד בטיפול ההורמונלי החלופי היא של 2 מקרים ל - 1,000 נשים אחרי 5 שנות טיפול, ו - 6 נשים ל- 1,000 אחרי 10 שנות טיפול הורמונלי חלופי.
הסיכון לסרטן שד בנשים בשנות ה-50 לחייהן, ללא כל טפול הורמונלי , הוא 6.1% לעומת הסיכון של 6.3% עם טפול הורמונלי חלופי. נמצא גם שתוחלת החיים בנשים עם סרטן שד שקבלו הורמונים, הייתה ארוכה יותר מנשים שלא נטלו הורמונים.
ניתן לומר לסיכום, כי אין מרשם אחיד למתן טיפול הורמונלי לכל הנשים. בראש ובראשונה יש להתחשב בסבלה של האישה מתופעות גיל המעבר, מאיכות חייה שיכולה להשתפר מאד במתן טיפול הורמונלי חלופי. יש להתחשב בעברה הרפואי ובספור המשפחתי של מחלות לב, כלי דם, אוסטאופורוזיס סרטן שד ועוד. בנוסף על האישה לקבל מהרופא את כל המידע לגבי יתרונות הטיפול, כאשר הוא ניתן מוקדם בגיל המעבר, במניעת תופעות גיל המעבר אוסטאופורוזיס, סרטן מעי גס ויתכן גם מחלות לב וכלי דם, וירידה בזכרון, לעומת החסרונות ? הסיכון של סרטן שד, הופעת דמם נרתיקי מהרחם, רגישות בשדיים, ויתכן תופעות טרומבואמבוליות ואבנים בכיס מרה . ועדיין נמשכים הוויכוחים בספרות הרפואית על האיזון בין היתרנות לחסרונות הטפול ההורמונלי החלופי. בכל מקרה האישה חייבת לעבור בדיקות תקופתיות על-ידי רופא נשים, ולקבל את המידע ממנו ולא מהתקשורת או מהחברות.
