מוריהיי אואשיבה נחשב בקרב רבים כאיש בעל חזון ויצירתיות, אדם שכול חייו היו רצף ארועים מופלאים, כשהחשוב מכולם הוא רגע אחד של התרוממות נפש בו המציא את אומנות האייקידו. הסיפור על אותו רגע רומנטי כבר הפך מזמן למיתוס. אחזור עליו בקצרה. השנה היא שנת 1925, המקום אייאבה, יפן. השעה היא שעת בוקר ואואשיבה נושא תפילה ומדיטציה בחצר ביתו. לא הרחק משם עומד קצין צבא שהוא גם איש קנדו מהולל ומחכה בקוצר רוח לאואשיבה. כמה ימים קודם לכן, קרא אותו איש קנדו תיגר על מוריהיי אואשיבה, שכבר אז נחשב כאיש לחימה מפורסם
אואשיבה מסיים את תפילתו ונע באצילות לעבר יריבו. הם קדים האחד לשני ואיש הקנדו מניף את הבוקן -המקל דמוי החרב - מעל לראשו. אואשיבה עומד דרוך אך נינוח בידיים ריקות. רגע מתוח עובר בו בוחנים השניים איש את רעהו, ואז איש הקנדו פורץ קדימה ומנחית את הבוקן לעבר ראשו של אואשיבה. להב הבוקן שורק באוויר כמו חרב, בדייקנות ובמהירות מתקרב אל המקום בו עומד אואשיבה. הבזק אור חולף חולף מול עיניי אואשיבה חלקיק שניה לפני שיוצאת ההתקפה ומסמן לו את כיוונה. הבוקן אינו מוצא את מטרתו. אואשיבה נעלם מהמקום כרוח רפאים. איש הקנדו סב על עקביו, מוצא את אואשיבה עומד שם, ופותח במכלול של התקפות. חיתוכים מדוייקים בוצעים דרכם אל אואשיבה ששוב ושוב חומק באלגנטיות
הזמן עובר ואיש הקנדו שטוף הזיעה מתחיל להחלש. אך הוא ממשיך לתקוף למרות שמודע לחוסר התכלית שבנסיונותיו. גופו מסרב לנוע אך הבושה וכבודו העצמי דוחקים בו להמשיך. אואשיבה מזהה את הכניעה ללא מילים ומסמן לאיש לחדול ממתקפתו. האיש עוצר, הכרת תודה בעינייו, והם קדים האחד לשני. האיש הולך לדרכו אואשיבה מביט בו ומחייך לעצמו. האיש הולך זקוף – הוא הפסיד בקרב אך כבודו העצמי לא נרמס. כשנעלם מהעין אואשיבה צועד אל הבאר שמאחורי ביתו ושוטף את גופו.
ואז, לפתע, נפתחים שערי שמיים ואור זהובות בוקע מתכול הרקיע. קרן אור עוטפת את גופו של אואשיבה, בחמימות ממלאת אותו בידע ועוצמה. מאוחד עם היקום, אואשיבה קורס תחת עוצמת החיזיון שחולף מול עיניו. עוברות דקות רבות עד שמשתחרר מהחוויה.
"סאטורי"
"הארה"
אואשיבה נגע בנשגב והדבר גיבש את כול הידע שרכש בימיי חייו וקיבץ אותו למקשה אחת. רגע של יצירה – רגע לידת האייקידו.
הסיפור הוא כמובן פנטסטי אך בעל חשיבות רבה בעיצוב אומנות האייקידו. הוא מציין את הנופך הרוחני והדתי שלה כמו גם את שורשיה התרבותיים וההסטורים. הוא ממחיש כי האייקידו היא אומנות מיסטית של מיסטיקן.
אך מה היא אם כן המצאתו הגדולה של אואשיבה ומה חידש בתחום הלחימה? מה באמת מקורי באומנות האייקידו?
ניתוח פשטני של האומנות יראה כי אין דבר חדש במרכיבי האייקידו, לא ברמה הפילוסופיתרוחנית ולא ברמה הלחימתית
ראשית ניגע בתכנים הלחימתיים של האומנות. טכניקות האייקידו נלקחו ממכלול טכניקות הדאייטו-ריו, תורת לחימה עתיקת יומין של משפחת הסמוראים המפורסמת – משפחת טאקדה. מתוך טכניקות הדאייטו-ריו אואשיבה בודד את הטכניקות הקשורות לסמוראי החמוש. ניתן לראות את אלמנט הסמוראי החמוש ביציבה, תנועה ואסטרטגית הלחימה של האייקידו. הגוף זקוף, הידיים פרושות לפנים כשל האוחז בחרב ומגוון ההתקפות נע בין אחיזות למניעת שימוש בחרב לבין מתקפות של דקירה וחיתוך.
גם שמות הטכניקות בהם השתמש אואשיבה בייסוד האייקידו היו שמות הלקוחים מתורת הדאייטו-ריו. שיטת יושינקאן אייקידו, המשמרת את אומנות האייקידו כפי שתורגלה בשנותיה הראשונות, קוראת עד היום לטכניקות בשמות של הדאייטו-ריו. לאחר מלחמת העולם השניה, אואשיבה שינה את שמות הטכניקות בכדי לתת יחוד לאומנות שיצר. איקאג'ו הפך ל-איקיו, ניקאג'ו ל-ניקיו וכן הלאה. לזכותו יש לאמר, כי כאשר נטל צעד זה כבר היה שוני מהותי בין טכניקת האייקידו לדאייטו-ריו – לא בסוגי הנעילה וההטלה, כאמור, אלא בעקרון הסיבוב ובכוונה.
את התנועות הסיבוביות של האייקידו פיתח אואשיבה מהיום בו זכה בהארה. בתחילה היו אלו תנועות נוקשות וחדות כשהדגש היה על עוצמה ויעילות, כפי שניתן לראות בטכניקת יושינקאן אייקידו ואף בטכניקת איוואמה אייקידו. ואולם, ככול שהזמן עבר, כך הפכו התנועות לרכות וסיבוביות, והדגש עבר למישור של חיבור וזרימה. יש שיטענו כי עקרון הסיבוב והזרימה הוא ההמצאה הגדולה של אואשיבה, אך האם יש אמת בדבר?
הדעות והעדויות חלוקות בנושא, במיוחד לאור העובדה שאואשיבה בילה במונגוליה בשנת 1924, חודשים ספורים טרם נולדה אומנות האייקידו.
מסעו המיתולוגי של אואשיבה למונגוליה כשומר ראשו של אוניסבורו דגוצ'י, שיוזכר בהמשך, היה גם לדברי המיסד, רצף חוויות שעיצב את אומנותו. הוא סיפר על הבזקי אור שלפתע הופיעו מול עינייו כאשר הותקפה פמליית דגוצ'י מהמארב - הבזקי אור שהורו לו את כיוון הירי של כדורי האוייב. הוא גם ציין את הרגע בו עמד עם אנשי דגוצ'י מול כיתת יורים כרגע מכונן בחייו.
אואשיבה הזכיר את הדרמטיות, את הרגעים בהם התחכך עם המוות ואת הרומנטיות שבמסעם הלא יאומן לבסס את "ירושלים החדשה" בערבות מונגוליה. חוויות אלו דווחו בהרחבה ואין בכוונתי להוסיף עליהן במאמר זה. ברצוני להסב תשומת הלב אל חשיפתו של אואשיבה אל אומנויות הלחימה המקומיות, חשיפה שבדרך כלל נוטים לייחס לה חשיבות מעטה.
בתוקף תפקידו כשומר ראשו ושר צבאו של דגוצ'י, אואשיבה הקים צבא. במשך ימים הוא גייס לוחמים מקרב המקומיים. הוא בחן את מיומנותיהם, נלחם עימם וחקר את אומנותיהם. יש להניח, אם כן, שבשלב זה או אחר הוא נחשף לטאיי צ'י, צ'יקונג ופאקואה, אומנויות לחימה סיניות שהשתמשו בתנועות סיבוביות רכות ועסקו בעשייה רוחנית. לפי התיעוד לא התרשם אואשיבה מיכולתיהם ואומנותיהם של המקומיים ואולם יש לזכור כי אואשיבה, כרבים מהיפנים בני זמנו, התייחס בהתנשאות קולוניאליסטית אל הסינים והמונגולים. גם אם היה המפגש עם אומנויות הלחימה הסיניות משמעותי לפיתוח הטכניקות הרכות והסיבוביות של האיקידו הרי שאואשיבה מעולם לא היה מודה בזאת. דבר אחד בטוח – יש סבירות גבוהה שגם הטכניקה הסיבובית של האייקידו אינה מצביעה על מקוריות גרידא. אך בואו נניח לטכניקה לזמן מה וניגע לרגע בכוונה שמאחוריה, בפן הפילוסופי והרוחני של האומנות. האם יתכן כי שם טמונה ההמצאה?
הבסיס הפילוסופירוחני של האייקידו מקורו כמעט כולו באומוטו-קיו, דת שבזמנו של אואשיבה זכתה לפופולריות ביפן. האומוטו-קיו הונהגה בידי אוניסבורו דגוצ'י הכריזמטי. דגוצ'י היה איש רוחני בעל חזיונות נבואיים, יכולות ריפוי וכישורים אומנותיים נדירים, (הוא צייר, כתב ספרים ופואמות, קידר ורקד – עבודות הציור והקדרות שלו שנשתמרו יוצאות דופן – כך גם הפואמות). הוא היה גם פוליטיקאי מבריק, אדם שסחף מאות מליוני יפניים אל חיקה של דת האומוטו.
דת האומוטו הינה דת שאמניסטית שנוסדה בידי נאו-דגוצ'י בשלהי המאה ה-19. יפן, שפתחה את שערי נמליה למערב בכפייה באמצע המאה ה-19, עברה בעקבות כך מהפכה פוליטית ודתית. מעמד הסמוראים נעלם כאשר חיילים מודרנים ממגוון מעמדות החברה לקחו את מקומם. גם דת השינגון בודהיזם, שבמשך שלוש מאות שנה הייתה הדת הרשמית ביפן, החלה לאבד ממעמדה הטוטליטרי. התוצאה לכך היא שעשרות דתות צצות ומגיחות כמו פטריות לאחר הגשם. חלק מאותן דתות מקורן בכפריים שעברו חוויה רוחנית שבעקבותיה הפכו לשאמנים, סוג של מדיומים שלטענתם תקשרו עם אלי הטבע היפנים. דת האומוטו, שנוסדה בידי נאו דגוצ'י,הייתה אחת מדתות אלו.
נאו היתה כפריה ועניה מרודה שחייה היו חיי סבל. יום אחד, בשלהי חייה, החלו חזיונות לשטוף את מוחה ודברי נבואה בקעו מפיה – לטענתה לא דבריה שלה אלא דברי האל עימו תקשרה. בודדים נסחפו אחריה ואף לא אחד מאנשי המעמד הגבוהה ביפן. נאו היתה גסה ולא מלומדת, דבר שהקנה לה גישה רק אל בני המעמד הנמוך ביפן. אוניסבורו, בעקבות טראומה בה כמעט מקפח את חייו, עובר חוויה דתית עזה שלאחריה הוא פורש מחיי הוללות ותר אחר מימוש שאיפותיו הרוחניות. מסעותיו מובילים אותו לנאו, שלוקחת אותו תחת חסותה. וזמן קצר לאחר מכן דגוצ'י מתחתן עם ביתה ויורש את הנהגת הדת.
כאשאוניסבורו בראשה, החלה דת האומוטו לכבוש את לב האוכלוסיה. אוניסבורו פרסם מאמרים, ערך עצרות, שכתב את דוקטרינת האומוטו, ובהיותו איש משכיל וכריזמטי, סחף אחריו אנשים מכול קשת החברה היפנית. כמובן שחלק גדול מהצלחת הארגון הוא תודות לאישיותו ופועליו של אוניסבורו, ואולם, גם הדוקטרינה והפילוסופיה של האומוטו היוו גורם לא מבוטל להצלחתה.
דת האומוטו ביססה עצמה על רעיונות הלקוחים בעיקר מדת השינטו, דת שבה יש ריבויי אלים המייצגים את כוחות הטבע, מרכיביו וברואיו. לפי השינטו, היקום נוצר מצלילים ראשוניים, עוצמתיים ורוחניים הנקראים קוטודמות. הצליל הראשוני היה "או", השני "מו", וכאשר השתלבו נוצר "אומו" – לידה ביפנית. משם המשיכו להתפתח שילובי צלילים שונים שיצרו את האלים כאשר. שניים מהאלים, איזנמי ואיזנגי, בוראים את העולם. לפי השינטו, שושלת הקיסרות היפנית החלה מאחד מצאצאי אלת השמש – אמאטרסו. לאומוטו קיו הייתה וריאציות שונות למיתולוגיות העתיקות. לדוגמא: הצליל הראשוני לפי אומוטו היה "סו" ולא "או"; אלת השמש לקחה את השליטה ביפן רק לאחר שנישלה את השליטים המקוריים שלה. אוניסבורו גם ראה עצמו כאמאטרסו בגוף גבר ובהזדמנויות שונות הוא לבש בגדי נשים. הוא אף רכב על סוס לבן כפי שנהג קיסר יפן.
השינטו היה רק נדבך אחד של פילוסופית האומוטו. שולבו בה גם רעיונות של קונספצואיזם, בודהיזם ואף פילוסופיה מודרנית של של שלום והרמוניה עולמית, של שיוויון בין מעמדי, גזעי, מיני, וכן הלאה. היא גם הטיפה לאהבה, לאחדות רוחנית עולמית ולבטויי הנשגב דרך האומנות.
כאשר אואשיבה פגש באוניסבורו לראשונה כבר היה דגוצ'י אישיות מפורסמת אם גם מפוקפקת ביפן. אואשיבה הפך לחסיד נלהב של דגוצ'י ובשנת 1919 עבר עם משפחתו לאיאבה, מעוז האומוטו-קיו באותם הימים. כמורהו ורבו של אואשיבה הייתה לדגוצ'י השפעה מכרעת על התפתחותו. הוא היה זה ששידל את אואשיבה ללמד לחימה את חסידי האומוטו ואף פתח עבורו בתי ספר בכול רחבי יפן; כמעט בכול עיר ומחוז בו היו מרכזי האומוטו קיו. כמובן שהדבר הפך את אואשיבה לאחד מאנשי הלחימה המפורסמים ביפן.
דגוצ'י גם היה האיש שדרש מאואשיבה להתרחק מסוקאקו טאקדה, מורהו של אואשיבה בדאייטו-ריו, ולשנות את תורת הלחימה שלימד לכזו שטומנת בחובה את עקרונות האומוטו קיו. דגוצ'י היה האיש שהכניס את המושג אייקי גם לדאייטו ריו ומאוחר יותר לאומנות שאואשיבה פיתח. אואשיבה היה מאמין אדוק ועד ימיו האחרונים הוא התפלל וביצע טקסי היטהרות, (צ'ינקון קישין ומיסוגי) כפי שנהוג באומוטו קיו. הוא גם אימץ לו את שירת הקוטודמה, ראה ב-"סו" כצליל הראשוני של היקום והטיף לאהבה, לרוחניות, להרמוניה וביטויי אומנותי. אואשיבה כתב פואמות, קליגרפיה וכול שנה היה מזמין את כוהני האומוטו קיו לתפילה השנתית במזבח האייקידו שבאיוואמה.
אם כן ראינו כי מרכיבי האיקידו מבוססים בעיקר על טכניקת הדאייטו-ריו והפילוסופיה הדתית של האומוטו-קיו. ראינו גם שארועים אקראיים עזרו לעצב את אואשיבה ואת האומנות שפיתח; כמו המסע למונגוליה ועקרון הסיבוב. כמו דגוצ'י והפרסום הסוחף שנתן לאואשיבה כאומן לחימה.
לכאורה אפשר לטעון כי אין כול חדש באייקידו וכי האומנות היא בעצם שעטנז מוצלח של תכנים הלקוחים ממקורות שונים. אני אומר לכאורה מכיוון שלטעמי דווקא אותו שילוב הוא הוא ההמצאה הגדולה. לא תמיד הרעיון המקורי הוא העיקר ואתן דוגמא אחת התומכת בהנחה זו.
הידעתם כי כבר לפני ספירת הנוצרים הומצאו פסי המסילה ומנוע הקיטור? המסילה החצובה בדרך שימשה את הקרוניתים להסעת ספינות על פני היבשה כאשר עבדים ובהמות מושכים אותן והמסילה מאבטחת את דרכן; מנוע הקיטור, שתועד לראשונה בכתביו של "גיבור אלכסנדריה", שימש ליצירת תנועה של גופים שונים אך עם ערך מעשי קלוש. לקח עוד אלפיים שנים עד שוויליאם מורדוך חיבר את שני המרכיבים ויצר את רכבת הקיטור הראשונה. לאור העובדה כי מרכיבי הרכבת היו קיימים כבר לפני הספירה, האם ניתן לטעון כי השעטנז של מורדוך איננו בגדר המצאה? ואם כך הדבר האם לא נוכל לטעון גם שכול רכב אין בו מקוריות מכיוון שנסמך על המצאת הגלגל, שכול ספינה בבסיסה היא הרפסודה, ושאדריכלות היא אפליקציה משמימה של בתי הקש. אם נרחיק לכת יותר נראה כי הראשוניות האמיתית כבר טמונה בטבע שמסביבנו. תורת היחסות מסתמכת על התבוננות בגרמי השמיים, המטוס מחקה את מעופה של הציפור, הפניצילין, חומר טבעי שבודד בידי פלמינג אך כבר היה בשימוש מאות שנים.
ראשוניות מרכיבי היצירה, אם כן, אינם המדד היחידי או העיקרי לחשיבותה. מה שמייחד אותה הוא השימוש היצירתי והמעשי במרכיבים וכן בערך המוסף שאותו שימוש נותן לחיי האדם. אומנות האייקידו היא בדיוק סוג כזה של הכלאה כאשר מן הצד האחד נמצאת תורת הקרב הרצחנית והפרקטית של הדאייטו ריו ומן הצד השני פילוסופית האהבה, זרימה והרמוניה של האומוטו קיו. לכאורה השילוב הוא בלתי אפשרי ואף על פי כן הצליח אואשיבה ליצור אומנות לחימה של הרמוניה וזרימה, עשיה ההופכת פילוסוף לסמוראי וסמוראי לפילוסוף.
לדברי אואשיבה, לוחם האייקידו הוא איש של שלום וצדק הדוגל בחוסר אלימות ובשמירת כבודם וגופם של של יריביו. אואשיבה שהיה מיסטיקן, האמין כי יש בידי האדם להגיע ליכולות מטאפיסיות דרך האייקידו. האייקידו, בעיניו, היה כלי שדרכו יכול האדם לגעת בנשגב ולהפוך ללוחם-האור, אביר ג'דיי הממגר את חשכת הרוע מפני זוהרו של הטוב.
בכדי לעשות את השילוב המעשי, לקח אואשיבה את תנועת הסיבוב והזרימה והכיל אותה על טכניקת הדאייטו ריו. את החרב, שהייתה כאמור כלי הלחימה העיקרי של הסמוראי, הוציא אואשיבה ממכלול הטכניקות. ובמקומה הפך את זרועותיו של הלוחם לחרבות, לטגאטנה, כאשר החבטות והמיתקפות שלהם הם כשל המתקפות בחרב. הלוחם חייב היה להיות נקי מרבב ולכן טקסי הטוהרה, המיסוגי, של האומוטו קיו הפכוו לחלק בלתי נפרד מהמשוואה שפיתח. גם עולם הדימויים בו השתמש אואשיבה לתאר את טכניקת האייקידו היה עולם פנטסטי של אלים וצלילי עוצמה, כאילו הטכניקה מתבצעת במישור קיומי אחר.
אם נחזור לתאור של חווית ההארה המופיעה בתחילת המאמר נוכל לראות כי הקרב שניהל אואשיבה עם הקצין משקפת בדיוק את הלך רוחה של האומנות שפיתח. הוא מנצח ללא פגיעה בגופו ובכבודו של הקצין, הוא טהור ומפגין יכולות על בגלל היותו מקושר עם איתני הטבע. אואשיבה היה עיקבי בגישה בה נקט וכול חייו עסק בשיפור הקונספט שיצר. הוא היה איש בעל חזון לכול דבר והשעטנז שיצר עומד בהחלט בתנאי המקוריות-שבשילוב, ובדרישה לערך מוסף לחיי האדם.
זכור לי ראיון שנערך עם מקנמארה בערוב ימיו. מקנמארה, שהיה שר ההגנה האמריקאי במלחמת ויאטנאם, נתן עשרה לקחים מחייו ואזכיר את אחד החשובים שבהם. מקנמארה סיפר כי כעשרים שנה לאחר תום מלחמת ויאטנאם הוא ישב לארוחת ערב עם אחד ממנהיגי הויאטקונג. מיד הם החלו לדון בנושא המלחמה ובשאלת השאלות – על מה ולמה נלחמו? מקנמארה הסביר לויאטנאמי כי כול שהיה ברצון האמריקאים במלחמה הוא לשחרר את ויאטנאם מעול הקומוניזם. להפתעת מקנמארה תשובתו של בן שיחו הייתה נחרצת – "קודם סבלנו מעול הצרפתים וכשהם הלכו אתם הגעתם."
מקנמארה הבין באותו הרגע כי כול אחד מן הצדים נלחם על דברים שונים. אמריקה למען הדמוקרטיה – ויאטנאם לעצמאות. הוא סיכם ואמר כי "ללא רחמים והבנה של מטרות האוייב, לעולם לא תיגמר המלחמה."
תרגיש מקנמארה.
תזרום מקנמארה.
לו רק לקחת שיעורי אייקידו הכול היה נגמר הרבה יותר מהר...
חשוב לציין כי אואשיבה ראה את כול מרכיבי האומנות כחיוניים לעשייה מוצלחת של האייקידו. ההיסטוריה רצתה אחרת ומרבית ממשיכי דרכו מעולם לא נגעו ונחשפו אל עומקי העשייה הדתית שלו. לא היה הדבר בכדי – עולם המושגים של השינטו לא היה מוכר למרבית היפנים בזמנו, ויש תעוד לכך שכשאואשיבה היה מסביר במונחים שכאלו, רוב התלמידיו היו בוהים בו בחוסר הבנה מוחלט.
מה שנשתמר מהפן הדתי של האומנות הם הרעיונות הפילוסופיים של הרמוניה, שלום עולמי ונגיעה בנשגב. אך האם באמת ניתן לגעת בנשגב ללא התמונה הכוללת של טקסי ומושגי הדת? התשובה לא פשוטה. התשובה היא כנראה מאמר חדש.
