גמישותו של הזמן מרככת את קשיי המעבר בין הגילים השונים של חיינו.
הסופרת גייל שיהי, בספרה הידוע "מעברים", עמדה על משמעותם של אותם שערים דמיוניים, דרכם חוצים אנו הצטלבויות חשובות, כאשר תקופת חיים אחת מתחלפת באחרת.
בני אדם אוהבים לתייג את חייהם כדי למקם את עצמם ואת זולתם ולבחון את מקומם בחיים לעומת הסובבים אותם. כמובן שאלה הן הגדרות סוציולוגיות שאין להן בהכרח קשר עם המצב הנפשי, המנטלי או הגופני בו נמצא האדם באותה עת.
ילדות רכה, ילדות מאוחרת, נעורים, התבגרות, בגרות, גיל עמידה, קשישות וזיקנה, אינם אלא אוסף של שמות תואר האמורים למקם את האדם בתקופת החיים בה הוא נמצא ברגע ההגדרה.
זוהי, אולי, הסיבה שבגללה מבחינים כיום בין גילו הכרונולוגי או הביולוגי של האדם ובין "גילים" אחרים בהם הוא מצוי, כגון: גיל אינטלקטואלי, גיל נפשי, גיל התנהגותי, גיל רפואי, גיל פסיכולוגי, גיל גופני- בריאותי, ועוד ועוד.
אל נתפלא, איפוא, אם נשמע בעתיד הקרוב אבחנות מגוונות לגבי אדם כלשהו, כאשר דיסציפלינות שונות יגדירו אותו באופן שונה, כגון:
הגיל הכרונולוגי שלו הוא 68, אבל הגיל הרפואי- בריאותי שלו הוא 60 (או 75), הגיל האינטלקטואלי שלו הוא 58 (או 78), ואילו הגיל המנטלי- התנהגותי שלו הוא בכלל 55 (או שלהי שנות ה - 70!).
במבט לאחור דומה שניתן לדרג את רמות הקושי במעבר מתקופת חיים אחת לאחרת, בהתאם לשינויים החלים באדם כתוצאה מן המעבר, בציפיות המופנות אליו, באתגרים המופנים לעברו, ובתוויות (סטיגמות) שאנו אוהבים להדביק: "גיל המרי", "גיל ההתמרדות", "גיל הבילויים והחיים הטובים", "גיל המשכנתא וגידול הילדים", "גיל בניית הקריירה וצבירת הרכוש", "גיל הסנדוויץ' - משמע טיפול בילדינו ובהורינו במקביל, "גיל הקשישות", "גיל ההזדקנות", "גיל הזיקנה המופלגת".
ניכר בעליל שמכל מעברי הגיל הניצבים במהלך חיינו, הרי זה המביא אותנו אל סף "הגיל השלישי" הוא הקשה, המפחיד, המכאיב והבלתי נקלט מכולם.
אדם מודרך ומכוון לגיל שבו אומרת לו סביבתו הקרובה שאיננו ילד עוד, ולפיכך עליו לסגל לעצמו אורחות התנהגות "של מבוגרים".
זהו מעבר מובן וטבעי.
אדם עומד בעצמו על כך שהגיע לגיל שבו תמו כל משובות הנעורים וכי עליו להתעשת כדי לארגן את חייו כראוי.
גם זה מעבר טבעי ו"חלק".
אדם נכנס מרצון, ולעיתים בשמחה, לעול של הקמת משפחה ודאגה לפרנסתה, שוקד על התפתחותה ורווחתה, מגונן עליה ומטפח את כשרונותיהם של צאצאיו.
גם זה מעבר "חביב".
אדם צולל למים האדירים של בניית קריירה, לימוד מקצוע והתמחות בו, התפתחות אישית ועיסקית, רכישת מעמד כלכלי וחברתי וביסוסם.
מעבר זה אהוב עלינו במיוחד.
הנה כי כן, כל המעברים הללו נעשים בנפש חפצה, או לפחות תוך הכרת היתרונות הממתינים לאדם כאשר יחלוף מבעד למעבר ויימצא מצידו השני.
המעבר עצמו אינו נגוע בחששות, נפתולי ספק, סטיגמות ודימויים שליליים, והזרימה דרכו היא מה שקרוי "חלק מהחיים".
כל אלה נעלמים ונמוגים כאשר עומד האדם בפתחו של המעבר שמצידו האחר ממתינים לו האמונות, הדימויים, התופעות, המקובלויות, הנורמות וכל שאר הסממנים החוברים יחד להיותו קשיש, זקן, מבוגר מאד, בא בימים, ושאר שמות תואר המנסים להגדיר קבוצת גיל זאת, מבלי לפגוע יתר על המידה באלה הנמצאים בה?
אינני זוכר איזה גיל בתקופת הילדות קרוי "גיל המרי", אך אני סבור שאין להתפלא על כך שבחייו המאוחרים יותר מגיע האדם ל"גיל מרי" שני, מסובך וקשה בהרבה מזה שחווה בילדותו.
כאן מתמרד האדם בכך שאינו משלים עם השינויים הכבירים הפוקדים אותו:
עם היציאה ממעגל העבודה, עם הירידה ברמת החיים, עם אבדן היוקרה וההשפעה שהקנה לו תפקידו, עם התופעות המציקות של בגידת הגוף, עם הפיחות במעמדו המשפחתי והחברתי (למרות ה"כבוד" שנוהגים לחלוק לו),
עם סממני הזיקנה הצובעים בלבן ובקמטים את שערותיו ואת עורו.
במשך שנים מספר נע האדם המזדקן בין מרי לבין הסתגלות עד הגיעו לשלב ההשלמה, שביטוייה הם אותו רוגע נכסף המאפשר להתענג על היתרונות הלא מעטים המצויים בגיל זה.
המגיעים לשלב ההשלמה ניכרים בשלווה הנסוכה על הליכותיהם, במכובדות שהם מקרינים (לעומת חבריהם המעוררים גיחוך באחיזתם המלאכותית במראה "צעיר" יותר), באורח החיים המועשר תדיר בחוויות, בלימודים, בהתנדבויות, בתחביבים, בחיי משפחה מגובשים.
ההשלמה היא גם תנאי מוקדם והכרחי להשגת איכות חיים בגיל המבוגר.
איכות חיים מתבטאת בעיני במידת ההנאה שמסוגל האדם להפיק מחייו, (חרף מגבלות הגיל והבריאות), באופן שבו מנצל האדם את שפע הזמן הפנוי המצוי ברשותו, בידיעה שחייו מנוצלים למען מטרות ונושאים הנראים חשובים בעיניו (ולא בהמתנה לזמן שיחלוף?), באושר המופק מאותם רגעים קטנים של חוויה, ריגוש, הרפתקה, מראה נוף, אוושת טבע.
רבים מדמים את השהות בגיל המבוגר לישורת האחרונה במסלול החיים. לכשעצמי אני מעדיף את הדימוי של שעוני החול.
נכון שכמות הגרגרים הולכת ומתמעטת, אך ערכו של כל גרגר שעודנו מצוי במיכל החיים הולכת ועולה, וחשיבות השימוש בו מתעצמת והולכת.
דומה שהמונח הנראה נדוש ובלתי אפשרי "זיקנה מאושרת" יכול להפוך ליעד ממשי ואפשרי אם נשכיל לנווט את מהלכינו בינות מגבלות הגיל ולפיהן, ואם נדע להפיק את המירב מכל אשר מזמנת לנו תקופת חיים זו.
אם נזקוף את ראשינו נראה סביבנו דוגמאות לרוב של אלה שהגיעו לשלב ההשלמה, ואם נישיר את מבטנו למראה נוכל להחליט מה דרוש לנו כדי להצטרף לחבורה מאושרת זו?
