פרשת בהר-בחוקותי-הערבות ההדדית של עם ישראל
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

פרשת בהר-בחוקותי-הערבות ההדדית של עם ישראל 

מאת    [ 25/08/2010 ]
מילים במאמר: 6304   [ נצפה 2775 פעמים ]

 
 

פרשת בהר-בחוקותי-הערבות ההדדית של עם ישראל

מבוא:

פרשיות בהר ובחוקותי המסיימות את ספר ויקרא כתובות בתורה צמודות זו לזו, בי"ב השנים הפשוטות מתוך מחזור הי"ט פרשיות אלה נקראות במחובר, וביתר ז' השנים המעוברות פרשיות בהר ובחוקותי נקראות בנפרד, כל אחת בשבת בפני עצמה. ההצמדה והנהגת החיבור בין פרשת בהר לבין פרשת בחוקותי הם אינו מקריים, אלא הם נועדו להורות ענין חשוב לדורות, כדרך שכל הצמדה וחיבור בתורה נועדו להורות ענין בעל חשיבות הן לפרט והן לכלל לדורות עולם. לפיכך הטעם לצמידותן ולהנהגת החיבור בין פרשת בהר לבין פרשת בחוקותי, נובע מן העובדה  שבשתי הפרשיות הללו הענין המשותף והמרכזי הוא: ענייני מצוות השמיטה ותוצאותיהן, דהיינו, בפרשת בהר נאמרו מצוות השמיטה והיובל התלויות בארץ, שנאמר: "ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא, כ"ה, ב'), ובפרשת בחוקותי נאמרו השכר והעונש בגין מצוות השמיטה והיובל, שנאמר: "תשבת את אשר לא שבתה" (ויקרא, כ"ו, ל"ד), הרש"י פירש: "שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד שבעים שנות השמטה ויובל, שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום". וכן מובא בגמ': "בעון גלוי עריות, ועבודת כוכבים, והשמטת שמיטין ויובלות, גלות בא לעולם ומגלין אותן, ובאין אחרים ויושבין במקומן... בשמיטין וביובלות כתיב: 'אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם' וגו', וכתיב: 'כל ימי השמה תשבות" (שבת, ל"ג.). כלומר, עונשה העיקרי של הגלות היא בכך שלא מתאפשר לעם ישראל לקיים את הערבות ההדדית בארץ ישראל, בגלל התפזרותם בין האומות. לפיכך שמירת מצוות היובל והשמיטה כראוי, מלכדות את עם ישראל, וגורמות להם להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש בארץ ישראל, ומונעות את הגלות מן הארץ.

מצוות השמיטה והיובל וכן יתר המצוות האמורות בפרשת בהר, מושתתות על עקרון יסודי בדת ישראל, אשר הוא קובע: כי כל הנברא בעולם שייך לקב"ה, לפיכך השימוש של האדם בעולם הוא שימוש מושאל ומותנה ע"י הקב"ה. מטעם זה גם כל אדם מישראל הנהנה מדבר כלשהוא בעולם, הוא צריך לברך לה' יתברך ולקבל את רשותו, משום שהברכה היא אשר מאפשרת לאדם להנות מן העולם ברשות. וכן מובא בגמרא: "אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: 'לה' הארץ ומלואה'. ר' לוי רמי: כתיב: 'לה' הארץ ומלואה' וכתיב: 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'?, לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. א"ר חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל". כלומר, כל העולם שייך לקב"ה אשר הוא נתנו לבני האדם בתנאים המוגדרים מראש, לפיכך רק אדם שמקיים את התנאים, הוא מקבל מה' יתברך רשות שימוש, לעומת זאת האדם אשר אינו מקיים את התנאים, הרי הוא מועל וגזלן מה' יתברך ואף מכנסת ישראל. יסוד זה הוא החוט המקשר בין המצוות המוזכרות בפרשיות בהר ובחוקותי, דהיינו, מחד גיסא, ביטול הפרטיות האנושית על רכושו של ה' יתברך, וחיוב הערבות ההדדית בין עם ישראל איש לרעהו, ומאידך גיסא, עונש גלות מן הארץ בגין אי קיום הערבות ההדדית, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א.      מצוות השמיטה והיובל - ביטול הפרטיות האנושית וחיוב הערבות ההדדית בין עם ישראל.

ב.      מכירת אחוזות - האחוזה הפרטית שייכת לקב"ה אשר נתנה לאדם בחוזה שכירות מוגבל.

ג.       איסור ריבית - זכות קיומו של עם ישראל בארץ ישראל קשור לאיסור לקיחת ריבית.

ד.      שחרור עבדים - עם ישראל צריכים להיות משוחררים מכל שיעבוד כי גופם שייך לה' בלבד.

ה.      שכרן ועונשן של המצוות ?לפרט אין מתן שכר בעוה"ז אך לכלל ישראל יש מתן שכר גם בעוה"ז.

ו.        התוכחה - אהבת ה' את ישראל בניו היא שורש עונשי התוכחה המיועדים לתקן את ישראל.

ז.        הקדשים ונדרים - אינם חובה ומיועדים לאדם שהגיע לדרגת השלמות בקיום המצוות.

מצוות השמיטה והיובל:

פרשת בהר מלמדת את עם ישראל עקרון אמונה יסודי, אשר הוא קובע כי: הכל שייך לקב"ה, החל מן קרקע אשר מתחת לרגליהם, כפי שנאמר: "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ" (ויקרא, כ"ה, כ"ג), עבור דרך הגבלות המכירה והקניה של האחוזות אשר בהם עם ישראל מתגוררים, ובנוסף לכך גם ממונם "הפרטי" של עם ישראל שייך לה' יתברך, לפיכך אף השימוש בממון זה מוגבל ע"י מצוות התורה, כגון: ע"י איסור לקיחת ריבית האמור בהמשך הפרשה, וכו'. בנוסף לכל אלה גם האדם מישראל בעצמו הוא "רכושו" של ה' יתברך, שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם" (ויקרא, כ"ה, נ"ה). על בסיס יסוד אמוני זה אשר הוא קובע כי הכל שייך לקב"ה, עם ישראל נצטוו ע"י ה' יתברך לקיים את מצוות השמיטה והיובל במסגרת המצוות התלויות בארץ ישראל, משום שאף ארץ ישראל היא ארצו ונחלתו של ה' יתברך, שנאמר: "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטובה ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה" (ירמיה, ב', ז'). כלומר, ה' יתברך אשר הוא בעל השדות של ארץ ישראל, משכיר לעם ישראל את הארץ למשך שש שנים, ובשנה השביעית הקב"ה מצווה עליהם להחזירה לו, דהיינו, כהחזרת המקרקעין בתום מועד חוזה השכירות כביכול. לפיכך בשנת היובל הארץ חוזרת לאדם מישראל אשר ה' הוריש לאבותיו את האחוזה, וכן הוא במצות שחרור העבדים מישראל אשר הם יוצאים לחירות בשנת השמיטה, משום שהם עבדי ה'. כלומר, התורה מבטלת את הפרטיות האנושית על רכושו של ה' יתברך, ומחייבת את הערבות ההדדית בין עם ישראל איש לרעהו, וזאת בכדי להשריש בעם ישראל את מידת האמונה והבטחון בה' יתברך.

לאור האמור לעיל ניתן להבין את שאלות הרש"י בפסוק הראשון של פרשת בהר, וזה הוא לשונו: "בהר סיני', מה עניין שמיטה אצל הר סיני?, והלא כל המצות נאמרו מסיני?, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה (ופרטותיה) ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בת"כ" (רש"י-ויקרא, כ"ה, א'). כלומר, הרש"י שואל שתי שאלות סמויות, השאלה הראשונה היא: במה דומה ענין השמיטה למעמד הר סיני?, והשאלה השניה היא: מדוע התורה מפרטת בפרשת בהר רק את ענין השמיטה?. על שתי השאלות האלה הרש"י משיב כך: ענין השמיטה דומה למעמד הר סיני בכך שבהר סיני עם ישראל חנו במדבר שאינו שייך לאיש, והם אף עמדו מאוחדים "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י-שמות, י"ט, ב'), כפי שנאמר: "ויחן שם ישראל". כך גם מצות השמיטה דורשת מבעל השדה לבטל את בעלותו על השדה בכל השנה השביעית בלב שלם, בכדי לאפשר לכלל ולפרט מעם ישראל להכנס לתוך שדהו ולאכל מפריו, כאילו השדה אינה בבעלותו אלא היא מופקרת כמדבר. לפיכך התורה פרטה בפרשת בהר דוקא את מצוות השמיטה, משום שמצוות אלה הם המשך ישיר של כלל מצוות התורה אשר ניתנה מהר סיני, ובכולן "נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני", דהיינו, בהר סיני נקבע העקרון האמוני היסודי, אשר הוא קובע כי: הכל שייך לקב"ה כולל האדם עצמו שהוא עבד ה', כפי שנאמר בתחילת מעמד הר סיני: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות, כ', ב', דברים, ה', ו'). לפיכך פרשת בהר סיני כוללת את פרטי מצוות השמיטה, היובל, מכירת הבתים, איסור הריבית ושחרור העבדים, וכו', משום שפירוט מצוות אלה ממחיש את הכלל היסודי אשר עליו מושתתות כלל מצוות התורה אשר ניתנה מסיני.

וכן מצאנו כי מצות השמיטה נאמרה מהר סיני, כפי שפירש הרש"י: "ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני" (רש"י- שמות, כ"א, א'), אך בפרשת 'ואלה המשפטים' מצות השמיטה נכתבה ללא "כללותיה ודקדוקיה" וטעמיה, שנאמר: "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך. ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת למען ינוח שורך וחמרך וינפש בן אמתך והגר" (שמות, כ"ג, י'-י"ב). כלומר, מצות השמיטה נסמכה לציווי על מנוחת הרכוש הפרטי ביום השבת, אשר אף הוא נאמר בפירוט מהר סיני, שנאמר: "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה את יום השבת ויקדשהו" (שמות, כ', ח'-י'). כלומר, בספר שמות התורה מנמקת כי הציווי על שמירת השבת הוא: בעלותו של ה' יתברך על כל הנבראים על ידו בעולם, ובפרשת בהר התורה מבארת כי גם מצוות השמיטה, היובל, מכירת הבתים, איסור הריבית ושחרור העבדים, וכו', יסודן הוא: בעלותו של ה' יתברך על כל הנבראים על ידו בעולם.

כמו כן פרשת בהר התורה מבארת כי החידוש במצוות השמיטה הוא: היתר העבודה בשדות השייכות לה' יתברך ביתר שש השנים, ולא האיסור לעשות מלאכה בשנה השביעית, שנאמר: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" (ויקרא, כ"ה, ג'-ד'). כלומר, עבודת האדמה בששת השנים היא חלק ממצות השמיטה, משום שע"י שמיטת הקרקע בשנה השביעית ניכר כי העובד את אדמתו אינו נסחף להתעשרות, אלא הוא שם את מבטחו בקב"ה שהוא יספק לו את פרנסתו. באמצעות מצוות השמיטה כל אדם מישראל מכיר כי הארץ שייכת לה' יתברך אשר הוא נתנה לעם ישראל, והוא איפשר להם לעבוד בה כדוגמת חוזה שכירות המוגבל ע"י בעל הבית בתנאי השמיטה, היובל, המעשרות, וכו', כפי שנאמר במצות השמיטה: "שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'" (ויקרא, כ"ה, ד'). לפיכך דווקא מפרטי מצוות השמיטה למדים שכל פרטי המצוות נאמרו למשה מסיני, משום שמצות השמיטה היא מצוה יסודית הנוגעת לכלל ישראל ולכל מצוות התורה. וכן נאמר במשנה: "רבי יונתן אומר: כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר" (אבות, פ"ד, משנה ט'), דהיינו, בעל השדה נבחן בשנה השביעית במבחן העוני הנובע מהערבות ההדדית שבין עם ישראל, ולאחר שבעל השדה עומד בנסיון העוני, ה' יתברך מזכה אותו לעושר מן השדה בשש השנים הבאות, בכדי שהוא יזכה לקיים את התורה מעושר, וכן נאמר: "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" (ירמיה, י"ז, ז').

מכירת אחוזות:

מיד לאחר מצוות השמיטה והיובל התורה מתארת מצב שבו אדם מישראל ירד מנכסיו בארץ ישראל, והפך להיות עני מרוד, כפי שנאמר: "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" (ויקרא, כ"ה, כ"ה). התורה מציינת שאדם זה הוא "אחיך" שנעשה עני, ובדלית ברירה הוא מוכר לך רק חלק מאחוזתו, כפי שפירש הרש"י: "כי ימוך אחיך ומכר', (ת"כ) מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני. 'מאחזתו', ולא כולה, למד דרך ארץ שישייר שדה לעצמו". בנוסף לכך התורה אוסרת אפילו על העני למכור את קרקעותיו לצמיתות, משום שהעקרון הבסיסי קובע כי כל הארץ שייכת לקב"ה, ואף חלוקתה של ארץ ישראל לעם ישראל נעשתה לפי הכלל האלהי אשר ה' יתברך קבע לעם ישראל, בטרם ירושתם את ארץ ישראל.  

וכן מצאנו כי תהליך מכירת האחוזות מלמד על גישת התורה אשר היא שוללת את הרכושניות הדורסנית, ומחייבת את הערבות ההדדית בין עם ישראל איש לרעהו, שנאמר: "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו" (ויקרא, כ"ה, כ"ה), דהיינו, גם כאשר אדם מישראל יורד מנכסיו ונעשה עני, אין הוא יורד מדרגתו כאחיך. כלומר, ערכו כאחיך לא פוחת בגלל העדר נכסים, לפיכך התורה ציותה שהאח העשיר יותר בנכסים, יגאל את אחיו העני לפרק זמן מוגבל, ובכך הוא יממש את עקרון הערבות ההדדית, דהיינו, שהעשיר לא יחשוב כי אחיו נענש בעניות מאת ה' יתברך בגין עוונותיו, ולכן ה' יתברך הוא אשר צריך לעזור לו, אלא העשיר צריך לחשוב שאחיו העני נענש בגין חטאו של העשיר עצמו, שנאמר: "ומטה ידו עמך" (ויקרא, כ"ה, ל"ה), דהיינו, יתכן ועניותו של העני נגרמה מחמת עוונותיו של אחיו העשיר, ומשום "שכל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות, לט.), אחיו נענש בעניות במקומו, על כן האח העשיר מחוייב לעזור לאחיו העני להתרומם ממצבו הכלכלי הנחות.

כמו כן התורה הדגישה שאחיך הקרוב קודם לאחיך הרחוק, שנאמר: "ובא גואלו הקרוב אליו" (ויקרא, כ"ה, כ"ה), לפיכך הרמב"ם פסק (מתנות עניים, פ"י, ט"ז): "הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן, כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו מבוזות, וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו הרי זה בכלל הצדקה, וצדקה גדולה היא שהקרוב קודם. וכל המאכיל ומשקה עניים ויתומים על שלחנו, הרי זה קורא אל ה' ויענהו ומתענג, שנאמר: 'אז תקרא וה' יענה".

איסור לקיחת ריבית:

מצוות השמיטה, היובל ומכירת אחוזות האמורות בפרשת בהר, הן מצוות התלויות בארץ, בצמוד למצוות אלה התורה קשרה בין איסור לקיחת ריבית (אשר חל על כלל ישראל בכל אתר ואתר) לבין זכות קיומו של עם ישראל בארץ ישראל, שנאמר: "אל תקח מאתו נשך ותרבית... אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים" (ויקרא, כ"ה, ל"ו-ל"ח). כלומר, התורה מצווה לתת לעניי ישראל הלוואה ללא ריבית, בכדי לסייע לשיקומם, משום שמתן הלואה בריבית גורמת לקריסתו ולשיעבודו של העני, והדבר הזה מנוגד לתנאי השארותם התמידית של עם ישראל בארץ ישראל, דהיינו, הלואה בריבית מנוגדת לעקרון הערבות ההדדית אשר כלל ישראל מחוייבים לו. נמצאנו למדים מכאן כי ההחיים המשותפים בארץ ישראל יכולים להתקיים אך ורק כשעם ישראל מאוחד בתוכו, מסביב לעקרון הערבות ההדדית הנובע מקיומן של מצוות התורה. מטעם זה התורה ציותה מצוות המיוחדות רק לארץ ישראל, כגון: שמיטת קרקעות, שמיטת חובות, תרומות ומעשרות, ואף איסור נטילת ריבית, אשר ייעודן הוא ליחד ולאחד את עם ישראל בארצו, באמצעות חיובם בערבות הדדית. וכן נאמר: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמואל-ב', ז' כ"ג, דבה"י-א, י"ז, כ"א), ופירש הזוה"ק: "לא אקרון אחד אלא בארץ" (זוהר, ויקרא, צ"ג:). כלומר, עם ישראל נקראים גוי אחד רק כשהם מאוחדים בארץ ישראל, באמצעות קיומן של המצוות המצמידות אותם לארץ.

וכן מצאנו שאיסור נטילת ריבית מאדם מישראל, שונה מאיסורי גזל וגנבה אשר הם חלים גם כלפי נכרי, וזאת משום שהנכרי אינו נכלל בערבות ההדדית שבין כלל ישראל, כי אומות העולם לא רצו לקבל את התורה ותנאיה, ובנוסף לכך הם נוטלים ריבית כאשר הם מלוים לבן ישראל, על כן עקרון ההדדיות מתיר לבן ישראל לקחת ריבית רק מן הנכרי, שנאמר: "לנכרי תשיך" (דברים, כ"ג, כ"א). כלומר, ישראלי הפועל בניגוד למצוות התורה, בכך שהוא מתיר לעצמו לקחת ריבית מישראלי אחר, הרי הוא למעשה מתיחס לישראלי האחר כאל נכרי ולא כאל אחיו, ובכך הוא מבטל באופן חד צדדי את הערבות ההדדית, אשר ה' יתברך ציוה עליה. לפיכך התורה מתייחסת בחומרה רבה למלוה בריבית לאחיו הישראלי, כמובא בגמ': "אמר רבי יוסי: בא וראה סמיות עיניהם של מלוי ברבית, אדם קורא לחבירו רשע - יורד עמו לחייו, והם מביאין עדים, ולבלר, וקולמוס ודיו, וכותבין וחותמין: פלוני זה כפר באלהי ישראל" (ב"מ, עא.). כלומר, הנוטל ריבית מעיד על עצמו שהוא כופר בעובדה שכספו הרב ניתן לו בהשאלה מהקב"ה לצורך קיום מצוות גמילות חסדים, ומעשיו מוכיחים כי אין הוא מאמין "שמזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה" (ב"ב, י.), לפיכך המלוה בריבית הוא ככופר באלהי ישראל, אשר הוא ציוה עליו שלא ליטול ריבית מאחיו הישראלי, על כן עונשו של המלוה בריבית הוא כעונשו של הכופר בה' יתברך, משום שהוא כאומר: "אין תורה מן השמים" אשר עונשו הוא שאין לו "חלק לעולם הבא" (סנהדרין, צ.). וכן כתב "בעל הטורים" שהמלוה בריבית לא יחיה בתחית המתים: "שכל המלוה ברבית אינו חי, וכן הוא אומר: 'בנשך נתן' וגומר 'וחי לא יחיה' (יחזקאל, י"ח, י"ג). 'נשך' בגימטריא 'זה נחש', לעתיד לבא אין נחש מתרפא, כדכתיב: 'ונחש עפר לחמו' (ישעיה, ס"ה, כ"ה), כן הלוקח רבית לא יחיה" (בעה"ט, ויקרא, כ"ה, ל"ו). כלומר, המלוה בריבית הוא בבחינת הנאמר בהפטרת פרשת בהר: "קרא דגר ולא ילד עשה עשר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל" (ירמיה, י"ז, י"א), ותרגום יונתן כתב: "הא כקוראה דמכניש ביעין דלא דיליה ומשחין אפרוחין דבתרוהי לא יהכון, כן כל גבר רשיע דקני נכסין בלא בדינא, בפלגות יומוהי שבק להון, ובסופיה מתקרי רשיעא". 

על חומרת עונשו של המלוה בריבית ניתן ללמוד מן המעשה הבא: פעם אחת נכנס המגיד מדובנא לבית הכנסת לפני התפילה, והוא ראה את אחד מעשירי העיר עומד ומתפלל ובדבקות: 'אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא' (ברכות השחר), נגש אליו המגיד מדובנא בכדי לענות אמן על ברכותיו, וכשאותו עשיר הגיע למילים: 'ואתה עתיד... ולהחזירה בי לעתיד לבוא', העשיר החל לבכות בכי תמרורים, המגיד מדובנא חיבק את העשיר, ושאלו בתמיה: מדוע אתה בוכה על תחית המתים?, הלא אתה צריך לבכות קודם על 'ואתה עתיד ליטלה ממני'?. העשיר ענה למגיד מדובנא: אינך יודע את הצרות שלי: אני עשיר גדול, ומלוה בריבית ועסקי פורחים ב"ה, אך הבעיה שלי היא: שיש לי בנים משחיתים אשר סרו מדרך הישר, ואני חושש כי לאחר שאמות הם יבזבזו את כספי על הבלים, וממילא כשאקום לתחיה בתחית המתים, לא ישאר לי מאומה ואני אאלץ לקבץ נדבות, מזה אני חושש!, ועל כן אני בוכה על העתיד לבוא. אמר לו המגיד מדובנא: תנוח דעתך, עם בנים כאלה ועם ה"זכויות" שלך כמלוה בריבית, אין סיכוי שתקום בתחיית המתים, ואף הדמעות לא יועילו לך, משום שחטאו של המלווה בריבית הוא חטא תמידי הגדל בכל רגע, כי רווחיו מן ההלואות אשר הוא נתן בריבית גדלות בכל דקה ודקה משעות היממה, כולל שבתות חגים ויום הכיפורים. וכן מובא בגמרא כי פניהם של המלווי בריבית זורחות מאושר בעוה"ז (רש"י-לפי ששכרן מרובה בלא טורח, ברכות נה.), לפיכך אף הגנתו של יצחק אבינו ע"ה על עם ישראל אינה עומדת לזכות המלוה בריבית, משום שהגנתו של יצחק אע"ה מבוססת על קוצר זמנו של האדם לחטוא, כמובא בגמ': "פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם - מוטב, ואם לאו - פלגא עלי ופלגא עליך" (שבת, פט:). על כן הגנה זו אינה עומדת לזכות המלוה בריבית, משום שחטאו הוא רצוף והוא אף מתגבר כל הזמן, לפיכך כל העונש מוטל על ראשו של המלוה ונוטל ריבית מאחיו הישראלי.

נמצאנו למדים כי תכליתן של מצוות התורה הנוגעות לצבירת הון היא: לרסן את יצר הממון הטבוע באדם, לפיכך התורה מצווה על בעלי הרכוש בעם ישראל למתן את התפתחותם הפיננסית, בכדי להזכירם שהכל שייך לקב"ה, שנאמר: "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא, כ"ה, כ"ג). כלומר, גישת התורה היא: שהכסף הוא אמצעי ולא מטרה, על כן התורה אינה שוללת צבירת הון והתעשרות, אלא היא תובעת מבעלי הנכסים שבעם ישראל לתת את היחס הנכון לנזקקים מעם ישראל, בדרך של ערבות הדדית, דהיינו, העשיר מלווה או תורם לעני כדרך שהאח הבריא מטפל באחיו חולה. וכן מובא בגמ': "מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו, שהוא חייב להצילו?, ת"ל: 'לא תעמוד על דם רעך" (סנהדרין, עג.), והשו"ע פסק (חו"מ, תכ"ו, א): "ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל".

שחרור עבדים:

התורה מצווה לשחרר את כל העבדים הישראלים בשנות השמיטה או היובל, משום שאף גופם של עם ישראל שייך לקב"ה. לפיכך אפילו האדם בעצמו אינו רשאי למכור את עצמו לעבד, אלא רק ברשותו של ה' יתברך ולפרק זמן מוגבל, שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם', ולא עבדים לעבדים" (קידושין, כב:). הטעם לכך הוא משום שכאשר האדם מישראל הוא עבד של עבד, במצב שכזה אין הוא יכול להיות גם עבד לה' יתברך, כי עבד ה' צריך להיות משוחרר מכל שעבוד זר, בכדי שהוא יקבל עליו עול מלכות שמים מבלי שיהיה עליו עול בשר ודם. מטעם זה חל גם על האדון האיסור לשעבד את עבדו העברי יותר מדי, והוא אף מחוייב הוא לשחרר את עבדו בשמיטה או ביובל, בכדי שעבדו יוכל לשוב ולהיות רק עבדו של ה' יתברך. כלומר, מצוות התורה מבטלות את נוחיותו של העשיר, משום מחויבותו לערבות ההדדית שבין עם ישראל.

משל למה הדבר דומה: לאדם שעמד בתחנת אוטובוסים, והוא ראה לפניו שני אוטובוסים, האחד חדש, מהודר, ממוזג ועם נוחות מירבית, ואילו האוטובוס השני ישן ולא נוח לנסיעה ארוכה. אך האוטובוס המהודר נוסע בכיוון הפוך ליעדו, ולעומת זאת האוטובוס הישן מגיע עד לפתח ביתו. פשוט הוא שאותו אדם יבחר לנסוע באוטובוס הישן, למרות אי הנוחות הזמנית שבנסיעה. וכן הרש"י פירש: "אם תשאל: אם כן במה אשתמש?, בעבדי איני מושל, בז' אומות איני נוחל שהרי הזהרתני (דברים, כ') 'לא תחיה כל נשמה', אלא מי ישמשני?, 'מאת הגוים' הם יהיו לך לעבדים" (ויקרא, כ"ה, מ"ד), דהיינו, משום שעם ישראל לא נועדו להיות עבדי אדם, אלא כולם נועדו להיות רק עבדי ה' יתברך, לפיכך מצוות התורה מעדיפות את הערבות ההדדית שבין עם ישראל על פני  נוחיותו של העשיר.

נמצאנו למדים כי ההשתעבדות לה' יתברך משחררת את העשיר מעונש העבדות לממונו, והיא גם משחררת את העני מן העבדות לאדם אחר, והיא אף משחררת את כלל ישראל מן ההשתעבדות ליצר, לפיכך חז"ל פירשו את הנאמר: "חרות על הלחות" (שמות, ל"ב, ט"ז), "אל תקרי חרוט אלא 'חרות', רבי יהודה אומר: 'חרות' ממלאך המות, ר' נחמיה אומר: 'חרות' מן המלכות" (ילקוט שמעוני, ישעיה, פר' י"ז, סימן תי"ט), וכן כתב רבי יהודה הלוי: "עבד ה' הוא לבדו חופשי".

שכרן ועונשן של המצוות:

פרשת בחקתי פותחת בברכות אשר ה' יתברך מעתיר בעוה"ז על שומרי מצוותיו, אך כל הברכות האמורות בפרשת בחוקותי מתייחסות לסייעתא דשמיא שה' יעתיר על כלל ישראל בעוה"ז, בכדי שיתאפשר להם להמשיך לקיים את מצוות התורה. הברכות האמורות בפרשת בחוקותי אינם מתיחסות לשכרו של האדם הפרטי בעוה"ז, או לגודל שכרו של האדם הפרטי בעוה"ב בגין קיום המצוות בעוה"ז, משום שהאדם מישראל צריך לקיים את מצוות התורה מתוך אמונה בה' יתברך, ומתוך הרגשת שייכות לכלל ישראל, ולא מתוך דאגה אישית לרווחתו בעוה"ז, או לעתידו בעוה"ב, כפי שהדבר נובע מתוך טעמי מצוות השמיטה, היובל, אחוזות, ריבית, שחרור העבדים, וכו', המפורטים לעיל. כלומר, למרות שהיחידים המרכיבים את כלל ישראל הם אינם זהים, הערבות ההדדית מצרפת את כולם יחד, להיות למקשה אחת הנקראת "כנסת ישראל", אשר היא: כלל עם ישראל השומר את מצוותיו של ה' יתברך בורא העולם. לפיכך נאמר בגמ': "שכר מצות בהאי עלמא ליכא" (חולין, קמ"ב.), דהיינו, לפרט מישראל אין מתן שכר בעוה"ז בגין קיום המצוות, אך לכלל ישראל יש מתן שכר סימלי גם בעוה"ז, שנאמר: "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" (ויקרא, כ"ו, ג'-ד').

כלומר, קיימת הבחנה בין מתן שכר המצוות ליחיד לבין מתן שכר המצוות לכלל ישראל, כפי שהרמב"ם כתב (תשובה, פ"ט, א): "מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא: חיי העולם הבא, שנאמר: 'למען ייטב לך והארכת ימים', והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא: הכרת, שנאמר: 'הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה', מהו זה שכתוב בכל התורה כולה: אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך, וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון: שובע, ורעב ומלחמה, ושלום, ומלכות, ושפלות, וישיבת הארץ, וגלות, והצלחת מעשה והפסדו, ושאר כל דברי הברית?, כל אותן הדברים אמת היו ויהיו, ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות. ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות, ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות. אלא כך הוא הכרע כל הדברים: הקב"ה נתן לנו תורה זו עץ חיים היא, וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש, ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון: חולי, ומלחמה, ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון: שובע, ושלום, ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה, ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא". כלומר, הרמב"ם קובע כי כל הטובות המובטחות בתורה בעוה"ז הם שכר מצוות מועט הניתן לכלל ישראל, בכדי שיהיו בידם האמצעים לקיום המצוות, וככל שעם ישראל יקיימו יותר מצוות כך עם ישראל יזכו ליותר סייעתא דשמיא, ע"מ שיתאפשר להם לקיים את כלל מצוות התורה. לעומת זאת שכר מצוות היחיד מזכות אותו "לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה" (הרמב"ם, תשובה, פ"ט, א).   

משל למה הדבר דומה: לעגלון אחד שנכנס לחנות ענקית למוצרי יוקרה, והוא בקש לקנות שמן לעגלות סוסים, בכדי לסוך את גלגלי העגלה, אמר לו הזבן: אדוני, המקום שאליו נכנסת הוא חנות ענקית למוצרי יוקרה, כאן לא מוכרים שמן לעגלות סוסים. אמר לו העגלון: הרי בעיני ראיתי כי ללקוח שהיה לפני מסרתם שמן לגלגלי עגלה?!, אמר לו המוכר: ההבדל בינך לבינו הוא: שהקונה הקודם קונה אצלי כל הזמן סחורות יקרות באלפי זהובים, וכשהוא נזקק לשמן עבור גלגלי העגלה אשר בה הוא לוקח את הסחורה, אנו מעניקים לו במתנה שמן עגלות, בכדי שהוא יגיע למחוז חפצו בשלום. לעומת זאת אתה באת לקנות רק שמן לעגלת הסוס, שמן כזה אנו לא מוכרים בחנות היוקרתית, ואף אין אנו מחלקים אותו כמתנות חינם. הנמשל הוא לקב"ה אשר הוא מעניק במתנה חיים טובים לשומרי מצוותיו, בכדי לאפשר להם להמשיך ולקיים את מצוותיו, בבחינת "אם אין קמח אין תורה", אולם לרשעים אשר הם מבקשים מה' יתברך חיים טובים, ה' אינו נותן להם מתנות בחינם.

על כן כשהקב"ה נתן לעם ישראל את התורה, מצוותיה ניתנו להם באופן שעם ישראל יוכלו לקיימן בנחת, משום כך התורה כוללת בתוכה גם את הדרכים וגם את האמצעים לקיימה, וכן נאמר: "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" (ויקרא, י"ח, ה'), ומפורש בגמ': "א"ר יהודה אמר שמואל:... 'וחי בהם' ולא שימות בהם" (יומא, פה:), דהיינו, קיום המצוות גורם לתוספת חיים גם בעולם הזה וגם בעוה"ב. וכן מובא במשנה כי המוכר לחברו בור או דות בחצרו, מכר לו גם את הדרך לבוא לבור ולדות, משום שהמוכר בעין יפה הוא מוכר, לפיכך הקונה "אינו צריך לקח לו דרך" (ב"ב, פ"ד, ב'). מטעם זה ה' יתברך מספק את כל צרכיהם של שומרי המצוות מתוך אמונה ובטחון בה', באמצעות ירידת השפע בטבעיות, כפי שנאמר: "אם בחקותי תלכו ... ונתתי גשמכם בעתם", וכו'. יתרה מזאת, אף אם קיים אצל שומרי המצוות חסרון בשלמות מדת הבטחון בה' יתברך, באמרם: "מה נאכל בשנה השביעת הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו"? (ויקרא, כ"ה, כ'), גם במצב זה ה' יתברך מבטיח לספק לשומרי מצוותיו את כל צרכיהם, אך לא בירידת השפע בטבעיות, אלא רק לאחר מאמץ ובעזרת ברכה מיוחדת של: "וציויתי את ברכתי לכם בשנה הששית" (ויקרא, כ"ה, כ"א). כלומר, לקטני האמונה ה' יתברך מברך רק את השנה השישית, בכך שיהיה לה את הכח לתת את תבואתה לשלש שנים מראש, דהיינו, בעזרת נס השנה השישית אשר הוא מעל הטבע, מתחזקת מדת בטחונם של קטני האמונה מעם ישראל, בראותם כי ה' יתברך נותן להם את ברכתו בשנה השישית, וכך הוא אף עתיד לסייעם לקיים את כלל מצוות התורה שניתנו מהר סיני, ע"מ שהם יזכו לירידת השפע בטבעיות בכל השנים, כפי שנאמר: "אם בחקותי תלכו... ונתתי גשמכם בעתם", וכו'.

נמצאנו למדים כי מאחר וקיום מצוות התורה על ידי עם ישראל הוא תכלית בריאת היקום כולו, על כן קיום מצוות התורה הוא אשר מקנה לאדם מישראל את הזכות לחיי העוה"ז ואת השכר לעוה"ב. מטעם זה שכרו של האדם הפרטי בגין קיום המצוות בעוה"ז, ניתן לו רק בעוה"ב "לפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה" (הרמב"ם, תשובה, פ"ט, א). לפיכך כל אדם מישראל צריך לנצל את כל זמנו בעוה"ז לעבודת הבורא, ואל לו להכנע לעצת היצר המנסה להכריתו מן העולם באמצעות פיתויי העוה"ז.

עומק עקרון זה מובהר במשל של "החפץ חיים": מעשה בעני בעל משפחה שהחליט לנסוע למדינה רחוקה ולנסות שם את מזלו במסחר, העני נטל את מעט נכסיו ונסע למדינה רחוקה באפריקה. באותה מדינה שאליה הוא הגיע היה החום כבד, הצמחייה היתה מועטת ולא היה בה מרעה לבהמות, משום כך מחיר החלב היה שם יקר מאוד. העני החל לעסוק בסחר חלב, ועד מהרה הוא הצליח מאוד והתעשר, אך למרות זאת האיש לא שב לביתו ולמשפחתו, אלא הוא המשיך במסחרו. לאחר כמה שנים אשתו שגרה אליו מכתב ובו היא בקשה ממנו לשוב לביתו ולילדיו אשר גדלו בעוני ובחוסר כל. האיש קבל את מכתבה של אשתו, והוא חשב בליבו: כדאי לי לקנות חלב בכל הכסף אשר צברתי באפריקה, וכאשר אבוא למקום מגורי אשתי וילדי, אמכור את החלב וארוויח כסף רב יותר, כך חשב וכך אכן עשה. לפני שהאיש עלה לאוניה מלאת חביות החלב שהוא רכש בכל כספו ע"מ לשוב לאשתו ולילדיו, נגש אליו סוחר יהלומים והציע לו לקנות מספר רב של יהלומים עבור אשתו וילדיו. אמר לו סוחר החלב: יהלומים זה מצרך זול אשר ניתן לקנותם בכל מקום שארצה, במקום יהלומים עדיף לי לקנות עוד קצת חלב. לאחר שיכנועים רבים האיש קנה מעט יהלומים במעט הכסף המזומן אשר נותר לו בכיסו. כאשר האיש הגיע לביתו הוא נוכח לדעת את גודל אסונו, כי החלב שבחביות החמיץ והוא לא היה שווה מאומה. אשתו עמדה וצעקה במרירות לבה: האם בעבור חלב מקולקל סבלתי והצטערתי כל השנים!?, עמד האיש בבושת פנים והוא לא ידע את נפשו מרוב צער ובושה, יען כי כל ההון שהוא עמל בו שנים רבות ירד לטמיון. לפתע האיש נזכר במעט היהלומים שהוא קנה בטרם עלותו אל האוניה, מיד הוא לקח את היהלומים ומכרם לצורף בתמורה לסכום כסף רב ועצום, ובכסף זה התפרנסו הוא ובני ביתו שנים רבות בכבוד ובעושר, אך למרות זאת כל העת קונן בליבו צער על כך שהוא לא קנה יותר יהלומים. הנמשל הוא לנשמת האדם היורדת לעולם הזה בכדי לעסוק בתורה ובמצוות, אך האדם שקבל את הנשמה הטהורה, מבלה את רוב ימיו בצבירת רכוש והוא מרגיש כי הוא עשיר גדול. אותו האדם בעזרת יצה"ר שבתוכו מתעלם מן העובדה שרכוש זה אינו שווה למאומה ביום הדין. לפיכך בעת שנשמתו חוזרת ליתן דין וחשבון בבית דין של מעלה, באותה שעה האדם עומד לו בבושת פנים, ואין הוא יודע מה להשיב. לפתע האדם נזכר במעט המעות שהוא נתן לצדקה, ובמצות גמילות חסדים שהוא עשה, וכו', ובעבורם אותו אדם מקבל את שכרו בעולם הבא, אך גם בעוה"ב אותו אדם יהיה שרוי בצער על כך שהוא לא ניצל את כל זמנו לצבירת מצוות ומעשים טובים.     

התוכחה:

עזרא תקן לעם ישראל לקרוא את פרשת בחוקותי לפני חג השבועות, מן הטעם המובא בגמ': "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ר"ה, מאי טעמא?, אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה. בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא שבתורת כהנים אטו עצרת ראש השנה היא?, אין! עצרת נמי ראש השנה היא, דתנן: ובעצרת על פירות האילן" (מגילה, לא:). כלומר, עזרא תיקן לעם ישראל לקרוא את קללות התוכחה האמורות בפרשת בחוקותי, לפני חג השבועות אשר אף הוא נחשב ליום דין, משום שבעומק שורש עונשי התוכחה מצויה אהבת ה' את עם ישראל בניו, ורצונו הוא לתקנם בכדי לברכם בפירות אילן מרובים, ע"מ שהם יוכלו לקיים את התורה בנחת. לפיכך גם לפני חג מתן תורה נאמרה לעם ישראל תוכחה קשה, באם הם לא יקיימו את מצוות התורה, שנאמר: "ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי" (ויקרא, כ"ו, ט"ו), במצב שכזה התורה אומרת כי עם ישראל ייענשו בעוה"ז בתחלואים שונים ומשונים, כגון: רעב, מלחמה, שלטון זרים, שפלות, גלות, וכיוצ"ב. אחת הקללות האמורות בהמשך התוכחה היא: "וכשלו איש באחיו" (ויקרא, כ"ו, ל"ז), מכאן לומדת הגמ': "איש בעון אחיו', מלמד שכולן ערבים זה בזה" (סנהדרין, כז:). כלומר, כלל ישראל נענשים בעונשי התוכחה בגין הערבות ההדדית. על כן עונשי התוכחה ניתנים במידה כנגד מידה, ע"מ לתקן את כלל ישראל, דהיינו, מטרת התוכחה היא חיובית. כי למרות שדברי התוכחה הינם קשים ומרים, שורשה של התוכחה הוא אהבת ה' את עם ישראל בניו, כפי שנאמר: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" (משלי, ג', י"ב). כלומר, מתוך אהבת ה' את עם ישראל רצונו של שה' יתברך הוא: שעם ישראל יהיו צדיקים גמורים ושלא יהיו בהם רשעים, על כן ה' מעניש את החוטאים בכדי שהם יחזרו בתשובה, ובחטאם של הרשעים נענשים בעוה"ז גם הצדיקים, משום שהם לא הוכיחו את הרשעים שבדור. לפיכך עונשי התוכחה נועדו לגרום לעם ישראל להתעלות למדרגת "בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" (ויקרא, כ"ו, ג'), בכדי שקב"ה יוכל לממש את הבטחותיו להשפיע על כלל עם ישראל את השפע הטוב האמור בתחילת פרשת בחוקותי.

וכן מצאנו שהתוכחה מסתיימת בבשורה, שנאמר: "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם. וזכרתי להם ברית ראשונים... אני ה'" (ויקרא, כ"ו, מ"ד-מ"ה). כלומר, ה' יתברך הבטיח לדורותיו של עם ישראל בניו לשרות עמהם אף בגלותם ולהצילם, למרות שהגלות היא בבחינת עונש. וכן נאמר בזוה"ק (ויקרא, קט"ו.): "אף על גב דישראל אינהו בגלותא, קודשא בריך הוא אשתכח עמהון ולא שביק לון. דכד יפקון ישראל מן גלותא קודשא בריך הוא יתוב עמהון, דכתיב (דברים, ל', ג'): 'ושב ה' אלהיך".

הקדשים ונדרים:

לאחר סיום כתיבת המצוות, הברכות והתוכחה בפרשיות בהר-בחוקותי, התורה מלמדת את הכללים הקשורים להקדשים ולנדרים. סדר זה של הנושאים בפרשיות הללו נועד ללמדנו שבתחילה האדם צריך לקיים את כל המצוות, ורק לאחר שהאדם מגיע לדרגת השלמות בהן, אז רשאי הוא לנדור, וכן הרמב"ם פסק (ערכין וחרמין, פ"א, ב): "מצות עשה לדון בדיני ערכין כאשר מפורש בתורה". כלומר, ההקדשים והנדרים אינם בגדר חובה אלא הם בגדר רשות, דהיינו, כאשר האדם מישראל מרגיש שהוא בדרגת השלמות וברצונו להתעלות ולנדור נדר, בנוסף למצוות התורה, הרי הוא רשאי לנדור אפילו את ערכו או את ערך כל אדם אחר, ולהביאו לקודש לפי הערך שהתורה קבעה לכל גיל וגיל. כלומר, הנודר או הנשבע אינם עוברים "בבל תוסיף", אלא רק אם הנודר לא מקיים את נדרו הוא לוקה משום "לא יחל דברו", משום שאין הנודר מוסיף על דברי התורה, אלא הוא מקבל על עצמו סייג לצורך קיום התורה, כפי שאמר דוד המלך ע"ה: "נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך" (תהלים, קי"ט, ק"ו), וכן אמרו חז"ל: "כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (סוטה, ב.). לפיכך נאמר בהלכה (שו"ע, יו"ד, סימן ר"ג ד-ז): "צריך ליזהר שלא ידור שום דבר... בעת צרה מותר לנדור... האומר: אשנה פרק זה וירא שמא יתרשל בדבר, שרי ליה למנדר לזרוזי נפשיה. וכן אם ירא שיתקפו יצרו ויעבור על איזו מצוה ממצות לא תעשה או יתרשל מקיום מצות עשה, מצוה לישבע ולנדור כדי לזרז עצמו... מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח". כלומר, אדם ירא שמים נודר רק בכפוף לסייגים האמורים בהלכה.  

לפיכך הנודר ללא הסייגים האמורים בהלכה, הרי הוא כמפריש את עצמו מן הציבור, משום שהוא מחשיב את עצמו לצדיק שקיים את כל מצוות התורה, וברצונו להתחייב לקיים את מצות נדרו אשר היא איננה נדרשת ממנו במצוות התורה, לפיכך "אמר רבי נתן: כל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו מקטיר עליה" (נדרים, נ"ט.). על כן המתנדב בלי נדר, ונותן את תרומתו מיד וללא התחייבות מראש, הוא אינו נכלל בגדר של נודר אלא רוח חכמים נוחה הימנו.

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי החיבור בין המצוות האמורות בפרשת בהר, לבין הברכות והתוכחה האמורות בפרשת בחוקותי, יסודו הוא: בערבות ההדדית בין עם ישראל, כמאמר המדרש: "שכל ישראל ערבין זה לזה, למה הן דומין?, לספינה שנקרעה בה בית אחד, אין אומרים נקרע בית אחד בספינה, אלא נקרעה כל הספינה כולה" (תנא דבי אליהו רבה, פר' י"ב), דהיינו, עקרון המשפחתיות והערבות ההדדית הנובעת ממנה, הם אבני יסוד באמונתם של עם ישראל. לפיכך מצוות שמיטת הקרקעות, שמיטת החובות, התרומות והמעשרות, ואף איסור נטילת ריבית, ובאופן מיוחד מצות החזרת הבתים והקרקעות לבעליהן המקוריים בכל שנת יובל, הן מאפשרות תיקון חברתי-כלכלי בתוככי עם ישראל, דהיינו, התורה מתנגדת להנצחת העושר הפרטי כאשר הוא נעשה על חשבון מצוקתו הזמנית של בן ישראל. וכן "אמר ר' עקיבא: אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב" (ב"ק, צ:). לפיכך עם ישראל מבקשים שלש פעמים בתפילתם בכל יום להגאל בזכות האבות, באומרם: "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו", דהיינו, אף גאולתם של עם ישראל נשענת על הערבות ההדדית של הדורות, כמובא במדרש (מד"ר, ויקרא, פר' לו): "מה גפן זה נשענת ע"ג עצים יבשים והיא לחה, כך ישראל נשענין בזכות אבותם אף על פי שהן ישנין, הדא הוא דכתיב: 'וזכרתי את בריתי יעקב". כלומר, הסתמכותם של עם ישראל על זכות האבות שחיו לפני אלפי שנים, מלמדת את עם ישראל בקל וחומר את חשיבותן של מצוות גמילות חסדים עם כלל ישראל בכל דור ודור. על כן מפאת חשיבותה של הערבות ההדדית, עקרונותיה נקבעו במאמר ה' אשר ברא את כל הנבראים בעולם וכולם הם בבעלותו, והוא אשר קבע כי השימוש של האדם בעולמו הוא שימוש מושאל ומותנה. לפיכך רק אדם המקיים את התנאים האמורים בתורה, הוא מקבל את רשות ה' להשתמש ברכושו, ואילו אדם אשר אינו מקיים את תנאי התורה, הרי הוא מועל וגזלן מה' ואף מכנסת ישראל, והוא עתיד לעמוד לדין על הפרת תנאי ברית התורה הקדושה, שנאמר: "אני ה' חקר לב בחן כליות ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו" (ירמיה, י"ז, י').

יה"ר שה' יתברך יזכנו להיות עבדיו הנאמנים והחופשיים מהשפעות האדם והיצר, וכשם שמפני חטאינו גלנו מארצינו, כך נזכה שמפני קיום המצוות נזכה לביאת המשיח במהרה בימינו ולגאולה השלמה, ויתקייב בנו מקרא שכתוב: "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך. רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ פצחו הרים רנה יער וכל עץ בו כי גאל ה' יעקב ובישראל יתפאר" (ישעיה, מ"ד, כ"ב-כ"ג).

מחברם של הספרים: "מצמרת הארז"-על כל פסוק ראשון של פרשת השבוע, "אשר על המשכן"-תכניות ממוחשבות של משכן ה' כולל משקלים ומחירים, "אשר תקראו"- פרשנות על מועדי ישראל, "פרי מצמרת"- הגות ומחשבת ישראל אקטואליים הנובעים מפרשיות השבוע. "פרי החג" - הארות בנושאי החגים והמועדים של עם ישראל

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב