להסתכל בעיניים של ילדה 

לעיתים קרובות למדי נכונה לנו פגישה מוכרת מצד אחד ומפתיעה מצד שני.  זה קורה ברגעים של שמחה והתלהבות וזה קורה ברגעים של חולשה ופגיעות.  ברגעים האלה הילדה הזו צצה ומזכירה לנו שלא משנה איזו דרך עברנו, כמה ניסיון חיים עומד לזכותנו-תמיד היא שם, חיה ובועטת.

יש בזה עידוד כיוון שכך היא משאירה אותנו צעירות ברוח...לנצח.  כאשר אנחנו מתלהבת ושמחות מדברים פשוטים כמו לצלול לתוך גל בים, להשתולל עם הילדים, לרקוד סתם בבית ליד המראה כשאף אחד לא רואה,  לקחת דף נייר וצבעים ולהתחיל לצייר בלי לחשוב איך יצא לי ומה יגידו ולהרגיש את הדגדוג השמח שעולה מהבטן ויוצא כחיוך ענק שמרוח על כל הפרצוף.   אך זה יכול להיות גם מתסכל, בעיקר ברגעים בהם היא מעלה ומביאה שוב את הפגיעות, חוסר הביטחון, את הרצון שיאהבו אותה, יסתכלו עליה ויטפלו בה.

מיה דגן, באחד מעיתנוי סוף השבוע, סיפרה על המפגש שלה עם הילדה הזו שבתוכה:"אני באמת פגשתי את מלכת הכיתה וכל רגשי הנחיתות, העולב, השנאה העצמית, הכל צף פתאום חזרה וזה הדהים אותי.  אמרתי:"לא יכול להיות שאני, במקום שאני נמצאת בו היום, חוזרת להיות הילדה המסכנה, חסרת הביטחון והמגעילה מהתיכון."

כיום, מדברים רבות על ריפוי הילד הפנימי, אבל אני לא חושבת שצריך לרפא את הילדה הזו, היא לא חולה. היא מבטאת בתמימות של ילדה את מה שאנחנו פוחדות או שקשה לנו לבטא- שמחה, התלהבות, פליאה, עצב, כעס, חוסר בטחון.  

מה זה אומר לרפא אותה? שלא תרגיש יותר פגיעה?  שלא תהיה חסרת בטחון?  שרק תתלהב? תשחק?

האם יכול להתקיים רק מנעד אחד של רגשות?

חשוב להיות בקשר איתה, לא לוותר עליה ושתמשיך להופיע ולהפתיע אותנו גם לאחר כל התהליכים שאנחנו עוברות, הדרך שאנחנו עושות, ההצלחות שלנו והחוויות שאנחנו חוות.  שתתחמק, שתשחק איתנו שתזכיר לנו ששום דבר לא מובן מאליו, לא קבוע, רגע הוא פה ובשני כבר לא. 

והרי  זה היופי והעניין בחיים-שהם מורכבים, מפתיעים ולא חד ממדיים.

חשוב שתזכיר לנו להוקיר ולשמר את הרגעים בהם אנחנו מרגישות על גג העולם והכי מצליחות ומוצלחות כי יתכן שמחר לא נרגיש בדיוק כך.

שתזכיר לנו לעצור ולהיות בתוך הרגע ולא לחשוב כבר על הרגע הבא, על המטרה הבאה. שתזכיר לנו  ליהנות מהמשחק.   

שנוכל ללטף אותה, לאהוב אותה על כל מה שהיא, על כל מה שאנחנו ולדעת שהכול בסדר.