למה? כדי להתחיל שוב מההתחלה? כדי לחזור על אותו סיפור מוכר? במשך שנה שלמה קראנו את פרשת השבוע. פרשה אחר פרשה, מתוך התורה. בריאת העולם, וחורבן דורו של נח, אברהם אבינו, ועקרותה הכואבת של שרה, עקדת יצחק, וחייהם המרתקים של בניו – עשיו ויעקב, שנים עשר השבטים, חיי יוסף וירידת עם ישראל למצרים, שיעבוד וגאולה, מעמד הר סיני וחטא העגל, ארבעים שנה במדבר, מן, תלונות, חטאים, תוכחה, עונשים, וצדקותן של נשים, בניית המשכן, בארה של מרים, אהרן ובניו, ובסוף – הפרידה ממשה – על הסף. וכשמגיע חג שמחת תורה. קוראים את הפרשה האחרונה, ומייד, מתחילים שוב בבראשית.
למה? כדי להתחיל שוב מההתחלה? כדי לחזור על אותו סיפור מוכר? העולם כולו בנוי ומורכב ממעגלים – כדור הארץ העגול, מקיף במעגל את השמש העגולה. על פי הלבנה העגולה אנחנו מחדשים חודשים וקובעים את החגים והמועדים. אם תשימו לב בבריאה אין שום דבר בעל קצוות חתוכים – גזע הוא עגול, העולם הוא עגול, להרים יש קצוות מעוגלים, זרע שנטמן באדמה גדל לעץ, והעץ מניב פירות שזרעיהם שוב נטמנים באדמה – והאדם, כמו עץ השדה, צומח, גדל, ולפני שהוא קמל, הוא מספיק להביא לעולם צאצאים.
למה? כדי להתחיל שוב מההתחלה? כדי לחזור על אותו סיפור מוכר?
- לא! בכל פעם שבה הלבנה מתחדשת, היא מוצאת על פני האדמה אנשים חדשים שנולדו והגיעו לאוויר העולם, אנשים שהחזירו ציוד, ואנשים שהיא מכירה מהסיבוב הקודם. אבל גם אלה שנשארו והיא מכירה אותם מהמחזור הקודם, הרי הם כבר אינם אותם אנשים. כי: "האני של אתמול, זה לא אני של היום". אתמול, ראיתי את השמש שוקעת, והרגשתי תחושה של התעלות והזדככות – תחושה שבראה בי משהו חדש, אמונה תמימה יותר, שמחת חיים רבה יותר, כמיהה עזה יותר, דחיפה נוספת לקום ולהתחיל משהו חדש שיבטא רק אותי ובאמת אותי – והיום, אני כבר אדם שונה ממה שהייתי קודם. יש בי שקיעה אחת נוספת.
בסופה של שנה ביחד עם כדור הארץ שמסיים הקפה שלמה סביב השמש בן 365 יום, גם אנחנו בני האדם סוגרים איזשהו מעגל – מעגל של עבודת השנה שחלפה.
במה התקדמנו?
במה נסוגונו?
האם צמחנו?
האם נפלנו?
כל מעשה טוב או רע שעשינו, כל לימוד, כל שאיפה ותפילה, מותירים רושם. כל אחד מהם יהווה נדבך לשורת לבני המעשים והצמיחה של השנה הבאה.
כל מעגל בחיים נבנה על גבי קודמו, לא היינו יכולים לחיות את השנה הבאה כמו שאנחנו רוצים, אלמלא הייתה קיימת זו שקדמה לה, וזו שקדמה לה... בכל פעם שאנחנו קוראים שוב את סיפור הבריאה, הסיפור שונה, כי הוא פונה אלינו ואנחנו שונים ממה שהיינו באותה עת בשנה שעברה. אכן כן לפעמים השינוי הוא רק מינורי – רוב השנה חלפה עלינו בנמנום רוחני, בחיפוש אחר אגו אישי, בקנאה,שנאה, תחרות, לפעמים יישמנו לנו את האמרה המטרה מקדשת את האמצעים ולא כל כך שמנו לב שהשארנו הרבה גוויות פצועות או מדממות.
לפעמים השינוי אדיר – כמעט ואי אפשר להאמין שרק אתמול הייתי אדם אחר והיום אני נמצא בפאזה אחרת לחלוטין – כי קיים בי רצון אמיתי וכנה לשינוי כאן ועכשיו. יש שנים שבהן אנחנו מתקדמים כמו בריצת מרתון לפעמים בצעדי צב, ישנם שנים כאלה שבהן אנחנו נסוגים, אך תמיד, כשהשנה נגמרת מתחילה חדשה. וכמו שאומרים "סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר".
תשרי של השנה לא יהיה כמו זה של שנה שעברה, הגשם הראשון הזה יעורר בי הרגשה שלא הייתה בי קודם, שיתווסף להרגשה של השנה שחלפה.
לסופגניות יהיה טעם שונה – רוחני יותר? גשמי יותר?
שמחת פורים תהיה עמוקה יותר? חיצונית יותר?
עד כמה נחוש בחירות בליל הסדר של השנה?
מעגל הרוחניות שלנו דומה במידת מה למאנדלה, גם אם נסתובב בו אינספור סיבובים, גם אם נביט בזה במצב הפוך,מצד ימין,שמאל, למעלה למטה, או מכל זווית אפשרית, תמיד אבל תמיד נמצא עדיין לאן לעלות. אך, שלא כמו בציור המנדאלה, העלייה תביא אותנו באמת גבוה יותר – והשמים הם הגבול!
ואסביר את כוונת הדברים במספר דוגמאות:
1. לפני שנים רבות כל אחד ואחת מאיתנו רק קיבלו זה היה כאשר היינו פעוטות, (אצל חלק מאיתנו זה נמשך זמן רב יותר....), חלפו עברו להם כמה שנים ואז למדנו לתת לשני כשהכריחו אותנו (תן לו מייד את האופניים, או ש...!), אחר כך למדנו לוותר (אמא, נכון שאני ילד טוב?), התבגרנו קמעה ולמדנו לתת מרצון, את מה שאנחנו לא צריכים, חלפו עברו להם עוד כמה שנים ולמדנו לתת מרצון את מה שהיינו רוצים לעצמנו, אחר כך לתת ברצון את מה שהמקבל היה רוצה...
2. בתור ילדים אמרנו תודה כדי לזכות במלת שבח מאבא ואמא (כדי לקבל פרס או כדי לא לקבל נזיפה), כשגדלנו, כבר אמרנו תודה לכולם - מתוך הרגל. עם השנים למדנו להכיר תודה על דברים שונים, וגם להודות עליהם.
והנה התבגרנו והייתי רוצה לשאול כל אחד ואחת מאיתנו באיזה שלב אנחנו נמצאים כיום?
מהי מידת הכרת התודה שלנו – האם אנחנו מכירים תודה למי שמעניק לנו דבר מה בלי תמורה?
האם אנחנו מכירים תודה גם למי שמעניק לנו בעד תמורה?
האם אנחנו מכירים תודה על נתינה שלא מוצאת חן בעינינו, או רק על מה שכן?
האם אנחנו מכירים תודה על הדברים הרגילים והיומיומיים ("זה התפקיד שלו להביא כסף!", "זה התפקיד שלה לבשל!", "אצלנו הילדים תמיד מפנים שולחן.")?
האם אנחנו מתפעלים ממה שהתרגלנו לראות כטבעי (השמים, האף והנקודות שעל גב החיפושית)?
האם אנחנו מסתכלים על כל דבר כמו מובן מאיליו?
כל מדרגה שאנו עולים מציבה בפנינו את המדרגה הבאה. לא משנה אם הפעם הבאה שבה נתמודד עם אותו נושא תהיה במסגרת המעגל היומיומי, המעגל השבועי, מעגל השנה או כל מעגל אחר, תמיד המדרגה הבאה תמתין לנו, בתנאי שלא נזנח את קודמתה.
שתהא לכולנו שנת צמיחה ועלייה!
הרב יוסף ויצמן אני מאמין כי לנשמה ולגוף מטרה משותפת ונפש בריאה נותנת לנו חיים בריאים , יפים ואיכותיים יותר. מזון לנשמה והערה של השכל יהפכו אותנו לאנשים מאושרים יותר שהמעגלים המקיפים אותנו נעימים וחיוביים לאלו הפונים אלי אני נותן הנחיה וייעוץ בכל התחומים החשובים לנו בחיים , זוגיות , יחסים ,חינוך , ילדים , מודעות עצמית , שנים של ניסיון ועבודה עם אנשים בנושאים הללו הביאו אותי לידע עשיר ונרחב. שממנו אני חולק ומשתף את אלו הבאים אלי ומתקדם איתם צעד אחרי צעד בשינוי הדרוש , בהכרה וקבלה של מציאות.בעבודה עצמית שמוליכה קדימה. שנים של הרצאות מול קהלים שונים ומגוונים בתוך ארגונים גדולים , מוסדות וכן במקומות פרטיים אפשרו לי לקבל כלים להתמודד עם כל שאלה בכל נושא ויהא קשה ומעיק ביותר. לקביעת תור לקליניקת ייעוץ : 052-8144488 להזמנת הרצאות לארגונים ופרטי -052-8144488
