לא די באמירה כי הדחק הנפשי התפתח על רקע העבודה ונדרשת הוכחה אובקטיבית לכך 

כמה מאתנו נאלצו להשתתף, שלא מרצונם , בפגישות בנוגע לתנאי העסקתם במקום העבודה, בין לטובה ובין לרעה. כמה פעמים נותרנו כועסים, כואבים ומוטרדים, עד לערעור מצבנו הנפשי.  האם במקרים שכאלה ניתן להכיר בדחק הנפשי אליו נקלעו עובדים בשל כך כתאונת עבודה- מתברר שהדבר לא כל כך פשוט !     

במקרה אשר נדון לאחרונה בבית הדין הארצי לעבודה בתיק עבל 514-09 דובר בערעור של עובד אשר , לטענתו נקלע לדחק נפשי בשל פגישה בה נכח בעבודתה במסגרתה הודע לו על שינוי בתנאי העסקתו משתביעתו נדחתה על ידי בית הדין האזורי לעבודה.  
 
בית הדין הארצי קבע, כי על מנת להכיר בפגיעה שפגיעה בעבודה יש להוכיח קיומו של אירוע חריג שהוביל לאירוע נפשי מתמשך בעקבותיו. לא די באמירה של המבוטח להוכחת קיומו של האירוע החריג. חריגותו של האירוע תיבחן על בסיס סובייקטיבי אך במסגרת מבחינה זו נדרשות ראיות אוביקטיביות. 

במקרה זה , הוכח כי המערער ידע זמן רב לפני הפגישה על השינוי הארגוני הצפוי בעסקתו. בפגישה אומנם הוא קיבל את ההודעה בכעס אך המשיך לעבוד כהרגלו. המערער עצמו לא ייחס את ההתדרדרות במצבו הנפשי לפגישה ואין להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי מששוכנע כי המערער לא ראה באותו מפגש אירוע מיוחד שלאחריו השתנו חייו והתדרדרו ואין להתערב בקביעותיו העובדתיות.