בקרת איכות 

המושג "איכות" קיים בתודעה היצרנית כבר הרבה מאד שנים, אבל המושג "ניהול איכות" התגבש רק באמצע המאה ה-20. "מדעי האיכות" הם מושג די חדש שנמצא בתחילת ההתפתחות שלו (וכאן ההזדמנות שלנו לעצב את המקצוע שאנו עומדים לרכוש).
בראשית נבנתה האיכות אל תוך המוצר הודות למסירות, למיומנות ולגאווה של בעל המקצוע. עיצוב המוצר ובנייתו נעשו בעבודת יד, ובסיום העבודה הבדיקה של תקינות המוצר הייתה חלק ברור של התהליך עצמו. את המיומנות רכש בעל המקצוע מגיל צעיר מאד, עת נכנס לעבוד בבית המלאכה כילד. בעל המקצוע הבוגר חנך את הילד במשך שנים ולא רק לימד אותו והטמיע בו את רזי המקצוע, אלא גם טבע בו ערכים של כבוד בעבודתו וגאווה במוצר.
בתקופת המהפכה התעשייתית, במאה ה-18 ובמאה ה-19, גדלו כמויות הייצור ותהליכי העבודה פוצלו לשלבים. היה צורך להקפיד על יכולת לשדך אלה לאלה מספר רב של חלקים שיוצרו במקומות שונים. דרוש לשם כך מספר גדול של עובדים מיומנים מאד, מדויקים מאד ומתואמים מאד. מאגר כזה של בעלי מקצוע לא היה בנמצא. המספר הגדול של עובדים הקטין את המיומנות המקצועית הכללית שלהם במפעל ולכן המנהלים נאלצו לחלק את הייצור לשלבים קצרים ופשוטים שבכל אחד מהם הוכשר עובד לבצע פעולות מסוימות, עם או בלי מכונה. טבעי היה למנות עובד שיבצע את הבדיקה בסוף התהליך, כאחד השלבים בה. כך נולד בוחן האיכות, האינספקטור.
הבוח?ן הייעודי נדרש רק כשכמויות הייצור היו כבר גדולות והמוצרים מורכבים מהרבה חלקים. התעשייה האמריקנית הגיבה לבעיה על ידי תכנון חלקים שאפשר להשתמש בהם לכמה מטרות בכמה מקומות במוצר וייצורם על ידי מכשור ייעודי (מכונות שתוכננו לייצר חלקים ספציפיים בלבד). השיטה הציבה אתגר למתכננים (לתכנן מוצר עם חלקים נתונים) אבל הוכיחה את עצמה כמניבה מוצרים אמינים ואיכותיים עם פחות בעיות איכות בייצור.
כדי לסייע לעובד הלא-כל-כך-מיומן לבצע פעולות מדויקות בייצור (קדיחה, ליטוש, עיצוב, יישור, חיתוך, כיפוף וכו') הומצא ה"ג'יג", מתקן אליו מהדקים את החלקים, מציבים ומכוונים אותם בצורה המתאימה לפעולת הייצור ומבצעים עליו את הפעולות. אפשר לייצר הרבה ג'יגים כאלה וכך לכוון את העובדים לייצר באותה הצורה, דבר המבטיח אחידות בייצור והפקת חלקים דומים במספר גדול של תחנות ייצור. כדי לאמת שהפעולות בוצעו בדיוק טוב, העובדים קיבלו מכשירי מדידה ובדיקה וכך יכלו להעריך את איכות העבודה שלהם. גם מכשירי המדידה היו סטנדרטיים, דבר שהבטיח אחידות באמות המידה לבחינת האיכות. זו הייתה הזדמנות מצוינת להעניק לעובד את הסמכות ואת האחריות לאיכות העבודה, אבל, כזכור, בינתיים התפתח המקצוע של בוחן האיכות. בחינת המוצר הסופי, או בחינת מוצר בתהליך, נעשתה על ידי בוחני האיכות.
כמו בזמננו שלנו, גם לפני מאתים שנה התעשייה הצבאית היא זו שהובילה את ההתפתחות התעשייתית והלקוח החזק והקובע היה משרד ההגנה האמריקני. נציגי הרכש של משרד ההגנה ביקרו במפעלים וסקרו את היכולות שלהם לספק כלי נשק מורכבים וזולים לייצור. הם גם אלה שעיצבו את דמותו של בוחן האיכות. מטרת הבחינה הוגדרה בפשטות ובירור: למנוע הגעת מוצרים פגומים אל הלקוח (כלומר, לצבא ארה"ב). מתוך ההיגיון תפעולי, שקיים גם היום במקומות רבים, שאדם לא יכול לבדוק את עצמו, הם דרשו סמכות נפרדת שתבחן את איכות המוצר. הייתה להם רשימה של תירוצים טובים: תירוץ אחד "חכם" היה העובדה שמכשירי המדידה היו די עדינים ורגישים ונדרשה מיומנות בשימוש בהם. תירוץ אחר - העובד הוא זה שעשה את הטעות, אז הוא לא רואה אותה (כל מי שעשה טעות הגהה ולא הצליח לראות אותה יאמין בקלות לתירוץ הזה). תירוץ שלישי - העובד יחשוש להסגיר טעויות של עצמו ולכן ינסה לחפות עליהן ולהסתיר אותן. תירוץ רביעי - העובד עצלן ורע מטבעו, שונא את המעסיק ורוצה לחבל בעסק שלו ולכן נמנה מישהו לבחון כל צעד ופעולה שלו.
מתוך כל זה באה דרישה להפריד בין הייצור ובין הבחינה. הפרדה זו הייתה קיימת עד סוף המאה ה-20, ובמקומות רבים קיימת גם היום. נדרש שהבוחן לא יהיה כפוף למנהל הייצור בשום צורה, אלא למנהל הבחינה שיהיה כפוף ישירות למישהו שלא כפוף לייצור או לתפעול. כך נולד התפקיד של בוחן ראשי (צ'יף אינספקטור). כדי להדגיש את ההפרדה בין עובדי ייצור לבוחנים, הבוחנים לבשו סרבלים או חלוקים בצבע שונה מעובדי הייצור, נדרשו להימנע משיחות עם עובדי הייצור (שמא יפתו אותם להעלים עין מתקלה) והמהדרין גם אסרו עליהם ללכת לחדר האוכל ביחד, שמא יתיידדו.
במשך המאות ה-19 וה-20, הסצנה באולם הייצור הייתה של עובד ששם לב לעבודתו ובוחן איכות שמרחף סביבו, תוך התעלמות הדדית זה מזה, כאשר הבוחן מסתכל ובוחן ורושם רשימות לעצמו. במקרים שבהם היה צורך לסמן על המוצר עצמו, העובד עזב את התחנה, פינה מקומו לבוחן (ללא קשר עין ביניהם, כמובן) וזה הלך סביב המוצר וסימן בטוש את הפגמים הטעונים תיקון. לאחר זמן נקוב הגיע הבוחן שוב לוודא שהפגמים שסימן אמנם תוקנו.
במשך המאות ה-19 וה-20 השתרשו גם תפיסות לקויות על מהות האחריות של בוחן האיכות. פרדריק טיילור, אבי תורת הניהול המדעי, הגדיר בתחילת המאה ה-20 את תפקידו של בוחן האיכות (אחד מתפקידי הקו החשובים שמנה בתהליך ייצור): "הבוחן אחראי לאיכות העבודה". סימוכין ופירוט לעבודתו של טיילור מובאים במקום אחר בקורס זה. אמנם טיילור מסייג הגדרה זו בכך שהוא מגדיר את תפקידו של העובד מנהל הקו שלו (ממונה המהירות, בלשונו של טיילור) כביצוע עבודה המתאימה לרצון הבוחן, אבל, כמו עם רעיונות אחרים של טיילור, התעשייה הבינה רק את החלק הראשון או את ההצהרה הפשטנית. כך נטלה לעצמה התעשייה לגיטימציה, בהסתמך על טיילור, לניתוק העובד מהאחריות לאיכות העבודה שלו. לא עבר הרבה זמן והדינמיקה בין עובד לבוחן נעשתה כמו זו שבין עכבר לחתול, או בין גנב לשוטר. אם תפקידו של בוחן הוא תפקיד שיטורי, העובד מקבל את המסר (הלא-פורמלי, כמובן) שהוא הגנב. כיוון שהדרישה מהעובד להפיק הרבה ומהר חזקה מהדרישה להפיק איכותי ותקין, הצלחתו של העובד מתבטאת במספר הפריטים שיצליח להעביר דרך הבוחן מבלי שהבוחן יתפוס את הפגמים שיש בהם. העובדים סלדו מהבוחנים, ראו בהם מכשיר רע שגורם רק לתופעות שליליות: הם "מייצרים" פגמים, הם יוצרים עיכובים (גם לבחינה וגם לתיקונים שצריך לעשות אחריה ולא לייצר עוד פריטים) ולכן מקטינים תמריצים (המחושבים על סמך כמויות). המעמד של בוחן איכות היה נמוך במפעל כזה והגיעו אליו בעיקר אלה שנפלטו משאר התפקודים. לרוב העובדים לא היה די בעידוד ההנהלה ובניחוח הכוח כדי לבקש לעבוד כבוחנים.
הצביון של מקצוע האיכות כזה שעיסוקו העיקרי הוא בחינה נמשך עד מלחמת העולם השנייה. שוב, היה זה משרד ההגנה של ארה"ב ששינה את התפיסה הכללית של איכות, אבל היה לו הרבה על מה להסתמך: עקרונות בדוקים, שיטות מדעיות וכלים מוכנים.