פרשת תזריע-מצורע- תיקון והשלמת הבריאה בידי האדם
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

פרשת תזריע-מצורע- תיקון והשלמת הבריאה בידי האדם 

מאת    [ 25/08/2010 ]
מילים במאמר: 5473   [ נצפה 3863 פעמים ]

 
 

פרשת תזריע-מצורע- תיקון והשלמת הבריאה בידי האדם

מבוא:

פרשיות תזריע ומצורע כתובות בתורה צמודות זו לזו, בי"ב השנים הפשוטות מתוך מחזור הי"ט פרשיות אלה נקראות במחובר (לאחר חג הפסח), וביתר ז' השנים המעוברות פרשיות תזריע ומצורע נקראות בנפרד (לפני חג הפסח), כל אחת בשבת בפני עצמה. הצמידות והנהגת החיבור בין פרשיות אלה נובעים מן העובדה שעיקר פרשת תזריע עוסקת בנגעים, ובפרט בנגעי צרעת האדם וצרעת הבגדים, וגם פרשת מצורע עוסקת במצורע ובצרעת הבתים. לפיכך ע"פ הפשט פרשיות אלה כתובות צמודות, ואף ברוב השנים מחברים את שתי הפרשיות אלה בעת קריאת התורה בשבת. כלומר, בפרשת שמיני התורה פרטה את איסורי מאכלות אסורות, אשר תכליתן הן: שמירת קדושת הגוף אשר הוא כלי ההולדה ובית הקיבול לתורה הקדושה, לפיכך פרשיות תזריע ומצורע הן המשך לכללי הטהרה הנדרשים מעם ישראל. מטעם זה נסמכו פרשיות המאכלות האסורות, וההטהרות לאחר הלידה והנגעים, לפרשיות חנוכת המשכן ועבודתו, הכתובות בפרשת שמיני מלפנים ובפרשת אחרי מות מאחור, משום שהמשכן הוא מקום השראת השכינה בקרב כלל עם ישראל, ומטרתו היא השראת השכינה בלבו של כל אחד מישראל, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח'), ונאמר בסיום פרשת מצורע: "והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם" (ויקרא, ט"ו, ל"א). בנוסף לכך נלענ"ד כי בהתבוננות מעמיקה ניתן לאבחן את הקשר בין פרשת תזריע לבין פרשת מצורע, בהקשר של המשכיות השקפת העולם היהודית, הקובעת כי האדם מראשית בריאתו נברא בלתי מושלם, ותפקידו בעוה"ז הוא לתקן ולהשלים את בריאתו בצלם אלהים. כלומר, התורה מלמדת על הקשר בין מצות ברית מילה הכתובה בתחילת פרשת תזריע אשר תכליתה היא: תיקון הפגם המולד בגוף, לבין תיקון חטא לשון הרע אשר אף הוא פגם מולד, המתפתח בנפש האדם וגורם לו לשלשת סוגי הצרעת האמורים בפרשיות תזריע ומצורע הסמוכות, דהיינו, הצמידות והנהגת החיבור בין פרשיות אלה מלמד כי השלמת הבריאה תחילתה במעשה ברית המילה, והשלמת תיקונה הוא בשמירת הלשון. לפיכך התיקון הראשון האמור בפרשת תזריע הוא באבר התאוה אשר מביא את האדם לעולם הזה, והשלמת התיקון האמור בפרשת מצורע הוא בהמנעות מתאות הלשון, אשר שלמותה מביאה את האדם לחיי העולם הבא, וכן "אמר ר' ירמיה בר אבא: ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה: כת ליצים, וכת חניפים, וכת שקרים, וכת מספרי לשון הרע" (סוטה, מב.). כלומר, המשותף למצות ברית המילה ולשלשת נגעי הצרעת הכתובים בפרשיות תזריע ומצורע הוא: תיקון והשלמת הבריאה בידי האדם, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א.      מצות ברית המילה - ה' ברא את האדם חסר וציווהו להשלים את עצמו.

ב.      נגע צרעת באדם ? תוצאה של דיבור לשון הרע הנובע מחיסרון באהבת ישראל.

ג.       שלשת סוגי נגע צרעת - תחילתם בנגעים קלים הבאים על הממון וסופם פגיעה בגוף האדם.

ד.      סדר כתיבת נגעי הצרעת בתורה - מלמד שה' ברוב חסדיו מאותת לחוטא בטרם הענשתו.

ה.      הנגעים מכפרים עוונות - הנגעים מלמדים את האדם לקח בדומה למשל המגיד מדובנא.

מצות ברית מילה:

מצות ברית המילה האמורה גם בפרשת תזריע, מאפיינת ומייחדת את עם ישראל מכל העמים אשר מסביבו, נראה לכאורה ישנו קושי גדול במצוה זו, משום שהקביעה כי כל זכר הנולד לעם ישראל הוא נולד כשגופו חסר ומקולקל, ויש להסיר ממנו את הערלה בכדי שהוא יהיה ראוי לבוא בקהל עם ישראל אינה מובנת: האם יעלה על הדעת כי הבורא כאשר ברא את האדם "בצלם אלהים", יצר פגם וקלקול ביצירתו עד כדי כך שהאדם יצטרך לתקן את בריאת ה' במו ידיו?, ואכן שאלה עקרונית זו נשאלה כבר בויכוח דתי עתיק יומין בין ר' עקיבא לבין טורנוסרופוס הרשע, כמובא במדרש תנחומא (פרשת תזריע, סימן ה'): "מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא:... אמר לו: למה אתם מולין?... אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הוולד מהול ממעי אמו?, אמר לו ר' עקיבא: ולמה שוררו (חבל הטבור) יוצא עמו, והוא תלוי בבטנו ואמו חותכתו?, ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול?, לפי שלא נתן הקב"ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם, ולכך אמר דוד: 'כל אמרת ה' צרופה" (תהילים, י"ח, ל"א). טענתו של הנציב הרומאי מבטאת את ההבדל שבין השקפת עולמם של אומות העולם, לבין השקפת העולם של היהדות, לפי השקפת עולמם של אומות העולם: האדם והעולם נבראו מושלמים ותפקיד האדם הוא להנות מן העולם הזה, לעומת זאת השקפת העולם היהודית היא: כי ה' ברא את העולם חסר, וכחלק מהתכנית האלהית עליונה ה' ברא את האדם "בצלם אלהים", וע"י כך הוא נתן בידי האדם את היכולת לתקן ולהשלים את העולם, דהיינו, ה' ברא באדם את השכל והתבונה האנושית, בכדי לתת לאדם אתגר לתקן ולהשלים באמצעותם את העולם הן בגשמיות והן ברוחניות, בכפוף למסגרת כללי התורה האלהית, ומתוך בחירה חופשית הכוללת שכר ועונש. על כן לאומות העולם אין צורך בברית מילה, כי ע"פ השקפתם הם נבראו מושלמים כביכול, לעומת זאת עם ישראל מצווים לקיים בגופם את ברית המילה, אשר בה האדם מישראל מודיע כי ה' בראו חסר והוא ציווהו להשלים את עצמו. לפיכך ברית המילה ושמירת הברית (=גילוי עריות) מקבעת בגופו של האדם מישראל את השקפת העולם היהודית, הקובעת כי ה' יתברך נתן לאדם את האתגר להיות שותפו במעשה בראשית, ולתקן את העולם במלכות שדי אף במהלך חייו הקצרים.

על כן בפרשת תזריע התורה מצוה שוב על מצות ברית המילה ביום השמיני בסמוך לנגעי הצרעת, למרות שעם ישראל כבר נצטוו על כך בפרשת לך לך, וזאת בכדי ללמדנו: שהשלמת הגוף באמצעות מצות ברית המילה ביום השמיני (אגב, מחקרים רפואיים בני זמננו מוכיחים כי ביום השמיני מגיעים חומרי הקרישה בדם האדם לשיא) דוחה אף את שבת (שבת, קל"א:), משום ש"גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה" (נדרים, לב.), למרות שגם השבת "שקולה כנגד כל המצות שבתורה" (ירושלמי, נדרים פ"ג, לח). לפיכך מפאת חשיבותן של מצות מילה וחטא לשון הרע, התורה הסמיכה בין מצות ברית המילה שתכליתה היא: תיקון הפגם המולד בגוף, לבין נגעי הצרעת שתכליתם הוא: תיקון חטא לשון הרע אשר אף הוא פגם מולד המתפתח בנפש האדם. וכן מצאנו כי בנוסף למילת הזכר מצווים כלל עם ישראל על מילת הנפש, שנאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם", והרש"י פירש: "אוטם לבבכם וכיסויו" (דברים, י', ט"ז). בנוסף לכך קיים גם קשר הופכי בין מצות ברית מילה לנגעי הצרעת: במצות ברית המילה היילוד נטהר, והוא גם נכנס למסגרת המאחדת את היהודים והוא אף מזכה את אביו בחיים, לעומת זאת בעון חטא לשון הרע האדם גורם לפירוד בין היהודים, והוא גם נטמא בצרעת והוא אף נחשב כמת, כמובא בתלמוד: "אריב"ל: כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת, שנאמר: 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי'. ותניא, ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים (נדרים, ס"ד:). כמו כן הולדת בן מסמלת את התועלת הנובעת מאחדותם של בני הזוג, ואילו נגעי הצרעת מסמלים את העונש לגורם ההפרדה בעם ישראל, כדברי הרש"י: "בדד ישב', שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו. ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד?, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל 'מחוץ למחנה', חוץ לשלש מחנות" (רש"י-ויקרא, י"ג, מ"ו). בנוסף לכך ישנו דמיון הופכי בין התפתחות תהליך הלידה שתחילתו "אשה כי תזריע" וסופו "וילדה זכר", לבין התפתחות דיבור לשון הרע שתחילתו "והובא אל אהרן הכהן" וסופו "וראהו הכהן וטמא אתו", לפיכך נסמכה פרשת תזריע לפרשת המצורע.

התורה הסמיכה בין פרשת היתר ואיסור אכילת בעלי חיים לבין מצות ברית המילה, שנאמר: "להבדיל בין הטמא ובין הטהר ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" (ויקרא, י"א, מ"ז). "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא, י"ב, א'-ג'). סמיכות הפרשיות נועדה ללמדנו כי לכל בעלי החיים חוק קבוע, דהיינו, או שהם טהורים או שהם טמאים, לעומת זאת טהרתו וטומאתו של האדם ניתנים לשינוי בהתאם למעשיו. כמו כן בעלי החיים נולדים מושלמים מיד עם יציאתם לאויר עולם, כמובא בגמ': "שור בן יומו קרוי שור, איל בן יומו קרוי איל" (ב"ק, סה:). לעומת זאת האדם נזר הבריאה נולד כשהוא תלוי בחסדי הוריו, על אף הנשמה העליונה שנופחה בו מפי אל עליון. כלומר, בעלי החיים הם כזרעים מבושלים אשר אינם מסוגלים להצמיח עצי פרי, לעומת זאת בן ישראל הוא כזרע חי המסוגל לצמוח ולהצמיח פירות חדשים. לפיכך בתחילת פרשת תזריע התורה מצוה למול כל בן ישראל ביום השמיני להולדתו, ומובא במשנה: "תינוק בן יום אחד" מטמא בנגעים (נדה, פ"ה, משנה ג), ע"מ ללמדנו שמטרת עם ישראל וייעודם הוא: קיום מצווות התורה, וכן מובא במדרש (מד"ר, ויקרא, פרשה לה, ז): א"ר חנינא בר פפי: אמר להם: אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאלו עשיתם עצמכם", "כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמתתם תחשבו חכמים ונבונים, ואם תעוותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים" (רש"י-דברים, ד', ט'). לפיכך נאמר במדרש (מד"ר, ויקרא, פרשה יד, א): "אשה כי תזריע' הדא הוא דכתיב:' 'אחור וקדם צרתני' (תהלים, קל"ט), אמר רבי יוחנן: אם זכה אדם נוחל שני עולמות הזה והבא". כלומר, אם האדם לא זוכה להתמיד בשאיפתו להתקדם ולהתעלות במצוות התורה החל מיום לידתו ועד ליום מותו, אזי הוא נותר מאחור.

נמצאנו למדים כי מצות ברית המילה היא מצוה יסודית בדת ישראל, משום שהיא נועדה לתקן את הפגם הגופני המולד באדם, בכדי להכשירו לקיים את מצוות ה' יתברך יוצרו, ולהכניסו למסגרת בני ישראל מיד בעת לידתו. וכן מצאנו שהרמב"ם ("מורה נבוכים", ח"ג, פרק מט) מציין שלשה נימוקים למצות המילה: נימוק ראשון הוא: כדי לרסן את מדת התאוה, נימוק שני הוא: כדי שיהיה סימן גופני אחיד ליהודים ע"מ להבדילם מן הנכרים, נימוק שלישי הוא: כדי לגרום לאהבה ועזרה המתפתחים בין בני אדם אשר לכולם אות אחד.

נגע צרעת  באדם:

הנושא העיקרי בפרשת תזריע הוא נגע הצרעת, ומובא בגמ' כי נגע הצרעת בא על האדם בין היתר כתוצאה מחטא דיבור לשון הרע, וכן "אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: 'זאת תהיה תורת המצורע'?, זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע... א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן, על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין" (ערכין, טו:, טז.). כמו כן מצאנו כי בחטא לשון הרע קיימים שני סוגי חטאים: הסוג הראשון הוא: האומר לשון הרע שקרי שהוא בכלל "מוציא שם רע" אשר עליו נאמר: "לא תישא שמע שוא" (דבר שקר), על חטא כזה נגע הצרעת בא בצורת "שאת". הסוג השני הוא: האומר לשון הרע אמיתי שהוא בכלל "מספר לשון הרע", למרות שהוא אמר דבר אמתי ודבריו בהירים וברורים (מוכחים וחד-משמעיים), על חטא כזה נגע הצרעת בא בצורת "בהרת". נגע הצרעת נועד לאפשר לחוטא לתקן את חסרונו הפנימי, משום שחטא לשון הרע הוא פועל יוצא של יצר הרע הטבוע בעומק נפשו של האדם, לפיכך עורו החיצוני של האדם לוקה בצרעת, ע"מ לאפשר לו לתקן את נפשו החוטאת בדרך של מידה כנגד מידה, דהיינו, חטאו של בעל לשון הרע הוא בכך שהוא גרם לבייש את הזולת ולהלבין את פניו, לפיכך הוא נענש בצרעת אשר צבעה לבן, וכשם שבעל לשון הרע עשה את מעשיו בסתר, הצרעת באה על חיצוניותו ומפרסמת את קלונו לעיני כל. בנוסף לכך בעונשו של המצורע נאמר: "בדד ישב מחוץ למחנה" (ויקרא, י"ג, מ"ו), והרש"י פירש: "שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו", משום שכוונת מספר לשון הרע היא להוציא את חברו מן הכלל בכדי שיתרחקו ממנו, על כן התורה ציותה לעשות לו "כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים, י"ט, י"ט), ולכן היא הרחיקה אותו אף מכל יתר הטמאים. כלומר, התורה מצווה לטפל בחוטא "במדה שאדם מודד בה מודדין לו" (סוטה, פ"א, משנה ז'), לפיכך נגע הצרעת תחילתו באיתותי התראה לחוטא בכדי שהוא יתקן את פגמיו, אך אם החוטא נגוע ביצר רע עמוק והוא אינו חוזר בו, על אדם שכזה מתקיים תהליך הדרגתי שבמהלכו החוטא מופרש מן הציבור, בגדיו המנוגעים נשרפים וביתו המנוגע נהרס, דהיינו, עומק הנגע הוא כעומקו של החטא. לפיכך השתהותו של הנגוע ביצה"ר מלחזור בתשובה מיידית, מעידה על השתלטותו של יצר הרע על יצר הטוב שבתוכו, והדבר הזה מביא אותו לחסרון רוחני גדול, וגורם לו לטומאה ולירידה מנכסיו גם בעולם הזה ואף בעולם הבא.

תהליך הענשתו ותיקונו של המצורע בעל לשון הרע מתבצע רק ע"י כהן, משום שחטאו של בעל לשון הרע נובע מחיסרון באהבת ישראל, ולעומת זאת אישיותו של הכהן כוללת אהבה לכל יהודי באשר הוא, משום שכל כהן הוא מבניו של אהרן הכהן שהיה אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. יתרה מזאת, מצאנו שאהרן הכהן הוא גם סמל ליראת החטא, כפי שכתב הרמב"ן (ויקרא, ט', ז'-ח'): "היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו, נכנס משה אצלו, אמר לו: אהרן אחי, לא תירא ממה שאתה מתירא!, הגס דעתך ובא קרב אליו, לכך אמר: 'קרב אל המזבח' (תו"כ)... וטעם דבר זה: כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה' ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו, כענין שנאמר (תהלים, נ"א, ה'): 'וחטאתי נגדי תמיד', והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו, ולכך אמר לו: 'הגס דעתך', שלא יהיה שפל רוח כל כך, שכבר רצה אלהים את מעשיו". כלומר, החוטא אמור ללמוד מאהרן הכהן קל וחומר: ומה אהרן הכהן שלא עבר עבירה ממש, וגם דקות חטאו התכפר לו והוא אף נבחר ע"י ה' לשמש ככהן גדול, ובכל זאת אהרן הכהן הרגיש חסרון בעצמו לאורך זמן, כל שכן שהחוטא במזיד כלפי שמים וכלפי חברו, הוא צריך שחטא לשון הרע שהוא דיבר על חברו יהיה קבוע לו במחשבתו תמיד, ע"מ שהוא לא ישוב לחטוא, כענין שנאמר: "וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים, נ"א, ה'). כמו כן הכהנים משמשים כסמל לאחדותם של כל שבטי ישראל, ואילו המצורע גורם להפרדה בעם ישראל, כדברי הרש"י: "בדד ישב', שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו. ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד?, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל 'מחוץ למחנה', חוץ לשלש מחנות" (רש"י-ויקרא, י"ג, מ"ו). לפיכך רק כהן מצאצאי אהרן הכהן הגדול מסוגל לטמא ולטהר את המצורע מן המניעים העיקריים, אשר גרמו לו לדבר לשון הרע על אחיו ולהענש בצרעת. אולם משחרב בית המקדש ואין לעם ישראל כהנים בעבודתם, בני ישראל מבקשים מה' יתברך שלש פעמים ביום בסוף תפילת שמונה עשרה: "אלהי נצור לשוני מרע", דהיינו, שה' יעזור לכל בן ישראל בשמירת הלשון כנגד יצר הרע אשר הוא מגמד בלבם את איסור לשון הרע.

וכן מצאנו שלעיתים יש בלבו של האדם הרהורי תשובה, וגם שורה עליו רגע של התרוממות רוחנית ורצון להתדבקות בה' יתברך, ואפילו הוא זוכה לקיים מעט מצוות, אך יצה"ר מקשה על אותו האדם להחדיר את אהבת ה' ללבו לתמיד. לפיכך התורה מייעצת לו שיתחבר לצדיק האמת, ע"מ שהצדיק יעלהו לדרגה שבה התשובה האמיתית וההתעלות הרגעית שלו, תהפך לקבועה בתוכו ותסיר מלבו את יצה"ר לתמיד. כפי שנרמז בפסוק (ויקרא, י"ג, ב'): "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת" וגו', דהיינו, אדם שחווה "שאת" - התנשאות והתעלות בקדושה, "או ספחת" - דבקות והתחברות לקודש, "או בהרת" - בהירות הדעת, אבל רק "והיה בעור בשרו" - חיצונית מבלי שהדבר ישפיע על פנימיותו, משום שהדבר הוא לו "לנגע צרעת" - כי כשהאדם נגוע ביצה"ר שהוא "אל זר שיש בגופו של אדם" (שבת, קה:) פנימה, אין הוא יכול לשלוט עליו לבדו, לפיכך הכתוב מציע לו: "והובא אל הכהן" - ילך לצדיק האמת, "או אל אחד מבניו הכהנים" - או אל אחד מצדיקי הדור, אשר בעזרת קדושתם הוא יגיע לתשובה אמיתית ושלמה.   

שלשת סוגי נגע הצרעת:

שלשה סוגי נגע צרעת נאמרו בתורה: צרעת אדם ובגדים אשר דיניהם מפורטים בפרשת תזריע, וצרעת הבית אשר דיניה מפורטים בפרשת מצורע. לכאורה נשאלת השאלה: במה חטאו הבגדים והבתים?, אלא שהנגעים הבאים על הבגדים ועל הבתים הם תרופה לתיקון חטאי האדם האמורים בגמ': "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין" (ערכין, ט"ז.), וכן נאמר במדרש רבה: "על עשרה דברים נגעים באים: על עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, חילול השם, ברכת השם, הגוזל את הרבים, הגוזל שאינו שלו, גסי הרוח, לשון הרע ועין הרע" (ויקרא, פר' י"ז, ג'). כלומר, הנגעים באים להעניש את האדם אשר חטא בלשון הרע, גילוי עריות, וכו', והם נועדו לצורך כפרת עוונותיו של האדם, לפיכך בחסדי ה' יתברך אין הוא פוגע מידית בגופו של החוטא, אלא ה' פוגע תחילה בבגדיו ובביתו אשר הם חלק מן הסיבות שגרמו לו לחטוא. על כן הנגעים מופיעים בהדרגה: בתחילה הקב"ה פוגע בביתו של החוטא אשר הוא רחוק יותר מגוף האדם שחטא, אם החוטא עומד במריו, ה' מנגע גם את הבגד אשר הוא קרוב יותר לגופו של החוטא מאשר ביתו, ורק לבסוף אם אותו אדם ממשיך לחטוא, הקב"ה פוגע בגוף האדם עצמו. לפיכך אף בנגעי הבגד נאמר: "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים" (ויקרא, י"ג, מ"ז), דהיינו, בתחילה הנגע מופיע על בגד הצמר אשר הוא רחוק מן הגוף, ולאחר מכן הנגע מופיע על בגד הפשתים אשר הוא צמוד לגוף. וכן נאמר במדרש (מד"ר, ויקרא, פר' י"ז ,ד'): "ר' הונא בשם ר' יהושע בר אבין ור' זכריה חתניה דרבי לוי בשם רבי לוי: אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה... אף מחלון וכליון כן, בתחלה נגעה בהם מדת הדין בממונם ואחר כך 'וימותו גם שניהם' (רות, א'), ואף נגעים הבאים על האדם תחילה הן באים בביתו, חזר בו טעון חליצה ואם לאו טעון נתיצה. הרי הן באים על בגדיו, חזר בו טעון כביסה ואם לאו שריפה. הרי הם באים על גופו, חזר בו טהור ואם לאו  'בדד ישב". כלומר, התורה אינה מצווה לנצץ מיד את נגע הבית, או לשרוף מיד את הבגד הנגוע, או לבודד מיד את האדם הנגוע בצרעת, אלא התורה קבעה שהנגעים יגיעו אל האדם שחטא בשלשה שלבים: בשלב ראשון הנגעים באים על ביתו של האדם לצורך מתן רמז קל לחוטא, בשלב שני הנגעים באים על בגדיו של החוטא בצורת נגעים קלים לצורך מתן תזכורת נוספת לחוטא, רק כאשר החוטא אינו שת את לבו לתזכורות הנגעים הקלים, מגיע השלב שלשי אשר בו הנגעים מתחזקים ומגיעים לגופו של האדם החוטא. לפיכך התורה קבעה כי גם ביעור הנגע מן החוטא אשר לא חזר בו מחטאיו, יעשה בשלשה שלבים: בשלב ראשון התורה מצווה לנצץ את נגע הבית, בשלב שני התורה מצווה לשרוף את הבגד הנגוע, ובשלב שלשי התורה מצווה לבודד את האדם הנגוע בצרעת מחוץ למחנה.

התורה הזהירה את עם ישראל מנגע הצרעת בזמן שהם היו שרויים במדבר, משום שכאשר עם ישראל שהו במדבר לא היו להם בתים, ואף שמלותיהם לא בלו, משום שענני הכבוד הגנו עליהם כבתים וכמלבושים. כמו כן הרמב"ן כתב (הרמב"ן, ויקרא, י"ג, מ"ז): "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם' (ויקרא, י"ד, ל"ד), כי היא מכת השם בבית ההוא, והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר: 'כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה" (ויקרא, י"ד, ל"ד). לפיכך נראה כי דור המדבר נדרש להזהר יותר מעונש חטאי לשון הרע, גילוי עריות, וכו', משום שהנגעים היו פוגעים בגופם של החוטאים מיד, ללא מתן תמרורי ההאזהרות של צרעת הבתים והבגדים. לעומת זאת נראה כי התורה הקלה עם הדורות האחרונים, משום שבימינו לכל אדם יש רכוש ובגדים אשר ה' יתברך נותן עליהם איתותים ראשונים לחוטא בלשון הרע, גילוי עריות, וכו', דהיינו, במקום השלבים של צרעות הבגד והבית, ה' יתברך גורם לחוטא עונש של עניות הדרגתית, כדתניא: "ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים" (נדרים, סד:), ורק לבסוף הקב"ה מנגע את גופו של החוטא או את גופו של בנו הקטן, כמובא במשנה: "תינוק בן יום אחד" מטמא בנגעים (נדה, פ"ה, משנה ג).

וכן מצאנו כי למרות התפתחויות מקצועות הרפואה והתרופות למחלות, גם הנגעים הרעים אשר הם תחליפי הצרעת הממארת (ויקרא, י"ג, נא, נ"ב,  י"ד, מ"ד) המקראית, התגברו בעוונותינו הרבים, ולא זו בלבד אלא שהנגעים אף מתחדשים ומתחזקים חדשות לבקרים, כגון: מחלות סרטן, איידס, סטארס, חיידק טורף, 'הפרה המשוגעת', הפה והטלפיים, שפעת העופות, שפעת החזירים, וכו', עד שלעיתים נדמה כי אלה איתותים משמים, אשר הם מבשרים על כך שמתקרב לו היום אשר בו עלול להתקיים בשונאיהם של ישראל (בלשון סגי נהור) הכתוב: "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד השמדך" (דברים, כ"ח, ס"א) ח"ו. לפיכך הזוה"ק מציע פתרון פשוט למניעת כל העונשים הצפויים בגין החטאים: "דבכל ליליא ולילא עד לא ישכב ועד לא נאים בעי בר נש, למעבד חושבנא מעובדוי דעבד כל ההוא יומא, ויתוב מנייהו ויבעי עלייהו רחמי" (במדבר, קעח.).

סדר כתיבת נגעי הצרעת בתורה:

התורה כתבה את שלושת סוגי הצרעת לפי הסדר הבא: צרעת האדם וצרעת הבגד בפרשת תזריע, וצרעת הבתים בפרשת מצורע, ע"מ ללמדנו כי החוטא בלשון הרע, גילוי עריות, וכו', היה צריך ללקות לפי סדר נגעי הצרעת הכתובים בתורה, אך ה' יתברך עשה עם האדם שחטא חסד בכך שהוא נתן בידיו את האפשרות לתקן, דהיינו, במקום שהאדם החוטא ייפגע בגופו כבר בתחילת חטאו, ה' ברחמיו פוגע תחילה רק ברכושו. וכן מצאנו שכאשר עלתה במחשבתו של ה' לברוא את העולם, אלהים חשב לברוא את העולם רק במדת הדין, וכשה' יתברך ראה שאין העולם מתקיים במדת הדין, הוא הקדים את מדת הרחמים ושיתפה עם מדת הדין, שנאמר: "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים" (רש"י, בראשית, א', א'). כך הוא הדבר גם בנגעים, בתחילה התורה כתבה את סוגי הצרעת לפי סדר מידת הדין: צרעת האדם, וצרעת הבגד בפרשת תזריע, וצרעת הבתים בפרשת מצורע, אך חז"ל אשר ידעו כי רבים רחמי ה', הם פרשו במדרש (מד"ר, ויקרא, פר' י"ז ,ד') כי ענישת ה' יתברך באה על החוטא בסדר הפוך, דהיינו, לפי סדר מידת הרחמים: צרעת הבתים, צרעת הבגד, וצרעת האדם. וכן מובא במדרש (תנחומא, תזריע, סימן ט'): "אדם כי יהיה בעור בשרו', זה שאמר הכתוב: 'כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע' (תהלים, ה', ה'). ללמדך שאין הקב"ה חפץ לחייב בריה, שנאמר: 'חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע' וגו' (יחזקאל, ל"ג, י"א). ובמה חפץ?, להצדיק בריותיו, שנאמר: 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר' (ישעיה, מ"ב, כ"א), למען לצדק בריותיו ולא לחייב".

לפיכך פרשיות תזריע ומצורע כתובות בתורה צמודות זו לזו, והן אף נקראות מחוברות יחדיו ברוב השנים, משום שהקשר הבלתי ניתק בין הפרשיות הללו מלמד את החוטא: כי ה' ברוב חסדיו מאותת לו לחזור בתשובה בטרם שה' יענישנו בחומרה, כנלמד מדירוג העונש על חטאי לשון הרע, גילוי עריות, וכו', אשר הם גורמים לשלשת הסוגים של נגעי צרעת האמורים בפרשיות תזריע ומצורע. וכן הרמב"ם כתב בהלכותיו (הל' טומאת צרעת, פט"ז, י): "וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע, ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר: 'השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך".

וכן מצאנו כי אין זהות בין סוגי ההתרעה על עונשו הצפוי של האדם הפרטי, לבין סוגי ההתרעה על עונשם הצפוי של עם ישראל. כלומר, כאשר האדם הפרטי חוטא, ה' יתברך מאותת לו לחזור בתשובה באמצעות נגעים קלים הבאים על ממונו, ורק לבסוף הנגעים מתחזקים ופועלים על עור גופו של האדם ממש. אולם כאשר כלל עם ישראל חוטאים, ה' מזהירם כדי שיחזרו בתשובה באמצעות הבאת פורענות על עמים נכריים, בכדי שעם ישראל יראו ויקחו מוסר לעצמם, כפי שנאמר: "הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם... אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר" (צפניה, ג', ו-ז'), והרש"י פירש: "הבאתי פורענות על האומות כדי שתראו ותיראו", ורק לאחר מכן אם עם ישראל אינם חוזרים בתשובה, ה' יתברך מענישם ברחמים, כפי שנאמר: "ואשיבה ידי עליך" (ישעיה א', כ"ה), ופירש הרש"י: "מכה אחר מכה עד כלות הפושעים".

הנגעים מכפרים עונות:

מטרת הנגעים הבאים על הבגדים, על הבתים ולבסוף אף על גוף האדם היא: לכפר לאדם שחטא במקום שהוא ימות בחטאו. כלומר, כפרת העוונות מאפשרת לאדם לתקן ולהשלים את בריאתו בצלם אלהים. ניתן להבין את רעיון כפרת העוונות ע"י הנגעים בעזרת משלו של "המגיד מדובנא":

משל לרופא טבעי אשר מומחיותו ברפואה התפרסמה בכל הארץ, משום שהוא היה יודע לרפא כל מחלה בלא להזדקק לתרופות מרות ולניתוחים מכאיבים, על כן נהרו למרפאתו מכל המקומות בכדי לבקש ממנו מזור ומרפא. הרופא הטבעי היה מצווה על החולה להימנע ממאכלים מסוימים ולהרבות באחרים, ודיאטה זו היא היתה תרופת פלא קלה ונוחה. יום אחד הגיע אליו אב בלוויית בנו החולה בהשמנת יתר, האב פנה אל רופא ואמר: אדוני הרופא, בן יחיד הוא לי, אהוב ויקר לי כנפשי אנא רפאהו נא. הרופא בדק את הנער, ולאחר מכן הוא אמר לאביו: עליך להשגיח על מאכלי בנך בעין פקוחה, ראשית כל: עליו להימנע כליל מאכילת עוגיות!. כשהבן שמע את תחילת דברי הרופא הוא אמר מיד בהתרסה: בשום פנים אופן לא!, איזה טעם יש לחיים בלא עוגיות?!. אמר לו הרופא: אין זה הכל, איסור העוגיות הוא רק ראשית הרשימה, את יתר הרשימה אשמיע לאביך ביחידות. הרופא הוציא את הנער מחדרו, ולאחר שהוא סגר את הדלת הרופא אמר לאב המודאג: בנך היחיד הוא ילד מפונק מילדותו, משום שהוא רגיל למילוי כל משאלות לבו, ולכן הוא אינו שומע בקול איש, נוכחת לראות כי כאשר בנך שמע שאסור לו לאכול עוגיות מיד הוא התקומם ומחה, ומה יהיה כאשר הוא ישמע את כל רשימת הדיאטה, הרי הוא לא יחפוץ לקיימה, ואז הוא לא יבריא ממחלתו, משום שההצלחה של קבלת טיפולי מותנה בציות מוחלט לכללי הדיאטה אשר אני קובע לחולה. האב האומלל שאל את הרופא: אז מה עושים?, הלוא הוא חולה בהשמנת יתר ומחלתו עלולה להתגבר?, אמר לו הרופא: לך עמו לרופא רגיל בקופת חולים, והוא יטפל בו בדרך הרגילה: יזריק לו זריקות כואבות, יתן לו תרופות מרות כלענה, ויאלצהו "לשרוף" שומנים ע"י הליכה וריצה מיגעים. תן לבנך המפונק לטעום את טעם הטיפול המכאיב והמר, ואחר כך תציב בפניו את הבחירה: האם הוא רוצה להמשיך באותו סוג של טיפול בקופ"ח, או הוא בוחר בטיפול שלי אשר הוא אינו מכאיב ואינו רע ומר, אלא הוא כולל סייגים קפדניים אשר יש לשמור עליהם מכל משמר!. האב עשה כדברי הרופא הטבעי, והוא לקח את בנו לקופת חולים. הרופא בקופ"ח החל לרפא את הבן המפונק בדרכי הרפואה המקובלת, דהיינו, בהדרגה: החל בסמי תרופות, בזריקות מכאיבות, בשריפת שומנים, וכלה בניתוחים מורכבים, כגון: קיצור קיבה, הורדת שומנים, וכו'. הבן מחה, בכה, התנגד והתאונן, אך הפעם האב התעקש על כך שהבן יבצע את כל הוראותיהם של רופאי קופת חולים ובתי החולים. לפיכך התרופות, הזריקות והניתוחים ניתנו לבן המפונק בעל כורחו, לצורך הבראתו. ואכן חל שיפור קל במצבו, אך הרפואה השלמה היתה עדיין רחוקה. הבן התייפח לפני אביו ושאל: כמה זמן אצטרך עוד לסבול?, האב ענה לו: אינני יודע, הרופאים אומרים אולי בעוד שנים ארוכות, אלא אם כן תסכים לשמור בעצמך על כללי הדיאטה שיתן לך הרופא הטבעי, ותנהג לפיהם בקפדנות. הנער שמח על ההצעה ואמר לאביו: אני מסכים לכל דיאטה של הרופא הטבעי, והנני מבטיח לך שלא אסור מדבריו ימין ושמאל, ובלבד שהייסורים של רופאי קופת חולים ייפסקו כבר!...

הנמשל הוא: לבורא העולם אשר היה יכול לברוא את האדם כשהוא מושלם בגופו וצדיק ברוחניותו, אך ה' יתברך בחר לברוא את האדם בלתי מושלם ועם יצר רע, בכדי לאפשר לעם ישראל להיות שותפיו ולזכות בתיקון העולם, וזאת ע"י ויתור מרצון על הפינוקים והעינוגים של העוה"ז, למרות שכל יתר האנושות כרוכה אחריהם. השגת התיקון נעשה באמצעות הדבקות בתורה אשר היא עץ חיים למחזיקים בה, כפי שנאמר: "רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך". אולם אם עם ישראל יבחרו לאחוז בתענוגות העוה"ז המנוגדות לתורה, הדבר לא יאפשר להם להיות מתוקנים ולשוב אל ה' יתברך בלב שלם, דהיינו, בבחינת "וישמן ישרון ויבעט" (דברים, ל"ב, ט"ו). לשם כך בתורה קיימת גם הדרך השניה אשר היא כוללת: נגעים, ייסורים ומחלות אשר הם מכפרים עוונות (כמובא בגמ', ברכות, ה.). לפיכך דוד המלך ע"ה בקש: "ה' אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני" (תהילים, ו', ב'), "ה' אל בקצפך תוכיחני ובחמתך תיסרני" (תהילים, ל"ח, ב'), משום שרק כאשר הדרך השניה תקשה על עם ישראל עד מאוד ח"ו, אז הם ילמדו את הלקח ויסורו "מרע". כלומר, עונש הנגעים המדורגים מאפשר לאדם להבין כי עדיפה לו הדרך הראשונה, אשר היא: ה"עשה טוב" שבנשמתו, והיא מתבצעת ע"י הויתור מרצון על מנעמי העולם הזה, אשר הם מרחיקים את האדם מן הקב"ה. לפיכך התורה הקדושה הזהירה בסיום פרשת מצורע: "והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם" (ויקרא, ט"ו,ל"א), דהיינו, התורה דורשת מן האדם מישראל זהירות בקיום המצוות, בכדי שהוא לא יטמא את הנשמה הטהורה אשר שוכנת בתוך האדם, משום שהיא חלק אלוה ממעל. לפיכך התורה גם מציעה לכל אדם את הדרך לרפואתו מכל המחלות והמיחושים שנגזרו עליו, כמובא בגמ': "חש בראשו יעסוק בתורה, שנאמר: 'כי לוית חן הם לראשך'. חש בגרונו יעסוק בתורה, שנאמר: 'וענקים לגרגרותיך'. חש במעיו יעסוק בתורה, שנאמר: 'רפאות תהי לשרך'. חש בעצמותיו יעסוק בתורה, שנאמר: 'ושקוי לעצמותיך'. חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר: 'ולכל בשרו מרפא" (עירובין, נד.).

וכן מצאנו שבזכות התורה האדם זוכה גם להתעלות רוחנית, כמובא במדרש רבה (בראשית, פר' ח'): "א"ר שמעון בן לקיש:... אם זכה אדם אומרים לו: אתה קדמת למלאכי השרת, ואם לאו אומרים לו: זבוב קדמך, יתוש קדמך, שלשול זה קדמך". כלומר, אם האדם זכה בתורה שקדמה לעולם הוא מכניע את החומר, ואז אומרים לו: אתה קדמת למלאכי השרת ולמעשה בראשית, מצד הנשמה שהיא קדמה לעולם לפי שהיא חלק אלוה ממעל. אבל מי שמתרחק מן התורה הרי הוא מגביר את החומר ומחליש את הרוח, ואז "אומרים לו: יתוש קדמך" (סנהדרין, ל"ח.), דהיינו, מצד בריאת הגוף שהוא החומר, היתוש נברא קודם האדם. על כן כל אדם מישראל מצווה לתקן את גופו ולהשלים את נשמתו באמצעות קיום מצוות התורה, לפיכך האדם מצווה לקיים את מצות ברית המילה החל מעת לידתו, ולשמור על לשונו לאורך כל ימיו.

לסיכום:

נמצאנו למדים מכאן כי הקב"ה ברא את העולם חסר כחלק מתכנית אלהית עליונה. כלומר, ה' ברא את האדם "בצלם אלהים" ע"מ שהאדם ישלים את עצמו ואת העולם הבראשיתי באמצעות מעשיו, לצורך זה ה' יתברך ברא באדם את השכל והתבונה האנושית, בכדי לתת לאדם אתגר לתקן ולהשלים את העולם הן בגשמיות והן ברוחניות, בכפוף למסגרת כללי התורה האלהית, ומתוך בחירה חופשית הכוללת שכר ועונש. לפיכך בפרשת תזריע התורה מצוה את עם ישראל המיועדים "לתקן עולם במלכות שדי", לתקן בתחילה את גופם באמצעות מצות ברית מילה הגורמת לריסון מידת התאוה, לייחודיותם של עם ישראל, ולאהבת בני ישראל. בהמשך למצות המילה התורה מצוה בפרשיות תזריע ומצורע על ההמנעות מלספר לשון הרע והוצאת שם רע, בכדי לתקן את הפגמים הטבועים בנפש האדם, אשר מקורם הוא בחיסרון אהבת ישראל בני בריתו של ה' יתברך. כלומר, הואיל והתורה הגיעה לסוף דעתו של האדם יציר החומר, ביודעה "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת, ז', כ'), על כן התורה איפשרה לאדם לחזור בו מטעויותיו, ולכן ה' יתברך ברוב חסדיו מאותת לחוטא לחזור בתשובה ולתקן את עצמו, בטרם שמדת הדין תענישנו בהתאם לבחירתו החופשית. יתרה מזאת, אף איתותי ה' יתברך ניתנים לאדם ברחמים ובהדרגה, מהקל אל הכבד, דהיינו, בתחילה ה' יתברך נותן נגעים קלים על ממונו של האדם, ורק בסופם של הסימנים ברכוש, הנגע מגיע לגופו של האדם עצמו. תכלית הנגעים היא: לגרום לאדם לסור מרע ולעשות טוב. לפיכך הדברים הללו נכונים גם לימינו ביתר שאת, כמובא בגמ': "אמר רבא, ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר: 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'. פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה, שנאמר: 'אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו'. ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר: 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח" (ברכות, ה.).

העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

יה"ר שה' יתברך ירפא את כל חולי עמו ישראל ויעטרם בחסד וברחמים, ויתקיים בנו מקרא שכתוב (שמות, ט"ו, כ"ו): "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך" (ר"ת, חדש "איר") , "כרחם אב על בנים ריחם ה' על יראיו, כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו" (תהלים, ק"ג, י"ג-י"ד), "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה'" (ישעיה, נ"ד, י').

מחברם של הספרים: "מצמרת הארז"-על כל פסוק ראשון של פרשת השבוע, "אשר על המשכן"-תכניות ממוחשבות של משכן ה' כולל משקלים ומחירים, "אשר תקראו"- פרשנות על מועדי ישראל, "פרי מצמרת"- הגות ומחשבת ישראל אקטואליים הנובעים מפרשיות השבוע. "פרי החג" - הארות בנושאי החגים והמועדים של עם ישראל

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב