גישור גירושין ונוכח שאינו נוכח_או אינטרסים מנוגדים ומשותפים_חלק ב_מאת אוריה זמיר 

בס"ד

גישור גירושין - נוכח שאינו נוכח - חלק ב - מאת אוריה זמיר

במה שניה

יפית ומשה, גרושים, נשוא המחלוקת : הרחבת ביטוח המכונית עבור הילד.

לאחר שעזבו, נפניתי להכין קפה מהביל והתיישבתי לבחון ולסכם לעצמי מה הבנתי עד כה.

המתח הרב שליווה את הפגישה, הדברים הטעונים שנאמרו והמילים שבררו ע"מ שעמדתם תוצג כאנושית ואינטליגנטית, לא הטעו אותי ולו לרגע, לא היו זרי דפנה בחדר ואין לי על מה להניח את ראשי.

יש כאן אינטרסים סמויים שאף אחד מהם לא נחשף. יש כאן מאגרי רגשות עזים שיצטרכו לקבל ביטוי וברור. יש כאן תהליך גירושין שלא עובד כל צרכו ואבלים שלא התאבלו דיים.

השניים הגיעו בערב, בשעה היעודה. התיישבנו שלושתנו סביב השולחן.

"היום" אמרתי, "נעשה פגישות נפרדות, ראשית אשב ואשוחח עם משה. החלק השני של הפגישה יהיה עם יפית בנפרד ובחלק השלישי נשב שלושתנו יחדיו ונבחן לאן הגענו ומה השגנו. אני מבקש אם-כן להשאר עם משה. את יפית, תוכלי לעיין בעיתונים שבחדר הקבלה וגם להנות מקפה טוב וחם".

נשארנו משה ואנוכי בחדר, הסברתי למשה איך מתנהלת פגישה נפרדת, את עניין הסודיות והאפשרות לספר דברים שלא לאוזנה של יפית. הוספתי כי דאגתו ליניב מובהקת וניכרת וכי ברור שהוא בס"הכ מבקש לעשות את הטוב ביותר שלפי הבנתו.

משה האזין רוב קשב.

"יש משהו שנמנעת מלהגיד בנוכחות יפית ואתה רוצה להגיד עכשיו ?"

"לא" ענה, "אני רק רוצה שיהיה ברור שההתנגדות שלי לא קשורה לכסף. אם הייתי חושב שזה בסדר, הייתי נותן לה את הכסף בלי בעיות, אני לא חוסך מהם כלום. עד היום, חוץ מעניין הביטוח לא אמרתי לא, אפילו פעם אחת. אז מה קרה, פעם ראשונה שאני אומר לא, אז היא עושה לי מלחמת עולם - אני לא זז מדעתי, אפילו שיתהפך העולם".

"מדוע הסכמת לבוא לגישור, מה אתה מצפה להשיג ?" שאלתי.

"לא יודע, לא חשבתי על זה. באמת אין כאן על מה לדבר, זה או אני או היא. זה או כן, או לא".

"סיפרת לי שאתה מנהל מכירות אזורי, מה אתה עושה כאשר לקוח פוטנציאלי מתנגד לקנות ממך ?" שאלתי, מנסה להתחבר אליו ולהפעיל אותו.

"זה לא דומה" ענה.

"ובכל אופן" המשכתי בלי להרפות, ספר לי".

"טוב, אני מנסה לבדוק איתו מה הסיבה לכך, האם ההתנגדות שלו אמיתית. אני מנסה להכנס לנעליו וגם נותן לו להבין את הניסיון הזה שלי.

אני מנסה בקול רם לבדוק האם המוצר שלי מתאים לו, האם המחיר סביר, האם איכות המוצר שלי תואמת את הציפיות שלו, את רמת המוצרים של המתחרים שלי, התאמתם ומחירם. כל זה כמו שאמרתי, בקול רם, כי הרי כבר בדקתי וחשבתי על כל השאלות האלה עוד טרם ניסיון המכירה, כהכנה לפגישה איתו" .

בכך חתם משה את דבריו.

"איי רסט מיי קייס", סיימתי להעלות את טיעוניי", אמרתי בחיוך והבטתי בו, ממתין שישא שוב את דבריו.

"תראה, פשוט נמאס לי. למרות כל מה שאני עושה עבור יפית והילדים, בין אם אני חייב ע"פ החוק ובין אם לו, בין אם זה כתוב בהסכם הגירושין ובין אם לו. אף פעם לא קבלתי מילת תודה מהם. הכל ברור ומובן מאליו. יש מממן לכל הצרכים שלהם.

היא הדורשת בעבורם, היא הטובה. האמא הטובה, תמיד דואגת לכל ומשיגה הכל. אז מה אם אני מממן - לדעתה זאת חובתי וזה גם המסר שלדעתי עובר לילדים ובמיוחד ליניב.

יכול להיות שאם הילד היה בא ומבקש ממני, יכול להיות שהייתי מתייחס אחרת, אני לא יודע. אני יודע שאם הייתי מסכים ומשלם, היא הייתה הטובה 'שהשיגה' את הכסף.

אחת הסיבות שבגללם התגרשנו, היתה שהיא צריכה לשלוט בכל, כל החלטה שלה צריכה להתממש. כשהיא למשל התנגדה בשנה שעברה שיניב ייסע לאילת עם חברים בחופש הגדול, אז הוא לא נסע ולא היתה מלחמה גדולה.

אז זה התאים לי, גם אני התנגדתי לנסיעה, למרות שהיא לא שאלה אותי לדעתי בעניין. היא פסקה ועל-פיה יקום ויפול דבר. ואתה יודע - זה אותו הדבר ואותה הסיבה, למה היא התנגדה - בגלל שהוא לא אחראי".

"תגיד משה", שאלתי. "אתה יכול לספר לי מעט על היחסים שלך עם הילדים בכלל ועם יניב בפרט ?"

"יש יחסים יפים, שני הקטנים באים אלי כל יום שלישי וחמישי בערב ונמצאים אצלי בכל שבת שניה.

בחגים זה מתחלק לפי חגים משפחתיים ופחות משפחתיים. כל פסח, ראש השנה ויום כיפור, הם אצלי ובשאר החגים הם איתה. בינתיים זה מתאים לכולם".

עם יניב זה קצת אחרת, יש לו את החיים שלו, את החברים שלו והמחויבויות שלו.

"אבל לא תמיד זה ירח-דבש איתם, יש ויכוחים ואי הסכמות".

"מה לדעתך עבר על יניב בשנה האחרונה, איזה שינויים חלו בו, איך הוא עבר את הבגרויות, מה יחסו לגיוס לצבא, יש לו חברה, אם כן, איך היחסים ביניהם ?"

משה לגם לגימה ארוכה מהמים שהספיקו להתחמם. מיהרתי לקולר למלא את כוסותינו במים צוננים.

"תודה רבה" אמר, ולא רק לצאת ידי חובה. הוא התרווח שוב בכיסאו.

המתנתי מבלי להוסיף דבר, מקפיד שעל פני תהיה נסוכה ארשת של סבלנות וקבלה.

לאחר זמן לא רב נאנח משה אנחה חרישית, הביט בתקרה ואמר "אתה יודע, האמת שעד עתה לא עצרתי לשאול את עצמי את כל השאלות ששאלת אותי, ויותר מכך אני מתבייש שאפילו לא ניסיתי לשוחח איתו על רוב הדברים שהזכרת. בו נראה, מה הייתה השאלה הראשונה שלך ?"

"לא זוכר" עניתי, "עזוב שאלות, פשוט ספר לי עליו".

שעה ארוכה סיפר לי משה על יניב, על ילדותו, על הבר-מצוה, על זה שנרשם לכל החוגים שבעולם ולא התמיד, על הבגרויות המוצלחות בחלקן, על כך שהזכיר כי אולי יתנדב עם חברים לשנת שירות לפני הצבא, ועוד כהנה וכהנה.

"אז אתה כן רואה שינויים חיוביים אצל הילד"

"כן אבל אני לא בטוח שעד כדי כך שאסכים שינהג ברכב"

הקשבתי רוב קשב, מוקסם מהחקירה שחקר משה את עצמו.

"תרשה לי שוב לשאול אותך את השאלה העתיקה, מדוע הסכמת לבוא לגישור, מה ציפית להשיג ?" ומה אתה מצפה להשיג עכשיו לאחר השיחה הקטנה שניהלנו" שאלתי.

"ממש לא יודע, אני צריך לחשוב על זה עם עצמי".

"טוב, אז ברשותך אקרא ליפית ואתה תמתין בחוץ, עם קפה ומגזין".

המשך המאמר בחלק ג', במה שלישית