בקיץ 2007 - עם שהוצבו, בראשות מערכת-התקיפה הציונית, ה(ד)גנראטים גבי אשכנזי ואהוד ברח - החלה מתקפה תשקורתית חסרת-תקדים, עלינו = סרבני-הגיוס והנמנעים הימנו - מתקפה הנמשכת, למעשה, עד ימינו אלה, בעיקר בהובלת ארגוני ימין סהרורי ניאו-נאציים, דוגמת "התנועה לשוויון בנטל" ודומותיה החשוכות.
כמובן, לחושך מצב זה, מיהרתי ליצור קשר עם תנועת "פרופיל חדש", אולם למרבה-הצער, מלבד פטפטת בפורום האינטרנטי, איש לא הראה, נכונות כלשהי, להתחיל לפעול... טוב נו, קיץ, אוגוסט, חם. אז מסיתים נגדנו לרצח. אז מה. כבר רגילים.
באותה תקופה, הייתי מעורב גם בהפעלת שוק-החליפין הירושלמי, החופשישי, שהתקיים ב"חצר סרגיי" של החברה להגנת-הטבע, בכל יום ו' האחרון בחדש.
חבל רק, שלצד הטבע, מגינים אנשי-החברה דנן - מן-הסתם, בלהט רב אף יותר - על החומייניזם.
היה חם. סוף חדש אוגוסט, כאמור. ולפיכך, העזתי - שומו-שמיים!!!!!אחד-אחד-אחד... - להסיר החולצה.
אבל, בירושלים עסקינן כאן.
אוי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! איזה רעש היה...
דוסית אחת, באה ודרשה ממני, "להתלבש בצורה קצת יותר צנועה" (קיבינימט, אני דרשתי ממך, שתסירי את עשרת-אלפי השכבות, בהן התעטפת באותו יום, של שלושים ומשהו אלפי מעלות???);
בחורה אחרת - חילונית למהדרין, אמנם, על-פי מראה, אך פעילת משמרות-המהפיכה בעיר-הקודש האחמדינג'דית קום, על-פי מנטאליותה - אמרה לי, בזעם, שזוהי "הטרדה מינית", אם אני מסתובב ללא-חולצה (הא?!);
מספר אנשים, איימו להזמין משטרה (ווט דה פאק?!?);
ואחראית המקום ונציגת החברה להגנת-החומיינטבע דנן, דרשה ממני, לשוב וללבוש חולצה - או לעזוב את המקום.
כך, נסתיימה תקופת פעילותי, עם מפעילות ה"חופשישי" דנן - וגם עם "החברה להגנת-הטבע"... שאריאל זילבר, יהיה אצלם "חבר של קבע"! מתאימים, אלה לאלה... אני מחוץ לעסק!!
וכך הגענו, לבסוף ובשעה טובה ומצויינת, לקצה המבורך, מבחינתי, של האקדמיה המסואבת.
בניגוד מוחלט, לתל-אביב ולרחובות, בירושלים לא היה, ולו מרצה בכיר אחד(!!), שהביע איזושהי תמיכה במאבקנו, בכל אביב 2007 כולו - שלא לדבר, כבר, על לבוא ולהשתתף בעצמם בהפגנות!!
הם, כולם כאחד עד לאחרון שבהם, תמכו, בהתלהבות רבה, בדיכויינו המשטרתי הברוטאלי, בור"ה ובשוחט; לא נשכח ולא נסלח!!!
אבל - שור-ברור וכמובן, שכאשר בשכרם-שלהם עסקינן....או-אז, אין דבר חשוב יותר, בכל העולם כולו!! פתאום הם כן סוציאליסטים, פתאום הם כן בעד מאבקי-עובדים וזכויותיהם, פתאום הם בעד סוליד - - -
אה, רגע - בעצם, סולידריות לא.
כי כל מאבקם כולו, היה אקסלוסיבי להם ואך ורק להם ולהם בלבד!! כאשר ביקשו הזוטרים, לדרוש גם איזושהי תוספת-שכר לעצמם, איזושהי קביעות, תנאים, פנסיה, ביטחון-תעסוקתי - משהו!! - נענו בדחייה מוחלטת ובתנועת-יד מזלזלת ומגעילה, ע"י כל אותם מרצים בכירים, חובבי-המטוסים, אשר ראו, כחשוב מכל, את שדרוג כרטיסי-הטיסה שלהם, למחלקה הראשונה - ולא דבר עוד....מתן זכויות כלשהן, לאיזשהו גורם, במערכת האקדמית המסואבת כולה, מלבד לעצמם - לא ייזכר ולא ייפקד כלל וכלל אצלם, להיפך!! לא היה עלי-אדמות נושא, הרחוק מהם יותר - ואני מדבר כאן, על כלל המרצים הבכירים - כן, לרבות כל אותם "הוגים שמאלניים דגולים", פעילי מר"צ וחד"ש!!!
לשווא ניסיתי, למשכם לכיוון הרחבת-המאבק, גם למען המרצים הזוטרים, למען תיקצוב מדעי-הרוח ועוד ועוד....כי, בשביתת-האגואיסטיים הזאת, כלל המרצים הבכירים במדינה, בלא יוצא-מן-הכלל אחד ויחיד, כאיש אחד בגדו, בכלל תושביה, של מדינת ישראל, בכלל - ובכלל באי-האקדמיה, אשר אינם משלהם, בפרט.
מאז חורף 2008, על-כן, מבחינתי המלה "פרופסורים", פירושה: אגואיסטים וצבועים, השובתים, אך ורק, למען-עצמם.
אם-כן, בבקר אור ליום שבת, ה-15 בדצמבר 2007, החלטתי לעזוב, סוף-כל-סוף ובשעה טובה ומצויינת, את הר-הצופים המגעיל ואת ירושלים עיר-הדוסים, לעזוב את ירושלים של לכלוך, ושל שוטרים ושל שנאה ואת האוניברסיטה העברית, הדוחה והאיומה. בתחילה חפצתי, כמובן-מאליו, לעבור לתל-אביב ולהמשיך את לימודיי בה - ואולם, עם גבור גועל-הנפש, משביתת-האגואיסטים ובכלל, מכלל השחיתות, הרקב והרוע, שבאקדמיה הישראלית, המסואבת-עד-בחילה - ואף יותר מכך, עקב טירוף מחירי-הדירות בת"א - החלטתי, במוצאי יום חמישי, ה-10 בחדש ינואר 2008, לרדת מהעניין ולחזור לרחובות.
למזלי, ברחובות נמצא לי חדר במהרה וכבר תוך שבוע אחד, ביום ה' ה-17 בינואר, שבתי למולדתי האהובה, מקץ 40 חדשי-גלות.
באותה תקופה קצרה, בה חיפשתי עדיין דירה בתל-אביב, הצטרפתי לפעילות באגודת הלהט"ב, שמשרדיה עוד שכנו אז בנחמני. סייעתי להם בכתיבת מכתב לפעילים ולתומכים, הגיית ססמאות, למען הצטרפות לאגודה וחיזוקה ועוד ועוד.
פעם אחת, קצת אחרי ששבתי לרחובות, באתי לפגישת קבוצת-הטראנס החברתית - בהנחיית אלונה - אך השתעממתי להחריד ולפיכך, בחרתי לוותר על החוויה הזאת להבא; גם בפגישת קבוצת הבי בפקולטה, ברחובות, לא מצאתי שום עניין - כמה אנשים יושבים ומשתעממים. כבר עדיף להישאר בבית, מול הטלוויזיון.
באפריל 2008, נאלצתי לעבור דירה פעם נוספת ומקץ קרוב לשלושה שבועות, מסוייטים במידה שאין-לדמיינה כלל - יום אחד בלבד, לפני הרגע האחרון - מצאתי את ביתי הנוכחי, בקצה המערבי של כפר גבירול = בגוש הבתים, המערבי ביותר ברחובות - בו אני מתגורר כיום.
עקב העובדה, שברחובות נכרתים עצים ושטחים פתוחים מתמלאים בבטון, בקצב מזעזע, ניסיתי (מארס-מאי 2008) לעורר מודעות, להחתים מספר אנשים על התנגדות לכך ולצרפם, לתנועה ירוקה מקומית - ניסיון עליו חזרתי, גם בחדש יוני 2010, בזו-הפעם באמצעות הפייסבוק - אולם, בשתי הפעמים, נתקלתי (כרגיל....כרגיל...) בתסמונת הראש הקטן, האומר "טוב, תתחילו ואני כבר אצטרף"... שעל זוועה זו כבר כתבתי.
אני מתעב ראשים קטנים.
אוה כן, מלבד-זאת, בדקתי אז גם את תנועת "תפוז", שהקים אחד, דניאל בל - אך מהר מאד התברר לי, שהמדובר בקבוצת חובבנים כדאיניקים, אשר אינם מבינים ולו חצי-דבר, בפעילות פוליטית וגם אינם מוכנים ללמוד. בהתקרב הבחירות המקומיות, בקיץ~סתיו 2008, בדקתי גם אפשרות, לפעול למען בחירת חבר-המועצה חנניה ויינברגר = היחיד, הנאבק בשחיתות עיריית רחובות - לראשות-העיר, אולם כאשר ניסיתי לדבר עמו, על נושאים ירוקים, ראיתי ש - אין, אין אף-אחד בבית!! פשוט, הנושא זר לו לחלוטין - פעיל פוליטי הגון וישר אמנם, אולם, לגמרי איש הדור הישן. בנסותי להסביר לו, על חשיבות שמירת השטחים הפתוחים למשל, היה זה כאילו - אין, יכולתי גם לדקלם עבורו, את ספר-הטלפונים; אותו אפקט מבחינתו. ויתרתי.
בעייני ברשומות אלה, הבחנתי לפתע, ששכחתי לכלול בהן, פעילות חשובה מאד אחת.
כידוע (או שלא כידוע...) למרבית-הקוראים, בין אביב 2001 לסתיו 2004, התגוררתי בדרך אצ"ל, בצפון-מערב חלקה המרכזי של רחובות, מול מגרש-החניה של תנובה, אם אתם מכירים. דירתי זו, היתה צפון-מערבית ולפיכך, נשקף בחלונותיי נופם, של שדות עמק הטל (כלומר, האיזור, הנתון בין רחובות, נס-ציונה וצומת בית-עובד).
הרביתי לטייל באיזורים ההם, במיוחד בשנים 2003-2004, במיוחד בחורף נהניתי, כמובן, לטייל בשרידי-הפרדסים, להתבודד בטבע... כי הטבע הוא גן-העדן - ועליו חובה לשמור!!!
אם-כן, בשלהי תקופה זו, גיליתי גם את חוות עמק הטל - השוכנת על גבעה נישאה, בלב אותו איזור (מה שמוכיח, כמובן, שבניגוד לדעתה של אליס ובהתאם לדעתה, של המלכה האדומה, "a hill can be a valley"....כלומר: הכל אפשרי) - והכרתי את האמן הסביבתי והפעיל הדגול, אמיליו מוגילנר - יוצר והוגה שיטת "זמן נשימה אחת" - את אשתו לילי ואת ילדיהם הקטנים - המאויימים, תמידית, ע"י כנופיית מנהלי אתרי-פסולת פיראטיים, קבלני-בניין ועוד - המקושרים היטב, כמובן, לראשי-השחיתויות - אה, העיריות, ברחובות ובנס-ציונה, החפצים לפנות, את אמיליו ומשפחתו משם, על-מנת להחריב ולהרוס, את כל הטוב שיצרו שם, להפוך פרדס קדוש - לחירייה טמאה. להרעיל האדמה.
אז, עזבתי את רחובות והקשר נחלש, אולם באביב 2006, שהיתי אצלם יומיים~שלושה, עזרתי ולמדתי, בין-השאר על הכנת-קומפוסט (סער אוסטרייכר, בדיוק היה שם).
מעט מאוחר יותר, כאשר עוד גרתי בירושלים, ניסיתי לארגן - יחד עם מספר פעילות ב"מגמה ירוקה" בפקולטה ברחובות - מסע-בוקר רגלי, מצומת הרצל-דרך אצ"ל (מול הכניסה לקריית-המדע, בכניסה הצפונית לרחובות), עבור דרך כל האיזור כולו ועד לחוף פלמחים; אישית, עשיתי מסלול זה פעם, באפריל 2004 ונהניתי ממנו מאד. על-פי התכנית, התכוונו להגיע, במשך ההליכה, לחוות עמק הטל, לשמוע הרצאה מפי אמיליו, לאכול, לנוח ולהמשיך.
הדבר לא יצא לפועל, כמובן (נו, הילדות הטפשות ההן, מ"מגמה"....למה ניתן כבר לצפות??), אך על-כל-פנים, בשובי לרחובות שבתי, כמובן, גם לפעילות למען עמק הטל, הרביתי לבוא לשם, לסייע להם במאבקם באמצעות תרגומים, כתיבת-מכתבים, הגיית-ססמאות ועוד, כמו גם בפעילות היומיומית, של תחזוק החווה. באפריל 2008, התכוונתי להצטרף אליהם, לעלייה לירושלים, אך עקב קטסטרופת המעבר השני (ראה לעיל), הדבר לא נסתייע. יחד-עם-זאת, בשלהי חדש אוקטובר, אותה שנה, נכנסתי שם, לפעילות אינטנסיבית - הם עזרו לי (הייתי אז, כעכשיו, במצב כלכלי קשה ביותר) ואני עזרתי להם, בכל שרצו - אולם למרבה-הצער, הדבר לא האריך-ימים כי, כנגד כל יתרונותיהם, יש להם, חסרון אחד גדול מאד, מבחינתי: מאז גילו את הדת, הלכו אמיליו ולילי והתחרדו. כעת, מבחינתי זה לא ממש שינה - אבל, כאשר נדרשתי גם אני, לברך כל-מיני ברכות לאל, אשר אינני מאמין בו כלל וכלל, חשתי, כי אינני מסוגל לעשות זאת ומתוך הבנה לכך, שמבחינתם זה דבר חשוב ויקר, השלמתי - בכאב עצום - עם העובדה, שאין מה לעשות ושעל דרכינו להיפרד. מעט מאוחר יותר ראיתי, שבמקום שולב גם מרכז חב"ד (תנועת ימין קיצונית, כהניסטית ממש, שאנשיה הרבו, תמיד, להסית נגדנו ולתקפנו, אותנו אנשי "שלום עכשיו" בעיר, כמעט בכל פעם, בה עמדנו בדוכן...) - ומאז, אינני בא לשם כלל - גם אם כמובן, אני עדיין מוסיף לתמוך, במאבקיהם הסביבתיים!!
עד כאן לעניין עמק הטל.
בחדש נובמבר 2008, ניסיתי גם להקים סניף רחובותי, לאגודת הלהט"ב - אולם לא היתה בכך התעניינות. על הבחירות המקומיות, כבר כתבתי...
וכעת הנה הגענו, למלחמת טבח-הילדות בעזה (דצמבר 2008 - ינואר 2009): התקופה, בה הגיעה, ההתקרנפות הכללית, עד לרמה כזאת, שאפילו אנשי האגף המרכזי במר"צ (השם "ג'ומס" comes to mind...), נשמעו כמעריצי "ברוך הגבר".
להלן החלטתי לצרף, במלואו, את הדו"ח, שכצתבתי ביום ב', ה-12 בחדש ינואר, שנת 2009, על חוויותיי בדוכן "שלום עכשיו" ברחובות, שלושה ימים בלבד לפני-כן: הרי הוא לפניכם:
======================================================================
מה באמת קרה
דין וחשבון מלא ומפורט, על כל מאורעות יום ו', ה-9 לינואר 2009 בדוכן "שלום עכשיו" ברחובות, מאת דניאל-עודד קדם ("דניאל קלטי").
אני, דניאל-עודד קדם, המוכר גם כדניאל קלטי, מגיש בזאת דו"ח מלא ומפורט, באשר למאורעות יום ו' האחרון, ה-9 לחדש ינואר, שנת 2009, בדוכן "שלום עכשיו" ברחובות, זאת על-מנת להעמיד דברים על דיוקם ולשים קץ להשערות מוטעות ולשקרים למיניהם, אשר נפוצו בציבור במרוצת הימים האחרונים.
דין וחשבון זה, יופץ לבקשתי, בפקס ובאינטרנט, לכל הגורמים הרלוונטיים, בהם משרדי "שלום עכשיו", משטרת ישראל ואמצעי-התקשורת השונים.
כרגיל במרבית ימי ו' (אחת לשבוע או לשבועיים, מאז שנות התשעים), יצאנו, קצת אחרי 11 לפני-הצהריים, עליזה זוטרא (ראש סניף "שלום עכשיו" ברחובות) ואני מביתה, עם דוכן של תנועת "שלום עכשיו" ועם סטיקרים, פליירים ושלטים לתלייה עליו. אמנם, על-פי התכנית המקורית, לא תכננו לצאת באותו יום ששי, אולם עקב המצב חשנו, כי חיוני לעמוד ברחוב ולקרוא להפסקת-אש, על-מנת לשים קץ לשפיכות-הדמים ולהרג ההדדי. עליזה עצמה פציפיסטית ואילו אני אנטי-מיליטאריסט וגם אם אינני פציפיסט גמור, עדיין, אני תמיד בעד להשתדל עוד ועוד למצות כל משא-ומתן, דחוק ככל שיהיה ולהעדיף, תמיד, הפסקת-אש - כאשר שימוש בכח, חייב - בעיניי - להיות האמצעי האחרון לחלוטין וגם אז, שומה עליו להיות שקול, מידתי ומאופק ככל-הניתן.
מוראות התקופה האחרונה, של עשרות הרוגים בצידנו ומאות הרוגים בצד הפלשתיני, אינם נותנים לי מנוח וגורמים לי להתפלל, בכל כוחי, להפסקת-אש ולמשא-ומתן לשלום - עם הפת"ח, עם החמא"ס, עם מי שלא יהיה - העיקר לשים לזה סוף!! שישובו חיילי ישראל בשלום לגבולם ושיחיו ילדי עזה בשלווה בביתם... אושר בשדרות ושקט בבית-חנון.
אם-כן, לנוכח מאורעות התקופה האחרונה, חשתי כי חובתי המוסרית היא, לעמוד בדוכננו ולקרוא להפסקת-אש הדדית מיידית: לשים סוף לסיוט. לסיים את שפיכות-הדמים. וככל שנקדים, כך ייטב - כי בכל יום של לחימה, נוספים עוד הרוגים ועוד פצועים, עוד אלמנות ועוד יתומים.
אינני מפלה, בין דם לדם!!! גוף אנושי הוא גוף אנושי. נשמת-אדם היא נשמת-אדם. עצב הוא עצב. נכות היא נכות. פציעה היא פציעה. מוות הוא מוות. אבל הוא אבל. ואין "אצלנו" מול "אצלם"; בשני הצדדים, ישנם בני-אדם.
אם-כן, ישבנו בדוכן, בתחילה עליזה ניגשה למספר סידורים ואילו אני, נותרתי לבדי בדוכן, אז ניגשתי אני, לסדר מספר דברים ואילו עליזה, נשארה בו - כרגיל. מספר אנשים חתמו, בעד הפסקת-אש מיידית ואף אמרו "מזל שאתם פה", אחרים קיללונו בקללות הרגילות כגון "צריך לגרש אתכם" וכיו"ב... כרגיל. האווירה היתה סבירה בהחלט.
לפתע-פתאום, כרעם משמיים בהירים, ניגש איזה טיפוס - בעל שיער-שיבה ומשקפיים, התלויים לו בחוט על צווארו (ואני מתנצל בזאת, על שאין בידי למסור תיאור מדויק יותר - מעולם לא היה לי זיכרון טוב לפרצופים. צר לי...) - ובפשטות גמורה, אוחז בחומר שעל הדוכן - ובעיקר בעצומה, למען הפסקת-אש - ופשוט, מושך הכל ומפילו על המדרכה!!! ובשנאה כה יוקדת!!! פשוט, אדם חולה - ועם מבט מטורף בעיניו. לא אגזים אף, אם אומר - היה לו רצח בעיניים, פשוטו כמשמעו. מייד קמנו שנינו, עליזה ואני וצעקנו עליו, שיעזוב את הדוכן ויעזוב את הדברים, אחרת נתקשר למשטרה, אולם הוא פשוט סטר לעליזה (באותו רגע נראה היה לי, כאילו נתן לה אגרוף בפניה; רק אחר-כך אמרה, שהיתה זו סטירה), צעק ודרש, שנסלק את הדוכן.
אני מודה ומתוודה - לו הייתי מתאר לעצמי, לאן יגיעו הדברים, הייתי אומר לו "סליחה, אנחנו מתקפלים ומסתלקים מכאן". אולי לא עמדה סופר-מכובדת, אינני יודע - אולי "מכובד" יותר, יהיה לומר, "אנו נישאר בכל מחיר, כי יש לנו אישור מהעירייה אז אנחנו נעמוד פה מה שלא יהיה!" - ואולם, לו הייתי יודע, לו הייתי משער, מה עתיד לקרות, הייתי נוקט בה = בעמדה פציפיסטית טובה ובריאה, של נסיגה מיידית.
ואולם, באותו רגע לא שיערתי - וכפי-הנראה, גם לא עליזה - איש מאיתנו לא שיער, מה עתיד לקרות. כבר קרה בעבר, שעברו לידנו מטורפים מסוגו והתנכלו לדוכן, הברחנו אותם והכל שב להיות כמקודם ותוך זמן-מה, אף היינו נרגעים מן ההלם. ולפיכך, היות ושיערתי, שגם הפעם זה המצב - לא היה בכוונתי לוותר; אולם אף יותר מכך, רתחתי עליו.
עליזה היא אחד האנשים, הקרובים אליי ביותר עלי-אדמות. כמו משפחה. והיא פציפיסטית = כלומר, מן-הסתם לא תוכל כלל להגן על עצמה. ולראות אותו, מכניס לה - כפי שנראה היה הדבר - אגרוף בפנים?!?
ולפיכך כמובן, שנכנסתי להיאבקות מטופשת, עם היצור המשוקץ הזה. טעות, נכון. לא הייתי צריך, להיגרר אחריו לאשפתות שכאלה. אני מסכים בהחלט. אבל - לראות אותו, תוקף כך את עליזה...
משקפיי, הוטחו בידו על המדרכה (למרבה-המזל, נגרם להם נזק קל בלבד). בתגובה, תפסתי בחולצתו, מנסה לתפוס במשקפיו (התלויים על צווארו בחוט) ומנסה לתפוס בו... אולם - אולי ישמע מוזר - לא רציתי לפגוע בו. רציתי רק להרתיעו, שלא יעז לתקפנו שוב!! אבל - לא רציתי כלל, לפגוע בו מעבר לכך. מוזר, האין-זאת?
ולפיכך, השתדלתי להלום בו ולחבוט בו כמה שפחות.
במחשבה לאחור, זה הפרט, בו אני גאה, יותר מאשר בכל יתר פרטי-התקרית הזאת.
אינני בטוח, למעשה, באיזו נקודה בדיוק הוא בעט בי. נדמה לי, שהיה זה לפני שנאבקנו והוא הפיל את משקפיי על המדרכה. על-כל-פנים, בשלב מסויים הצלחתי לגררו למטה, לתפוס במשקפיו ולהפילם על המדרכה. אז הצליחו מישהם לגררו מעליי, השיבו לכל אחד את משקפיו ואני ניצבתי, המום, אל מול ההרס = הדוכן וכל מה שהיה עליו, מוטלים על המדרכה. ומסביב הקהל.
אני צריך להבהיר כאן משהו - אני בן-רחובות. בה התגוררתי מרבית-שנותיי (אני בן 33) ומעולם, מעולם לא חוויתי בה ולא האמנתי, שאחווה בה, אווירה של כמעט-לינץ'.
ההמון הביט בנו, בשנאה יוקדת. ומה היה כל חטאנו?
שהחתמנו אנשים, למען הפסקת-אש, על-מנת לשים קץ, לשפיכות-הדמים ההדדית!! על-מנת להשיב שלום, שקט ושלווה למדינה!! זה הוא כל פשענו הנורא.
אחד הבריונים, תפס בשלט-הבריסטול הירוק, עליו כתבתי "הפסקת-אש עכשיו!" ואיים לקרעו. נאבקתי בו עליו. אישה אחת, היסטרית, קראה לעברנו, שבנה נמצא בצבא ונלחם בעזה ושצריך לשרוף אותנו. גם אנשים נוספים, קראו לעברנו, שצריך לשרוף אותנו, שצריך להרוג אותנו, שאנו מפזרים רעל (ומה דינו, של מי שמפזר רעל = כלומר, מנסה לרצוח חפים-מפשע, באמצעות-רעל? די-דומה לדין-רודף, האין-זאת?) וכיו"ב.
הייתי בהלם מוחלט. כבר הייתי בעבר במצבים, שהיו צללים חיוורים, לאירוע המחריד הזה; אולם, מעולם לא עד-כדי-כך!!!
הזכרתי לעיל את "דין-רודף" - ולא במקרה. כי הפעם היחידה, בה חוויתי ברחובות אירוע דומה, היתה לפני קצת למעלה מחמש-עשרה שנה, בספטמבר 1993 = בתקופה, שמעט אחרי פרסום הסכמי אוסלו א'. ריב סביב מודעות-הסתה, של הימין הדתי, שהודבקו בהדבקה פרועה ושדרשתי להסיר - דבר, שהביא עליי את זעמם, של כמה בריונים מטורפים, חובשי כיפות סרוגות (כן, "יהודים" חובשי-כיפה!!! אני מסרב לשכוח, מי ומה היה היצור, שרצח כאן ראש-ממשלה!!).
רק בנס חמקתי מידם אז...
וגם כל שאר תקופת-ההסתה הנוראה ההיא, שנתיים וקצת, של קריאות "מוות לזה, מוות להוא", התפרעויות, הסתות ממרפסות ודיני מוסר ורודף, שהסתיימו - כמובן - בשלוש יריות אז, בכיכר, באותה מוצ"ש...
ומה אמר אז ראש-הממשלה, יצחק רבין זצ"ל?
"האלימות היא כרסום יסוד-הדמוקרטיה! יש להוקיע אותה ולבודד אותה!"
וכעת, מקבלת אלימות זו חותמת-הכשר, היא הנורמה, היא המיין-סטרים?!?
ולפיכך,
ועקב הקריאות הללו,
ועקב האלימות הברוטאלית, שהופנתה נגדנו,
ועקב האיומים בלינץ' וברצח ובכל-מיני מיתות משונות, שספגנו שנינו,
אשר כל רצוננו, הוא בהפסקת-אש ובשלום, לישראל ולפלשתין כאחת,
ועקב חששי, שהמטורפים הללו, עוד ינסו לבצע בנו את זממם, אם לא נרתיע אותם,
וכן, גם על-מנת להעליב, בחזרה, את אלה, שפגעו בנו כך והפנו, לעברנו, שנאה יוקדת וחסרת-הגיון כל-כך - כאילו לא בניהם-שלהם החיילים, ירוויחו משלום ומשלווה, מחופשה בבית ומשחרור מלא מגיהנום עזה -
ועקב ההלם המוחלט, בו הייתי נתון, עקב הימצאי במצב, שמימיי לא חוויתי, חריף ומסוכן כמותו,
החזרתי להם - במלים בלבד!!! - מידה כנגד מידה.
למי שאמרו לנו "צריך לשרוף אתכם!!" אמרתי "אתכם צריך לשרוף!!" לזו שאמרה, שבנה משרת בעזה והיא מקווה, שיהרגו אותנו - אמרתי, "הלוואי שיהרגו גם אותו וגם אותך!" לא זכור לי, שאמרתי במפורש את המשפט המפגר "מוות לחיילים" וגם אם אמרתי, יש להבינו אך ורק בהקשר הזה - לא כמשהו, שאני מתכוון אליו!!!
אין לי שום רגשות-שנאה, לחיילים בכללותם - איך אוכל? שהרי, על-מנת לשנוא את החיילים, ככלל, היה עליי להיות - לא-עלינו!! - שונא-אדם מוחלט!! שהרי, מרבית בני ובנות השמונה-עשרה עד העשרים ואחת, במדינתנו הקטנה, הם חיילים וחיילות!! נכון, לדעתי הם טועים! נכון, לדעתי הם שוגים! נכון, לדעתי אם יש מקרים, של חיילים, המטווחים ילדים, או היורים בזקנות במחסומים וכיו"ב - יש להעמידם לדין! אבל, האמירה החולנית "מוות לחיילים" - שאינני בטוח, אם בכלל אמרתיה, או שמא רק השתמעה, למאן-דהוא, מדבריי (אינני זוכר, כמובן, מלה במלה, מה אמרתי - הייתי, כאמור, בהלם מוחלט, מפוחד עד-מוות ובתחושה, גוברת והולכת, שייתכן שלא אזכה לחיות, יותר מדקות בודדות - וכפי שהבנתי מאוחר יותר, בהחלט היה יסוד לחששי; היות והאווירה, אכן, היתה אווירה של לינץ') - בכל מקרה, אמירה בסגנון של "מוות לחיילים" איננה מייצגת, מעולם לא ייצגה ובשום-פנים-ואופן, איננה עומדת לייצג, לא עכשיו ולא בשום זמן, את רגשותיי, עמדותיי, אמונותיי, או מחשבותיי.
נהפוך-הוא!!! שכן, כאמור, מהפסקת-אש - ירוויחו כל הצדדים כולם. אין זה רק אינטרס פלשתיני!! גם החיילים, שלא ייפגעו בסמטאות-עזה וגם תושבי האיזור המאויים, עליהם לא ייפלו טילים עוד לעולם - כל אלה, ירוויחו אף הם.
כעת - ניתן בהחלט להתווכח, האם מן-הראוי לנסות להידבר, עם חלאות-החמא"ס = דתיים פנאטיים ומטורפים, המאמינים בגרסה קיצונית - ומעוותת במיוחד, לדברי כל המומחים לדבר - של דת האסלאם. ייתכן שאני טועה!! ייתכן, שבאמת אין ברירה!! כי - בניגוד לקנאי-החמא"ס ובניגוד לקנאי-כהנא, כאחד - אין אני מעלה בדעתי לטעון, שיש לי איזושהי "זכות-יוצרים" על האמת, או שרק אני, יודע לבדי מה טוב לכולם, או שצריך להרוג, חס-ושלום, את כל המתנגדים לעמדותיי... נהפוך-הוא!! בניגוד לכל אותם לינצ'אים, שאיימו לשפוך דם בלב עיר-מולדתי האהובה = את דמי-שלי!! - לי, אין שום בעיה, עם עמדות מנוגדות - אני עשוי להתרגז, כן, בנקודה מסויימת, אם מצדיקים טבח-ילדים (שוב: לא משנה בכלל, מאיזה "צד" - ילדים הם ילדים!!! ובילדים לא יורים!!!), אני בהחלט עשוי לומר - סליחה, אין לי שיג ושיח איתך... קרה, קורה ועוד יקרה. זאת תגובתי, לכל מצדיקי הרג-ילדים בעזה - וזאת בדיוק, היתה גם תגובתי, כאשר פעם - באתר "אינדימדיה" - פורסמה איזושהי קריקטורה חולנית, שהביעה אושר ושמחה, על פיצוץ-אוטובוס ורצח נשים וילדים בו. ואולם, כל עוד פגיעה באזרחים חפים מפשע - ובילדים, בתינוקות ובנשים הרות לא-כל-שכן - זוכה לגינוי - אין לי, לא היתה לי וגם לעולם לא תהיה לי, שום בעיה שהיא, עם מחלוקת תרבותית.
אולם - בשום-פנים-ואופן לא, כאשר הצד השני בוויכוח, מאיים עליי ברצח!! אומר, שחבריי ואני, שאנו בני-מוות!! עם זה - אין לי שיג ושיח. ונכונים הדברים גם כאן, בנגע לכל אותו אספסוף נורא, שאיים לעשות בנו לינץ', ביום ו' האחרון - וגם, ובדיוק בה-במידה, כאשר אמורים הדברים, בקנאי-דת פלשתינים קיצוניים... ככה ש - אינני יודע!! אולי אני טועה. אולי הצדק הוא עם תומכי-המלחמה ובאמת אין ברירה, כי אין עם מי לדבר... כשלעצמי, אני אינני מאמין בדבר. לדעתי, עוד ניתן למצות, את המשא ומתן המדיני ואולי, נצליח להשיג הפסקת-אש אמיתית, רצינית וכנה.
וגם אם לא - עדיין, יש חוקים למלחמה. וטבח אוכלוסייה אזרחית, אינו יכול להיות מקובל לעולם.
אני תמים? אולי. אבל, חשוב לי גם, להיות אדם.
כך, שכפי שאתם רואים, אמירות חולניות, מסוג "מוות לחיילים" וכיו"ב תועבות למיניהן, אינן מייצגות אותי, בשום-פנים-ואופן!! ואם נאמרו (שוב, הייתי במצב של הלם ואני זוכר זאת רק במעורפל), יש להבינן, אך ורק, בהקשר הזה - כאמירות בסגנון "את אומרת, שאותי ואת חבריי צריך לרצוח? אותך צריך לרצוח!!!" - ולא דבר מעבר לכך.
ואז באה המשטרה. ואת מי עצרה?
לא את התוקף!! הוא הלך לו משם, חופשי ומאושר (טוב, אולי לא ממש מאושר - אבל, עדיין: הוא את שלו השיג... כי אני, עם הטראומה שחטפתי, יותר לעולם לא אעמוד שם, לא בדוכן הזה וגם לא בדוכנים אחרים; כך, שהאלימות ניצחה...).
לא את כל יתר הבריונים האלימים וחבריהם, המאיימים והמסיתים - שאף הוסיפו להסית לכך, אל-מול השוטרים!!
אותי עצרו. אותי, את דניאל. את פעיל השלום, שישבתי בשלווה בדוכן שלנו והחתמתי אנשים, למען הפסקת-אש ולמען שלום לישראל!!
אני הותקפתי!!! ואותי עצרו.
אני הותקפתי!!! ועליי איימו.
אני הותקפתי!!! ועל ידיי, סגרו האזיקים.
אני הותקפתי!!! ואני נחקרתי, בהשפלה ותחת איומים.
אני הותקפתי!!! וממני, לקחו טביעת-אצבע.
אני הותקפתי!!! ועליי, מאיימים בתביעה...
הנבזות שבדבר, הרוע!!! זה פגע בי, עוד הרבה יותר, מכל שאר זוועות אותו יום - שכשלעצמן, כאמור, היו די והותר. והם עוד הוסיפו לשקר, השוטרים! אמרו, למשל, שתקפתי שוטר (לא היה ולא נברא: שמחתי לראותם וחשתי הקלה למראם. חשבתי - הנה, הם יגנו עלינו, ככה, שנוכל לקחת הדוכן ולהסתלק מפה!!!). אמרו, למשל, שהתפרעתי בניידת (מה?!? בניידת, גבירותיי ורבותיי, כבר הייתי בהלם מוחלט ורק בקושי, יכולתי בכלל לנוע!! התחננתי לפני השוטרים, שישמעוני - ובתגובה, נבח עליי השוטר יוסי - אף-הוא, האין זה מעניין, חובש כיפה סרוגה... - ש"עוד מלה אחת, ואני מכניס לך אחת ומפוצץ לך את הראש" - לי הוא אמר זאת!!! לקרבן!!! ישבתי, איפוא, מכווץ ומפחד, אפילו, לזוז...). והשקר שהוא, אולי, המטורף מכולם - רק אמש, ביום ראשון בערב, סיפרה לי עליזה בטלפון, שכשחקרוה במשטרה, אמרו לה, שאחד השוטרים טען, כביכול, שראה על דוכננו שלט "מוות לחיילים"...
מה?!?
אני נשבע בזאת, גבירותיי ורבותיי: לא היה ולא נברא!!!
ואסיים בכך.
כעת אני במעצר-בית, על שהעזתי להיות מותקף....או שמא, על שהעזתי שלא להגיש, את הלחי השנייה וללכת, בצייתנות ובענווה, כצאן ללינץ' ולשחיטה....או שמא, על שביקשתי, לעם ישראל ולעם פלשתין כאחד, קצת שקט, שלום, חופש ושלווה. יחד-עם-זאת, אשתדל להעביר, קובץ זה, לפרסום ברשת האינטרנט, לכל המעוניינים בדבר, בהקדם האפשרי, מבלי לצאת את תחומי ביתי.
ובאתי על החתום:
דניאל-עודד קדם ("דניאל קלטי")
פלאפון 050-85-335-18
כפר גבירול, רחובות
מוצאי יום ב', ה-12 לחדש ינואר, שנת 2009 - שעה 19:43.
======================================================================
עד כאן, דין-וחשבון זה...
וקטע מתוך מאמר אחר, שכתבתי כחמישה שבועות אחר-כך, המספר על כך:
======================================================================
[...] עקב הרכב-אוכלוסייתה = שליש תימנים, שליש רוסים והרבה מאד דתיים - רחובות היא עיר ימנית ביותר, אולם כמובן, שבמרוצת-השנים האחרונות, המצב רק החריף. אם-כן, באחד מימי ו' שבמרוצת-המלחמה, עמדתי בדוכן "שלום עכשיו" (בהחלט לא תנועה שאני מזדהה עמה, אולם - ברחובות, זה מה שיש... ואיך לא נעמוד, כאשר הדם נשפך? אי-אפשר...) ויחד עם ידידה טובה שלי, החתמנו בעד הפסקת-אש, קבלת היזמה הערבית לשלום, שלום עם סוריה עכשיו וכיו"ב, חילקנו חומר...
לפתע-פתאום, התנפל איזשהו פשיסט מוסת על דוכננו, ניסה להפילו על הארץ ומשניסינו שנינו לעצור בעדו - תקף פיזית אותה ואותי. נאבקתי בו ומשנסתיים המאבק, סגר עלינו קהל מוסת - והיה ברור, מן הדברים שהטיחו בנו ("מפזרי-רעל", "צריך לשרוף אתכם" וכיוצא-באלה אמירות נתעבות וכל דבר-גידוף וקללה), שאוטוטו יהיה כאן לינץ'; חד-משמעית! אחד מהם, גם תפס באחד השלטים (בשלב הזה, כמובן, היה הדוכן כולו, מוטל על המדרכה וכל חומריו מפוזרים) וניסה לקרעו; נאבקתי גם בו. ידידתי התקשרה למשטרה, שיבואו ויחלצונו מידם.
על-מנת להרתיעם, אולי, מלפגוע בנו (וקצת גם על-מנת להעליבם בחזרה) הטחתי בהם בחזרה דברים באותה רוח, עד שהגיעה המשטרה - ואז נשמתי לרווחה.
כמה טעיתי!!
כי, איש מן השוטרים לא היה מעוניין, במה שבאמת קרה: תקיפה וכמעט לינץ' בנו, מבקשי השקט, השלווה והשלום לכל. אחד השוטרים (חבוש כיפה סרוגה) פשוט בא, אחז בי וגררני לניידת - ומשהתחננתי לפניו, שיאזין לי ויבין, מה באמת קרה, נבח עליי איומים, בתקיפה פיזית ובמכות-רצח ש"יפוצצו לי את הראש", כהגדרתו, אזקני ומקץ זמן-מה, לקחוני חבריו לתחנת-המשטרה, שם ביליתי את ארבע השעות הבאות, תוך שאני סופג איומים מהם ונכפה להתנצלות על כך, שבכלל העזנו לעמוד ולהחתים, נגד משהו כה-קונצנזואלי, כ"מלחמה צודקת בטרור החמא"סי", במקום להכפיף-ראשנו למול הקונצנזוס, כיאה ל"אזרחים טובים" (גם-כן אזרחות....מזן מיוחד, מן-הסתם; לא האזרחות, שעל מקורותיה אני למדתי).
אחד מהם נבח עליי, "אתה חולה-נפש, נכון? היית מאושפז, נכון?"
שוטר אחר - יוצא-רוסיה, עם שריטות מתקופת שירותו באפגאניסטאן במסגרת הצבא האדום (ומשוכנע, כמובן, ש"סדנא דארעא חד-הוא") אמר לי, בעקשנות, ש"ערבי טוב זה ערבי מת" - וברור לי, כמובן, למה הצביע בבחירות האחרונות...
שלישי נבח עליי, שמקומי בכלא
ורביעי, פשוט שאלני "אתה אומו?"
אז חקרוני, לקחו ממני טביעת-אצבע ושלחוני, לחמישה ימי מעצר-בית; אותי, את קרבן-התקיפה!! התוקף, לעומת-זאת, מוסיף להתהלך חופשי, ללא כל פגע וללא כל חקירה, עד עצם היום הזה. ואם לשפוט לפי דבריהם והתנהגותם, השוטרים - מן-הסתם - מעריצים אותו, בכל לבם ומאודם.
ואז, משעברו ימי מעצר-הבית, שגזרו עליי משום שהעזתי להיות, קרבן לתקיפה, בנסעי בדרך, ראיתי שלט-בחירות: "בלי נאמנות - אין אזרחות!" של המהגר העלוב, שומר-ספי-מועדוני-הלילה, פיהרר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן (כן - פיהרר; אתמול, בדרכי לכנס בגדה השמאלית, ראיתי ברוטשילד, את הסטיקר המצוין והקולע ביותר, של הבחירות האחרונות: "רק היטלר, מבין יידיש"), שיקבע, לילידי-הארץ, אם הם יכולים, או שמא אינם יכולים, להיות אזרחים במדינה, שהעניקה לו אזרחות במתנה, מבלי לשאול שום שאלות...
אז - אני כולי בעד הגירה חופשית לחלוטין (והרי בתור קומוניסט, אני בכלל בעד ביטול כל הגבולות כולם!!) - אולם, שאיזשהו מהגר, יבוא לארצי ויגיד לי, אם אני וחבריי יכולים, להיות אזרח בה?!?
כל אבותיי, היו בארץ כבר לפני למעלה משמונים שנה!!! סביי בנו את הארץ הזאת והקימו בה דברים - סבי, יצחק הירשברג זצ"ל, היה מגדולי-המחנכים, שהמדינה הזאת ידעה - ופתאום בא לו איזשהו מיגראנט, איזשהו פושטק, שומר קצת על ספם, של מועדוני-לילה מפוקפקים, כאלה ואחרים ואז מעז להגיד לי, שללא נאמנות אישית לו, אני אינני יכול להיות אזרח כאן?!?
האין שום גבול לחוצפת האנשים האלה?!?
======================================================================
עד כאן ציטוט זה...
מה שחשוב במיוחד לציין כאן, הוא רק העובדה, שמכלל פעילי: מר"צ, חד"ש, "גוש שלום" ו"שלום עכשיו", לא היה ולו אדם אחד (למעט מספר חברים אישיים, שפעלו כחברים ובלי שום קשר לארגוניהם...), שהביע איזושהי תמיכה בנו, בימים שלאחר האירוע הנורא הזה; נהפוך-הוא... כלל מזכירות "שלום עכשיו", מיהרה להתייצב, כאיש אחד, לצד המשטרה והצבא!! ומחד"ש, מ"גוש שלום" - אף לא מלה אחת. שנאה טוטאלית וטהורה, אישית כלפיי.
יחד-עם-זאת, עקב היותי פראייר פתולוגי ברמת סמרטוט-רצפה, לאחר, שבתקופת בחירות 2009 ומלחמת טבח-הילדות בעזה, הטמטמה "עלה ירוק" (קופטש עושה סטנד-אפ?? זו מערכת-הבחירות שלכם, כאשר בעזה, ילדות נרצחות מדי-יום-ביומו?!??) והתרסקה, פניתי, כמובן, לתמוך בחד"ש (מחריד, נכון?) וניסיתי לפעול במסגרתה - לשווא כמובן (אנשי-חד"ש, ברובם המוחלט, הם פשוט חבורה, של טיפוסים חולים ומעוותים; אין לי הסבר אחר, מדוע הם יורקים על כל מי, שמנסה לסייע להם!!) ואז, בתקופת שלשת החדשים שלאחר-מכן, פניתי להקדיש את זמני, לשלוש פעילויות עיקריות: אגודת הלהט"ב, "התו החברתי" ו"אנונימוס". אולם, בטרם אכתוב על כך, עליי לכתוב גם על אחת הפעילויות היותר מוזרות, בהן לקחתי חלק עד היום.
בערך בתקופת-הבחירות האיומה ההיא, פנה אליי איזה בחור אחד, שנראיתי לו "טיפוס אקולוגי" והציע לי, להיכנס לאתר של איזושהי קבוצה הזויה, "Walk About Love". אוקיי, נכנסתי - החבר'ה האלה, תכננו לעשות מסע, בן שלשה חדשים תמימים = מתחילת חדש מארס עד לתחילת חדש יוני - לכל אורכו, של "שביל ישראל", מאילת עד למטולה, תוך שהם מפזרים, אנרגיות חיוביות ועשייה חברתית וסביבתית טובה על דרכם. נו, שוין. דווקא נשמע נחמד. יצרתי עמם קשר ובבקר יום ג', ה-24 בפברואר = יומיים אחרי, שרכזת-המתנדבים שלהם, אחת אורית, סוף-כל-סוף הואילה לחזור אליי - באתי אליהם, ל"משרדם", ששכן בדירה גדולה אחת, לופט, באיזשהו חור בדרום נווה צדק, ליד רחוב אילת. כן, מהעאלק-היפים האלה, שמתעקשים להתגורר, באיזורים המטונפים והמזוהמים ביותר בגוש דן, תוך שהם משחקים אותה ומתנהגים, כאילו היו בטבע; הולכים יחפים, בין כבישים ראשיים, תחנות-דלק ופיח-אוטובוסים....כאלה מין.
וזאת לא היתה, הצביעות הכי-הכי גרועה אצלם; הו, לא!!
כמובן, אמרתי לה, לאותה אורית זאת, מראש, שמצבי הכלכלי כרגע קשה מאד ושספק רב, אם אוכל לקחת חלק ממשי במסעם - אולם היא התחייבה, שהו, לא - הם בהחלט מודעים, למצב הקשה עכשיו בארץ ותרומה לכלל, בהחלט יכולה להתבצע, גם בהתנדבות....Yeah, right.
אם-כן, במשך יומיים סייעתי להם, לארגן הדברים משם, תוך שאני מחפש, בקדחתנות, אחר טרמפ, שיביאני לאתר תחילת-המסע: חוף הדקלים, בקצה הכי-הכי דרומי (כמעט), של חופי-אילת.
טרמפ כזה לא נמצא לי, אולם ביום ה', לפתע-פתאום מודיעני, אחד הפעילים המרכזיים - שגם התגורר שם - כי מאותו יום בצהריים, למשך כל סוף-השבוע, הופך המקום, לביתו הפרטי - אז שאואיל להסתלק מייד בבקשה. היה זה מייד, לאחר שהתרוצצתי בכל דרום תל-אביב, על-מנת להביא, להוד-מעלתם, חבל מסוג מיוחד, שתבינו; אך זה שבתי, רציתי לאכול ולשתות דבר-מה - אבל, זהו! ביי-ביי!! להתפנות מכאן תיכף ומייד, זה בית פרטי עכשיו!!
נסעתי, אם-כן, משם ובהחלטה של רגע, החלטתי לנסות, ולהגיע בכוחות-עצמי לאילת, על-מנת לסייע להם - כה רציתי לעזור ולסייע!! מפגר מטומטם אידיוט דפקט שכמוני, תמיד-תמיד חושב רק, אך ורק, על איך לעזור לאחרים - גם כאשר אותם אחרים מזורגגים, ממש יורקים בפרצופי!!!
אם-כן, כספי המועט הספיק לי, על-מנת להגיע עד לצומת-הערבה - ומשם, לאחר 80 דקות רצופות, של נסיונות כושלים, הישגתי סוף-סוף טרמפ, עם זוג-קשישים חביבים, שנסעו לבלות את הסופ"ש עם ילדיהם, המתגוררים באילת.
בכניסה למרכז העיר אילת הורידוני, אז - אוקיי, הערב כבר ירד וכעת היה עליי לברר, כיצד מגיעים לאותו חוף-דקלים תמוה - כאשר כך או כך, אפילו היה לי כסף לאוטובוס, ממילא כבר אין עוד בשעה כזאת. מישהו הורה לי את הכיוון, הביט במטעני ואמר, "אבל זה איזה חמישה קילומטרים מפה!"
חמישה קילומטרים? אין בעיה! אמנם, הייתי עייף מאד ומטעני היה רב (בכל-זאת, לפחות למשך חדש, התכוונתי בכל-אופן לצעוד עמם = כלומר, לפחות עד בוא המסע, עד איזור לכיש...), אולם בכל-זאת, במושגיי-שלי, כולה מצומת ביל"ו, עד לתחנת-הרכבת...
בפועל, המדובר היה בכתשעה קילומטרים; בלילה, ועם הרבה מטען. הלכתי קצת למעלה משישה - אולם, אז נשברתי. למרבה-המזל, שני חבר'ה הואילו, בטובם כי-רב, לבוא ולעזור לי. עם הגיענו לשם, הוצאתי מתוך התיקים, את תרומתי-שלי להם - קילו קמח מלא, כחצי-קילו (או קצת יותר) סוכר, חבילת קפה שחור אחת, שמן... וזהו, הלכנו לישון על החוף, בשקי-שינה.
על החוף? בשקי-שינה? אה, זהו. חלקנו, אכן, הושארנו ללון שם, בלי שום הגנה (ודווקא בבקר המחרת, בחר הגשם החזק ביותר אותה שנה, לרדת באילת...) - אולם אחרים, דווקא קיבלו גם-קיבלו מקום טוב, בזולת-היפים אחת בקרבת-מקום, הנסתרת טוב-טוב מן החוף...
כי ב"ללכת על אהבה" דנן, בהחלט היו מעמדות ברורים; אוהו, ועוד איך היו!!
אם-כן, באותו יום ו', ה-27 בחדש פברואר 2009, בשעת אחר-צהריים מאוחרת, הגיעו גם המארגנים עצמם למקום - ובראש ובראשונה פיהרר המצעד, טיפוס נפוח מרוב חשיבות עצמית, אחד רע פסטרנק.
אם אינכם מכירים אותו, אתם בהחלט מאושרים. סנוב בתחפושת היפי, צפונבון צבוע מגעיל ודוחה - וכמובן: משוגע לכח ומטורף-שליטה....אינדימדיי, במלה אחת פשוטה.
שאלוני, אם ארצה להצטרף אליהם, לקניות המשותפות לחבורת-המצעד. כמובן, אמרתי שאין לי כסף משלי, אך אשמח לעזור ולסייע ו -
מייד, הפנו לי את גבם והמשיכו הלאה.
לאחר-זאת, שמתי-לב גם לכך, שיחסם של בעלי הזולה המקומית כלפיי, השתנה קמעה - ולא רק שלהם.
ביקשתי לארגן אירוע מסויים, שבתחילה, כולם התלהבו מכך, אולם במוצ"ש, כשחפצתי להודיע על כך, איכשהו, דאג מאן-דהוא לכך, שבימה כלשהי להצגת-הדברים, לא אזכה לקבל...
בקצרה, איכשהו קרה, באיזושהי דרך מסתורית, שלפתע-פתאום, לא הייתי רצוי שם עוד, בדיוק. בבקר יום ראשון, ה-1 במארס, אם-כן, פשוט לקחתי את עצמי, התארגנתי על כרטיס חזרה לרחובות והסתלקתי משם - וזה היה סופה, של פרשיית אותם "Walk About Hate" בחיי.
בתקופה שלאחר-מכן = אפריל-מאי 2009 - ביקשתי לסייע ל"אנונימוס" (אז, עדיין הייתי צמחוני ולא רק זאת, אלא אפילו בדקתי אפשרות, לייסוד קומונה בצפון - רעיון שנכשל ומן-הסתם, טוב שכך), קיבלתי מהם מעט חומר, אך לא דוכן. אז יצרתי קשר, עם "התו החברתי" של "מעגלי-צדק" - שביקשו לשוב, לפארם הקודם ולרצינותם הטובה, משנת 2005 - ויום אחד, באמצע חדש מאי כמדומני, באתי לפעילות, שארגנה רכזתם-דאז בת"א = אחת רננה - כחלק מאיזשהו אירוע חברתי-סטודנטיאלי באונית"א. התכוונתי לבוא, גם לדוכן "התו" בלילה הלבן, ביום ד' ה-27 במאי, אולם לפתע, באותו יום אחה"צ, קיבלתי, כך פתאום, טלפון מן הגברת, בו היא מודיעה לי - בנימה עויינת במפגיע - ש"אין לנו צורך בשירותיך"...
עד כאן.
סוף-כל-סוף, נשבר לי מכל הנבלות האלה כולן. היה זה רק שבועיים, אגב, לאחר שאנשי "אפשר אחרת" (האמנם אפשר??), באירוע שארגנו בתיאטרון הסטודיו בת"א, התייחסו בגסות אל כל הפעילים, שאינם מן הקאדר, העליון והנעלה, של ה"""חברה""" הסוציופאטית, הפיהררין הנעלה, גוז'נסקי תמר. פניתי, איפוא (הייתי בגן מאיר, בציפייה לאסיפת-האגודה, שעמדה להתקיים אותו ערב - משם, כך היתה התכנית, אגיע לאירוע בנמל) ומבלי שום דחיות נוספות שהן, נסעתי בחזרה הביתה, בהחלטה נחושה (שאני באמת מתחרט, על שלא עמדתי בה), שלא לפעול עוד, בשום פעילות שהיא, לעולם.
כמה כפיות-טובה מגעילה, יכול לספוג אדם אחד?!??
מאוחר יותר, כבר במאי 2010, נודע לי, שאותה טינופת, פשוט, סולקה אז מתפקידה - וכפי-הנראה, על-מנת לנקום, החליטה לחבל, בפעילות-התו אותו יום ולדאוג לכך, שאיש לא יגיע אליה; אולם, הדבר אינו משנה ולא-כלום.
באחת השבתות בחדש יולי, אותה שנה, נסעתי לת"א להפגנה נגד המאגר הביומטרי - אבל מלבד זאת, הדבר היחיד, שהביאני (לצערי!!) לשוב לפעילות כלשהי, היה - כמובן - הרצח.
במוצאי-שבת, האחד בחדש אוגוסט, שנת 2009, חדר תפלץ כלשהו, לפגישת קבוצת-הנוער של האגודה, רצח ופצע - הרצח הפוליטי המזעזע ביותר, שאירע במדינה לפחות מאז רצח-רבין - ואולי מאז ומעולם.
הרוצח, כידוע, לא נתפס עד עצם היום הזה; כי הסטרייטים, כמובן, לא ממש הזדעזעו ממעשהו....יותר ההיפך מכך. ועל-אחת-כמה-וכמה שוטרי משטרת-ישראל, הנודעים לשמצה בהומופוביה, הפושה בהם.
מששמעתי על כך, למחרת בבקר, מייד חשתי ש - זהו, אין מה לדבר, אני חייבת לפעול!!
במרוצת השנים האחרונות, כידוע לקוראיי הקבועים, היו פה ושם תקופות = בינואר 2004, בפברואר 2008 ועוד - בהן הרגשתי עצמי אישה ונטיתי להגדיר עצמי, לא כדניאל או כעודד, אלא דווקא כדניאלה. לעתים לבשתי חצאית, או שמלה וכמובן, שהיה עליי להתמודד, עם הטראנסופוביה המוטבעת, בחברה הישראלית (וגם באמי-הורתי האטומה).
על מה שקרה אחר-כך, אין טעם לכתוב כאן - הדברים ידועים, על החלאות הטראנסופוביות המשמיצות (ומוציאות-הדיבה) מן הספרייה המרכזית ע"ש "מאירהוף" ובית-חוסר-התרבות ברחובות וכל החפצים, יכולים בהחלט למצוא זאת במקומו - למשל, בכתבות שנכתבו על כך, באתרי YNET וחדשות ערוץ 2 באינטרנט.
מעניינת לענייננו כאן היא העובדה, שהאגודה - שהתגייסה, במלוא-אונה, למען כל הומו תל-אביבי, שהועלב היכנשהו (פרשת AM:PM comes to mind...) - לא מצאה לנכון, לנקוף ולו אצבע אחת, על-מנת לנקום את העלבון - שלטעמי, הופנה כלפי כלל הקהילה, לא אך ורק כלפיי!! למחרת הרצח, דבר כזה, גילוי כזה של טראנסופוביה!!
להיפך: מרבית קהילת הלהט"ב (כן, גם בנות ובני קהילת הטראנס!!!), העדיפו לתקוע סכין בגבי - ולהזדהות עם הטראנסופובית!!!
עד-כדי-כך, מעוותים הם תושבי העיר תל-אביב. עד-כדי-כך.
מלבד-זאת, חובה עליי לציין כאן לשמצה טיפוס אחד, נאלח במיוחד - שוקי אלכסנדר, לשעבר אלישבע. טיפוס זה - טראנס מאישה לגבר (אם "הוא" אכן טראנס, מה שאינני מאמינה) - רוחש שנאה אישית כלפיי ודואג להרעיל, דעת כלל פעילי-הקהילה, כנגדי - בין-השאר באמצעות טוקבקים שקריים, ארסיים ואנונימיים (בהם, בין-היתר, "הוא" כותב/ת כאישה - אבל, באמת, הרי אני מזהה הסגנון!!) באתר "גו-גיי". מבחינתי, הוא מצוי בשורה אחת, עם פרסונות כגון שלישיית ערמון-רשף-ווסט, עליה כתבתי בחלק השני, של זכרונות אלה. חבל רק, שבקהילה מטופשת זו, אנשים כה רבים, מוצאים לנכון להטות אזן קשבת וכרויה, לרעליו הנלוזים.
עד כאן לעניין זה.
בצהרי יום ו', האחד בדצמבר כמדומני, התקיימה הפגנת זכויות-האדם - כאשר, סוף-כל-סוף, גורמים רבים ושונים (גם יריבים ועויינים זה לזה), צעדו יחד, איש-איש עם שלטיו, למען זכויות-אדם. כעת, אני באתי עם שלט "די לרדיפת-הפורנו!" ומישהי אחרת, מצאה לנכון לבוא, דווקא, עם שלט התומך, ברדיפה פשיסטית ונקרופילית זו, אולם - נו שוין, ככה זה בדמוקרטיה (שהן = הפמינאציות - כה חפצות להכחידה).
לכל אדם, יש זכות לתפיסה משלו/ה, של זכויות-האדם...
בצהרי אחד מימי השישי בחדש מארס 2010 (סוף-סוף, הגענו לשנה הנוכחית, בסקירה היסטורית זו!!), באתי לת"א להפגנה חילונית, נגד התפרעויות-החרדים, בנושא בניית חדר-המיון הממוגן, בבית-החולים ע"ש ברזילי באשקלון - במקום בו, בתקופת בית שני, נקברו כמה פלשתים.
כעת, עם כל ההערכה שיש לי, לאנשים המסרבים להתפשר על אמונתם (בניגוד, כמובן, לחברינו-למחנה, המתפשרים עד-כדי-כך עם הימין, בעלי-ההון ועוד, עד שאני בספק, אם בכלל יש להם - לא אמונה, או משהו מחייב כגון דא, אפילו סתם דעה!), הרי עדיין, התפרעויותיהם שם, בהחלט היו מוגזמות!
אולם, אז עולה ח"כ ניצן הורוביץ לנאום - ואיזו בעיה, בדיוק, יש לו עם החרדים?
"הם אינם מתגייסים לצבא!!!!" צווח ההורוביץ, בקול-בוכים...
חבר-הכנסת הורוביץ ניצן!!
לידיעתך, על-מנת להיות שמאלני, יש מספר דרישות! אין די בלקבל בתחת!
שמאלני אמיתי, חייב להתנגד, לעצם-קיומו, של גיוס-החובה לצבא ולעצם-קיומו, של צבא-הכיבוש - אחרת אינו שמאלן כלל וכלל!!!
הוי, מר"צ, מר"צ. מה נעשה איתך, תגידי לי? מה?
הסתלקתי מן ההפגנה הזאת, בתחושת-בחילה.
בצהרי יום ו', ה-30 באפריל 2010, הפגנתי בגן מאיר, בהפגנת האחד במאי - למעשה, רציתי לצעוד; ואולם, עקב העובדה המצערת, שגם לצועדים עצמם, לא היה ולו מושג ירוק, כמדומה, היכן הם, בכלל, צועדים, בעצם, הלכתי, לבסוף, לגן מאיר ושם עמדתי, עם השלט הרדיקאלי, השמאלני הטהור והאמיתי, המשלב את כל המאבקים כולם - וזוהי לשונו:
די למגדר, לרכוש ולדת!
די ללאום ולכליאת-בע"ח!
די לבגדים - נודיזם עכשיו!
כן לאורגיות וללגליזציית-גראס!
יפורקו הגבולות והבנקים עכשיו -
שמאל מנצח במאבק אחד!!
מעטים מאד מקרב-המפגינים, הצליחו להבין, בכלל, על מה אני מדבר.
החבר אלי גוז'נסקי, ביקש ממני, שלא אעמוד ליד דוכן-חד"ש, על-מנת שלא "לטמאו", חלילה, בשמאלנות אמיתית, יפה, רדיקאלית וטהורה.
צמד-מפגרים, מן הארגון האידיוטי "כח לעובדים", ניצבו מולי, גיחכו וזרקו הערות מפגרות, ברמתם המנטאלית, של אחרוני-הפושטקים.
אהבל כלשהו, גיחך ואמר לי, שאם אני בעד ביטול-הרכוש, זאת-אומרת, שאני קפיטליסט (הא???).
אידיוט אחר - גזור לחלוטין (מן-הסתם, ליובש יש יד בדבר....בכלל, במרוצת החדשים האחרונים שמתי-לב, שיותר ויותר אנשים, באיזור הרחובות קינג ג'ורג' ~ שנקין, נראים פעורים לגמרי; מן-הסתם, עקב היובש והיעדר חומר טוב לעשן, בחרו לקחת כל-מיני חומרים, שמוטב להתרחק מהם... סתם, תיאוריה שפיתחתי) - אמר לי, שאם אני בעד נודיזם, אז אני בטח מהשב"כ (What the fuck???).
מעטים מאד, התלהבו והריעו.
נו, שוין. ככה זה תמיד, הלא. אינני רוצה ומימיי לא רציתי, להיות פופולארי, חלילה; המיינסטרים, כידוע, הוא תועבה בעיניי; אבל קיבינימט, לפחות שיבינו, על מה אני מדבר - ויגיבו לזה!!!
כל-כך הרבה אנשים, גם במחנה שלנו (על המחנה האחר, מוטב שלא להכביר מלים), הם טיפשים. פשוט - אנשים טפשים. ואין לי, כפי שכתבתי לאחרונה בטוסטוסי בפייסבוק, פשוט אין לי כח עוד, לאנשים טיפשים...
פייסבוק.
ההמצאה, שסחפה ושינתה לחלוטין את עולמי, כמו-גם את העולם בכללותו...
בתחילת חדש אפריל האחרון (מכאן ואילך, כמובן, כל התאריכים, הם בשנת 2010, אלא-אם-כן נכתב בפירוש אחרת), נודע לראשונה על מעצרה, של העיתונאית וחושפת-השחיתויות הדגולה, ענת קם ועל רדיפתו, של העיתונאי וחושף-השחיתויות אורי בלאו.
כמובן, תחת לעסוק, בשערוריית טבח-הפלשתינים - בין-אם הוצאה-להורג בלא-משפט, של "מבוקשים" שונים, מרוצחי-המונים נתעבים ועד לפעילים פוליטיים שלווים, ובין-אם טבח כלל המצויים בקרבתם, לרבות תינוקות וילדים, כל זאת בניגוד גמור, להוראות בית-המשפט העליון (אשר גם הצבא, כמובן, כפוף לו!!!) - התנפלו, כלל תושבי-ישראל וכמעט כל אמצעי-התשקורת (למעט שלושה עיתונים: "העיר", "רייטינג" ועיתונו של בלאו, "הארץ"), על החיילת-לשעבר, העיתונאית הדגולה ענת קם ועל העיתונאי הדגול אורי בלאו, על שחשפו זאת.
כמובן-מאליו, מייד מיהרתי להתגייס, למאבק למען שחרור ענת קם והבאת האשמים האמיתיים לדין, אולם עקב מצבי הכלכלי (כרגיל....כרגיל....האם זה ישתנה אי-פעם??) לא יכולתי, כמובן, לנסוע עשרות קילומטרים ולארגן משמרות; לכך אין לי אפשרות. תחת-זאת, באתי לכל מקום, בו יכולתי לגלוש באינטרנט, פרסמתי עצומה, הקוראת לשחרורה (בה הכניסו, כהניסטים שונים, דברי-הסתה ובלע, כמובן מבלי-לתפוס, שבכך הם מסייעים למטרתי ומשרתים אותה, כי מספר החותמים גדל....נו, אידיוטים, מה יש לדבר) והתחלתי לפעול, בנושא זה, גם במסגרת פייסבוק = אתר, אשר עד אז התנגדתי לו, מטעמי שמירה על פרטיות וכיו"ב.
עד לאמצע חדש מאי, כבר הייתי פייסבוקאי לכל דבר ועניין.
בצהרי יום ו', ה-14 במאי, התקיימה עצרת גדולה, בכיכר רבין, למען לגליזציית-גראס. כמובן, נסעתי לשם, אך די-מהר ראיתי, שמרבית המשתתפים, הם אידיוטים גמורים ושכמו שזה נראה, הפארסה עוד תסתיים באסון (אחד הפעילים, הניף דגל ענקי ממש, על שמשות המכוניות החולפות!!), ניסיתי לתקן המצב ומשראיתי, שעקב היעדר-סדרנים, אין לי שום סיכוי שהוא לכך (הטרוריסט הנ"ל היה, מן-הסתם, שוטר במסווה בלתי-משכנע, אשר כל מטרתו היתה, בוודאי, לגרום לתאונת-דרכים מזעזעת וע"י-כך לקבור, את כל רעיון הלגליזציה, למשך שנים ארוכות), שבתי לביתי...
אבל התקדמתי רבות וכעת, עליי לחזור מעט אחורנית.
כידוע לכל מי, שקרא וכתב בפורומי "גו-גיי" השונים - כמו גם בשלשולי-הטוקבקים, אחרי כתבות על מצעדים למיניהם - כבר מזה שנים רבות, אני תומך במצעדים רבים, בכל עיר ועיר. כעת, במשך שנים רבות, היה זה רעיון בעלמא - ואולם כעת, לאחר הרצח ונוכח גילויי להט"בופוביה/קווירופוביה רבים ושונים, התארגנו, באביב 2010, מצעדים מקומיים רבים - ואחד מהם, התארגן גם בראשל"צ.
לראשונה קראתי על כך בכתבה, שהתפרסמה ב"גו-גיי", על התנכלות עיריית ראשל"צ לרעיון. כמובן, מייד נכנסתי, לקבוצת הפייסבוק הרלוונטית - היה זה, כאמור, שבועות מעטים לאחר, שנכנסתי לפייסבוק ברצינות - הצטרפתי ומיהרתי להיכנס לפעילות, לצד המארגנים הראשל"צים רוני (מ"מאבק סוציאליסטי"... נו, שוין), ניר (טיפוס חלקלק ודוחה), נטע (מ"מאבק"), מסייעים רחובותיים אחרים, כגון ג'ני ואבירם ועוד.
המצעד עצמו, התקיים ביום ב' ה-17 בחדש מאי, לפנות-ערב והיה מוצלח מאד. צעדנו מן הכניסה האחורית, להיכל-התרבות הראשוני, דרך רחוב רוטשילד, המדרחוב וגן-העיר שלהם, עד לבימה ולרחבה שלצידה, אחדים - ואני ביניהם - נאמנו, אני דיברתי - כמובן - על חווייתי המגעילה, בספרייה העירונית המרכזית ברחובות, ספריית "מאירהוף" המתועבה (ראה לעיל - ואגב: לא זו בלבד, שהטראנסופוביות הארורות, עדיין מוסיפות לעבוד שם, אלא שבכל הזדמנות שהיא, הן מוסיפות להשתלח בי ולתקפני מילולית, עד עצם היום הזה!!!) וקראתי לארגון מצעד רחובותי. כמובן, בתחילה התלהבו החברים מן העניין, אולם כאשר אשכרה ניסיתי לארגן זאת, חזר המחזה הרגיל: ג'ני הבריזה ברגע האחרון, באיזשהו תירוץ בלתי-משכנע, אבירם השתתף בפגישה, אך אמר, שהוא - בעצם - עסוק כרגע מדי, ו...זהו, חוץ-מאלה, איש לא טרח להופיע וההתנהגות הכללית היתה, ש - בסדר, אם אתה רוצה תארגן ואם לא יהיה לנו, משהו טוב יותר לעשות אותו יום, אולי אפילו יש מצב, שנואיל גם נגיע....אולי...
ג'יז, רק למען עצמי, אני מעוניין לעשות כל זאת??
לא רוצים לא צריך!! גם לי, יש דברים טובים, נעימים ומועילים יותר לעשות....וכך נקברה, יזמה זו, לפחות לעת-עתה.
זהו....עשרים ואחת שנה, של פעילות ציבורית די-אינטנסיבית, תוארה כאן, בתמצית, בשישה פרקים. ומהי מסקנתי שלי, במבט לאחור, מכל הסיפור המגעיל הזה?
כשתגדל ותראה איזה ילד,
אז תגיד לגוזל:
"לא צריך שתפעל".
כשתגדל ויהיה לך ילד,
שיבוא וישאל, "היכן נכון שאפעל?"
אז תגיד לו "עזוב, אל תפעל".
ס ו ף
סופר, משורר, עורך, הוגה-דעות, פובליציסט, אינטלקטואל, מתרגם, רעיונאי ("קופירייטר"), מעצב והומוריסטן רחובותי מקורי ביותר, בעל עמדות שמאלניות אולטרא-רדיקאליות בכל נושא ונושא. בשנים 2005-2007 למדתי, באוניברסיטה העברית - הר הצופים (לימודי הודו, בורמה, רוסיה, פולין ואוקראינה, לשון עברית ומעט בלשנות כללית). יליד-רחובות (1975) והתגוררתי גם בתל-אביב (1998-1999 ו-2001), בבודאפשט (1998), בחיפה (2004-2005) ובירושלים (2005-2007). מרקסיסט, אנארכיסט, נודיסט, דאואיסט, רומנטי מאד, מחבק-עצים ומבטל-מגדר. מאמין בדת הפרדס.
