פרשת כי תשא- הכשרה מוקדמת בטרם ביצוע עבודות הקודש
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

פרשת כי תשא- הכשרה מוקדמת בטרם ביצוע עבודות הקודש 

מאת    [ 25/08/2010 ]
מילים במאמר: 5926   [ נצפה 1896 פעמים ]

 
 

פרשת כי תשא- הכשרה מוקדמת בטרם ביצוע עבודות הקודש

מבוא:

 

פרשת כי תשא ממוקמת בתורה בין פרשיות תרומה ותצוה, שעיקר עניינם הוא: ציווי ה' למשה רע"ה על פרטי מלאכת המשכן, לבין פרשיות ויקהל פקודי שעניינם הוא: ציווי משה רע"ה לישראל על ביצועו והקמתו של המשכן. פרשת כי תשא פותחת בציווי על מתן מחצית השקל לקודש, ובהמשכה נכתבו: הציווי על הכנת הכיור, הכנת הבשמים למשכן, בחירת בצלאל, שמירת השבת, ומעשה העגל. החוט המקשר בין עניינים קוטביים אלה הוא: הדרישה להכנה מוקדמת של האדם והכלים בטרם ביצוע עבודות הקודש. לפיכך עם ישראל נדרשו להקדים לתרום את מחצית השקל לצורך מניינם, משום שתרומה זו מהווה את הכשרתם של עם ישראל וחיבורם לקודש, בטרם הציווי על ביצוע עבודות המשכן והמקדש. וכן הרש"י כתב (שמות, ל', ט"ז): "למדת שנצטוו למנותם בתחילת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר (שמות, ל"ב): 'ויגוף ה' את העם'. משל לצאן החביבה על בעליה שנפל בה דבר, ומשפסק אמר לו לרועה: בבקשה ממך מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם, להודיע שהיא חביבה עליו". כלומר, למרות שמעשה העגל קדם לציווי ה' למשה רע"ה על הקמת המשכן, בכל זאת מעשה העגל נכתב בתורה דווקא בפרשת כי תשא, בתום ציוויי ה' למשה רע"ה על מלאכת המשכן, משום שמצות מחצית השקל והכשרת עם ישראל לעבודת הקודש, מגלה את חביבותם של עם ישראל לפני הקב"ה למרות חטא העגל, לפיכך מעשה העגל נכתב בתורה דווקא בסיום הציוויים על הקמת המשכן והבאת מחצית השקל. וכן מצאנו שרק בפרשת כי תשא התורה ציותה על הכנת הכיור, על אף שלכאורה ציווי זה שייך  לפרשת תרומה שעיקרה הוא הציווי על הכנת כלי המשכן, אולם משום שתפקיד הכיור הוא: להכשיר את הכהנים לעבודה במקדש, לפיכך ציוויו נכתב בפרשת כי תשא. מטעם זה בהמשך פרשת כי תשא נאמרו גם פרשיות הכנת שמן המשחה והקטורת, וענינים אלה לא נאמרו בפרשת תצוה העוסקת בהכנת שמן הזית למנורה ובמזבח הקטורת, משום ששמן המשחה מקדש את הכהנים ואת כלי המקדש לתפקידם, והכנת הקטורת מסמלת את איחודו של עם ישראל בטרם בואם לעבוד את עבודת הקודש. בנוסף לכך, גם בחירת בצלאל והציווי על שמירת השבת האמורים בפרשת כי תשא, נועדו להדגיש את הצורך בהכנתם המוקדמת של עם ישראל בטרם ביצוע עבודות הקודש, כמו כן מעשה העגל מלמד את הסיבה להכשרת אהרן ובניו וכל שבט לוי לשרת בקודש, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א.      מחצית השקל - צרוף כל הפרטים בעם ישראל יוצר גוף מושלם הראוי לכפרה.

ב.      הכיור וכנו - חוק עולם הוא שלפני כל עבודת קודש נדרשת הכנה קודם ביצועה בפועל.

ג.       שמן המשחה - קידוש הכלים והכוהנים ו"המשיח" בטרם תחילת שרותם בקודש.

ד.      סממני הקטורת -  מתן אתגר לצדיקים לצרף ולהעלות את רשעי ישראל בדרגות הקדושה.

ה.      בחירת בצלאל ואהליאב ? ביטוי לצורך של שלמות ואחדות ישראל בטרם בנית המשכן וכליו.

ו.        השבת והמשכן -  שמירת השבת והעבודה במשכן מסמלות יחד את מציאותו התמידית של הקב"ה.

ז.        מעשה העגל - הכשיר את אהרן ובניו ואת כל שבט לוי להיות משרתי ה' בקודש לנצח.

מחצית השקל:

מצות מחצית השקל נאמרה הן לעם ישראל במדבר והן לדורות עם ישראל העתידיים, כמובא במדרש: "ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם', במדבר. 'ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם', לדורות. לכך הזכיר פעם שנית 'בפקוד אותם'... 'ונתנו איש כפר נפשו לה" במנות אותם, כדי שלא 'יהיה בהם נגף' בהשגיחו אותם. וגלה לך הכתוב כי העם הנפרט במנינו כל אחד לגלגלותם, הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה, וכל מעשיו נפרטין לפניו ואז יחול הנגף, מה שאין כן בתחלה שהיה ענינו נמשך בכלל הרבים, אבל עתה בהיות כל יחיד ויחיד וכל מעשיו נפרטין, אי אפשר מבלתי עונש" (רבנו בחיי-שמות ל', י"ב). לפיכך פרשת כי תשא פותחת בציווי של גביית מחצית השקל, לצורך מניינם וכפרתם של עם ישראל בטרם ציווים על מלאכת המשכן, שנאמר: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם. זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'" (שמות, ל', י"ב-י"ג). כלומר, התורה מציינת שני סייגים למנין בני ישראל, בכדי למנוע את הנגף הצפוי מן המנין הבלתי ראוי:

סייג ראשון למנין עם ישראל הוא: הצורך בציווי ה' או לצורך קדוש אחר, שנאמר: "ונתנו איש כופר נפשו", וכן נאמר במדרש: "בשם רבי יוסי בן זמרא: כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו. ואי זה זמן נמנו לצורך?, בימי משה, בדגלים ובחילוק הארץ, ושלא לצורך בימי דוד" (מד"ר, במדבר, פר' ב). וכן מובא בגמ': "אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר: 'והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד'. רב נחמן בר יצחק אמר: עובר בשני לאוין, שנאמר: 'לא ימד ולא יספר'. אמר רבי שמואל בר נחמני: ר' יונתן רמי, כתיב: 'והיה מספר בני ישראל כחול הים', וכתיב: 'אשר לא ימד ולא יספר'?, לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום" (יומא, כב:). כלומר, מנין עם ישראל אינו כספירת חפצים כלשהם, אלא שלמנין בני ישראל ישנה משמעות רבה, משום שבניגוד למנין הרגיל אשר תפקידו הוא להקנות ערך לפרטים הנמנים בו, מנין בני ישראל דווקא גורע מערכם. לפי שכאשר מונים את בני ישראל ללא ציווי ה' או שלא לצורך קדוש, המנין מדגיש את חשיבותו של כל אחד ואחד מעם ישראל בפני עצמו, ואילו חשיבותם של בני ישראל היא דווקא באחדותם של כלל יחידי ישראל. לפיכך כאשר מספרם המדויק של עם ישראל איננו ידוע, הרי הם כקבוצה אחת שוויונית אשר אין בה משמעות לערכו המיוחד של כל פרט ופרט. אולם כאשר מגלים את מספרם המדויק של עם ישראל, יש בדבר משום התיחסות לייחודו האישי של כל אחד ואחד, על כן אין מונים את ישראל ללא ציווי ה' או צורך קדוש. מטעם זה כלל ישראל חייבים במחצית השקל, כולל שבט לוי והכהנים שלא חטאו בעגל, משום שאף הם שייכים לכלל ישראל. לפיכך בכספי שני מנייני ישראל השתמשו למטרות המקדשות ומגבשות את כלל ישראל, דהיינו, ליציקת אדני המשכן המייצבים את בנין המשכן בטרם הקמתו, ולצורכי קרבנות ציבור המתמידים את השראת השכינה בישראל לאחר בנית המשכן. לפי סייג זה של התורה, ניתן להבין מדוע בעקבות מנין בני ישראל בימי דוד נפלה מגפה בעם, דהיינו, המגפה פרצה משום שלא היה ציווי או צורך קדוש במנין עם ישראל, ולא משום שהמנין נעשה שלא כדרך הסייג השני שעליו ציותה התורה.  

סייג שני למנין עם ישראל הוא: ביצוע מנין עקיף באמצעות הבאת חפץ שווה לכל נפש, שנאמר: "זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש... תרומה לה'" (שמות, ל', י"ג). הטעם למתן מחצית השקל דווקא, מובא במדרש: "על שחטאו בשש שעות בחצי היום, יתנו מחצית השקל שהוא ששה גרמיסין" (תנחומא, כי תשא, סימן י). כלומר, ה' ציוה למנות רק את שקלי ישראל, ובנוסף לכך ה' יתברך ציוה שהבאת מחצית השקל תהא עם כוונה לשם כפרה, ולא רק למטרת מינינם של עם ישראל, משום "שהמנין שולט בו עין הרע, והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד" (רש"י), לפי ש"אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" (תענית, ח:). וכן הרמב"ם פסק (הלכות תמידין ומוספין, פ"ד, הל' ג', ד'): "ולמה מונה המנין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו, ולא היה מונה על האנשים עצמם?, לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר, שנאמר: 'ויפקדם בטלאים". לפיכך מינינם של כלל ישראל בצורה שוויונית אינו פגוע בכבודם ובחשיבותם של הצדיקים, והוא אף אינו מעלה את הרשעים למדרגת הצדיקים, דהיינו, מנין בני ישראל במחצית השקל אינו דומה לאדם המונה שטרות שאינם שווים בערכם אשר מניינו מוטעה, משום שהסכום שיתקבל ממנין כזה אינו משקף נכונה את כלל ערכם של השטרות, אלא המנין השיוויוני במחצית השקל נועד בעיקרו לצורך כפרה באמצעות תרומה סמלית, ותוצאת הלואי של התרומה היא מנינם הפיזי של עם ישראל ולא מנינם הרוחני.

וכן מצאנו שעם ישראל נצטוו לתת כופר נפש רק "מחצית השקל בשקל הקדש", ולא שקל שלם כפי שעם ישראל נדרשו לתת בכלל חיובי התשלומים שבתורה, אשר הם נאמרו בשקלים שלמים, ע"מ ללמדנו שכופר הנפש אינו נמדד בכמות הכסף, אלא דווקא במחצית מטבע הקודש. לכן התורה ציותה שכל אחד מן הגברים בישראל יתן רק "מחצית השקל בשקל הקדש" ולא שקל שלם, דהיינו, מחצית השקל מלמדת את בני ישראל כי כל אחד ואחד מהם הוא רק מחצית מן השלם בלבד, ובכדי שהם יהיו מושלמים עליהם להצטרף לכלל ולהיות כאיבר מגופו של כלל עם ישראל. כלומר, הצירוף וההתדבקות באחרים היא אשר מכפרת על כלל עם ישראל, שנאמר: "ונתנו איש כפר נפשו... ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם" (שמות, ל', י"ב).

לתרומת מחצית השקל ישנו הבט רוחני נוסף, כפי שהדבר נובע מפירושו של הרש"י (שמות, ל', י"ג): "הראה לו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל, ואמר לו: כזה יתנו". לכאורה ניתן לשאול: מדוע הראה לו כמין מטבע של אש ולא מטבע רגילה?, ועוד, וכי למטבע של אש יש משקל כמטבע מכסף?, ועוד, אם משה רע"ה לא היה בקי במטבעות, הוא היה יכול לשאול את אהרן או את בני ישראל, כיצד נראה מטבע של מחצית השקל?, ועוד, הלא התורה כתבה בשלשה מקומות "עשרים גרה השקל" (שמות ל', י"ג, ויקרא, כ", כ"ה, במדבר, ז', מ"ז)?, ועוד, מדוע ה' לא הראה למשה גם מטבע של גרה (השווה בימינו לגרם אחד של כסף טהור)?. אלא נלענ"ד כי משה רע"ה הכיר וידע את צורתו וערכו של מטבע מחצית השקל (השווה בימינו לעשרה גרם של כסף טהור=שלשה דרהם ע"פ הרמב"ם), אולם משה רע"ה תמה: כיצד מסוגל מטבע קל ערך זה לכפר על עוון העגל?, על כן הקב"ה היה צריך להראות למשה מטבע של אש, בכדי ללמדו שאפילו מחצית מטבע קל ערך יכולה לכפר ולשמש ככופר נפש לנשמה היקרה מפז, אשר מקורה הוא מתחת כסא הכבוד, וכל זאת בתנאי שהנותן את מחצית השקל מביאה מתוך כוונת הלב לכפר על חטאו, וע"מ להצטרף לכלל עם ישראל מתוך התלהבות פנימית של אש, כפי שנאמר: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה" (עובדיה, א', י"ח), דהיינו, כשם שלאש ישנם שני שימושים: האחד לתועלת האדם, כגון: לבישול ולאפיה, והשני לרעת האדם, כגון: לשריפה ולכליה, כך גם במטבעות הממון ניתן להשתמש לתועלת האנושות, כגון: לצדקה ולגמילות חסדים, ומאידך גיסא ניתן להשתמש בממון להרס, כגון: לשכרות ולהוללות. לפיכך ה' יתברך הראה למשה רע"ה מטבע של אש הקדושה, "ואמר לו: כזה יתנו". כלומר, ה' ציוה לתת "מטבע" של מחצית השקל עם כוונות הלב, דהיינו, "מטבע" מלשון טבע, ע"מ שהנתינה בהתלהבות הקדושה הפנימית של נשמות ישראל, תשריש בתוכם את קדושת נשמת האדם אשר היא חצובה מתחת כסא הכבוד.

הכיור וכנו:

בפרשת כי תשא התורה ציותה על מעשה הכיור, על אף שלכאורה ציווי זה שייך  לפרשת תרומה שעיקרה הוא הציווי על הכנת כלי המשכן. אולם משום שתפקיד הכיור הוא: להכשיר את הכהנים לעבודה במקדש, לפיכך הציווי על מעשה הכיור נכתב בפרשת כי תשא, שנאמר: "ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה ונתת אתו בין אהל מועד ובין המזבח ונתת שמה מים" (שמות, ל', י"ח). כלומר, כיור הנחושת וכנו עמדו בסמוך לפתח הכניסה למשכן, בין אוהל מועד שהוא מקום העבודה הפנימית-רוחנית של הקטורת והמנורה, לבין המזבח שהוא מקום העבודה החיצונית-מעשית של הקרבנות, משום שבטרם העליה בקדושה היה על הכהן הנכנס למשכן להטהר ולהתקדש, כי שכינת ה' יתברך שורה במקדש. לפיכך אם הכהן נכנס לשרת בקודש ללא הכנה מתאימה, הוא עלול להמיט אסון על עצמו, שנאמר: "בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימתו או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'. ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימתו והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדרתם" (שמות, ל', כ'-כ"א). כלומר, אע"פ שהכהן נקי, ואף אם הוא טיהר את עצמו במי חטאת ובמקוה טהרה, למרות זאת הכהן חייב לקדש את ידיו ואת רגליו במים מן הכיור שבפתח, בטרם שהוא יחל בכל עבודה מעבודות הקודש, הן במזבח החיצון והן בטרם כניסתו אל המשכן. מטעם זה חלה חובה על הכהן הגדול ביום הכיפורים לקדש את ידיו ואת רגליו לפני ואחרי כל טבילה והחלפת בגדים, משום שחוק עולם הוא: שלפני כל עבודת קודש נדרשת הכנה והכשרה קודם ביצועה בפועל. וכן מצאנו שבחצר המשכן היה מקווה טהרה, שנאמר: "ואת אהרן ואת בניו תקריב אל פתח אהל מועד ורחצת אותם במים" (שמות, כ"ט, ד'), והרש"י פירש: "ורחצת' זו טבילת הגוף".

הכיור וכנו נעשו "במראת הצבאת" (שמות, ל"ח, ח'), דהיינו, מן המראות מנחושת מבריק, שהנשים היו מביטות בהן ע"מ ליפות את עצמן. לפיכך הרש"י מבאר שהיה "מואס משה בהן מפני שעשוים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה: קבל! כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים... ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו למי שקנא לה בעלה ונסתרה" (רש"י, שמות, ל"ח, ח'). וכן מצאנו שבנות ישראל תרמו גם "חח ונזם וטבעת וכומז" (שמות, ל"ה, כ"ב), וכומז הוא כלי מאוס ביותר משום שהוא כלי זהב, הנתון "כנגד אותו מקום לאשה, ורבותינו פירשו שם כומז: כאן מקום זמה" (רש"י, שם). אך משה רע"ה לא מאס בתרומות האלה, משום שהתרומות האלה נועדו ללמד את עם ישראל כי החומר אינו עיקר מעשה התרומה למקדש, אלא החשיבות העליונה היא כשרותו וכוונתו הטובה של הנותן. לפיכך הרש"י פירש את המילים "במראות הצובאות": "ותדע לך שהן מראות ממש" (רש"י, שמות, ל"ח, ח'), דהיינו, כוונת הנשים בהבאת המראות היתה בכדי שהכהנים הכשרים לעבודה, יביטו על עצמם ועל לבושם אל מול המראות בטרם שהם יחלו בעבודת הקודש, וע"י כך הכוהנים יקדשו את עצמם, בבחינת "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (ב"ב, קז:), כך גם בתרומת הכומז עם ישראל התכוונו "לכפר על הרהור הלב" (רש"י, במדבר, ל"א, נ').

וכן מצאנו שלנוכח ריבוי צרכי הקדושה, ה' יתברך ציוה להוסיף עוד תשעה כיורות, בחצר בית המקדש שבנה שלמה המלך ע"ה, שנאמר: "ויעש עשרה כיורות נחשת ארבעים בת (בת=איפה=תל"ב בצים) יכיל הכיור האחד ארבע באמה הכיור האחד" (מלאכים-א, ז', ל"ח). בנוסף לכך נוספו במקדש שלמה: עשר מכונות ששימשו כבסיסים לכיורים, ושני העמודים יכין ובועז, ובריכת מים המבוססת על שנים עשר יסודות בדמות שור כנגד י"ב שבטי ישראל. כל התוספות והשינויים שהיו בין מקדש שלמה לבין המשכן, הוכתבו לדוד המלך מאת ה' יתברך, שנאמר: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית" (דבה"י-א, כ"ח, י"ט).

שמן המשחה:

בפרשת כי תשא התורה ציותה על הכנת שמן המשחה, על אף שלכאורה ציווי זה שייך  לפרשת תצוה שבה עם ישראל נצטוו על הבאת שמן זית למאור, אולם משום שתפקידו של שמן המשחה הוא: לקדש את הכהנים ואת כלי המקדש לתפקידם בעבודת המקדש, לפיכך הציווי על הכנת שמן המשחה נכתב בפרשת כי תשא, משום שעיקר תוכן פרשת כי תשא הוא: ההכנה המוקדמת של האדם והכלים בטרם שרותם בקודש. מטעם זה נכתבה פרשת קידוש הכלים והכהנים משמן המשחה בפרשת כי תשא ולא בפרשת תצוה, וכן כתב הרש"י: "וקדשת אותם', משיחה זו מקדשתם להיות קדש קדשים... לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדולה" (רש"י-שמות, ל', כ"ט). וכן מצאנו שלאחר תאור רקיחתו של שמן המשחה ותפקידו, נאמר: "ואל בני ישראל תדבר לאמר שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם", ופירש הרש"י: "לדורותיכם', מכאן למדו רבותינו לומר (הוריות, יא:): שכולו קיים לעתיד לבא" (שמות, ל', כ"ט). וכתב הרמב"ן: "ציוה שימשח בו עתה אהרן ובניו, ואמר: 'שמן משחת קדש יהיה זה לי', למשוח בו משיח קדשי אשר אבחר בו 'לדורותיכם', ולא ינתן על זר שאיננו לי, ולכן ימשחו בו המלכים והכהנים הגדולים כי שניהם משיחי ה', וכתוב (תהלים, פ"ט, כ"א): 'מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו', בשמן שהוא משחת קדש לי". כלומר, אף בטרם תחילת פעולתו של "המשיח", הקב"ה מצוה לקדשו בשמן המשחה אשר על הכנתו נכתב בפרשת כי תשא.

וכן מצאנו שפרשיות שמן המשחה וקטורת הסמים נכתבו סמוכות זו לזו, ובשניהם נאמרו הביטויים: "קח לך" ו"קודש קודשים", ואף שניהם נאסרו לעשיה לצורך חולין. אולם באופן השימוש קיים הבדל משמעותי בינהם, דהיינו, שמן המשחה נועד לקידושם החד פעמי של כלי המשכן והכהנים, ואילו קטורת הסמים נועדה להקטרה יומיומית בבוקר ובערב, בכדי לבטא את רציפות השראת השכינה במקדש. ללמדנו שלצורך ההתקדשות יש צורך בשני דברים: התקדשות חד פעמית גדולה בתחילת הדרך, והמשכת הקדושה ההתחלתית באמצעות קדושה יומיומית רצופה. בדרך זו נמשכת הקדושה ההתחלתית הגדולה, והיא אף עולה מדי יום ביומו, כריח הניחוח שהועלה במקדש בבקר ובין הערביים.

סממני הקטורת:

בפרשת כי תשא התורה ציותה על הכנת סממני הקטורת, על אף שלכאורה ציווי זה שייך  לפרשת תצוה שבה עם ישראל נצטוו על ביצועו של מזבח הקטורת ועל שימושיו, אולם משום שהכנת הקטורת מסמלת את איחודו של עם ישראל בטרם בואם לעבוד את עבודת הקודש. לפיכך הציווי על הכנת סממני הקטורת נכתב בפרשת כי תשא, משום שעיקר תוכן פרשת כי תשא הוא: ההכנה המוקדמת של האדם והכלים בטרם שרותם בקודש, מטעם זה נכתבה פרשת הכנת סממני הקטורת בפרשת כי תשא ולא בפרשת תצוה. וכן מצאנו שהקטורת הורכבה מאחד עשר סממנים: לעשרה סממנים היה ריח טוב, אולם אחד הסממנים הנקרא: "חלבנה" היה יוצא מן הכלל בכך שריחו היה רע, כרמז לפושעי ישראל. עירבוב החלבנה יחד עם עשרת סממני הקטורת הריחניים וטחינתם יחדיו, גרמה לכך שריחה של החלבנה ישתנה לטובה, עד כדי כך שריח הקטורת של בית המקדש הורגש עד יריחו (עשרה פרסאות=38.4 ק"מ, יומא לט.). כלומר, גם "רשעי ישראל" צורפו לעבודת הקודש הפנימית, והם אף תרמו להפצת ריח הקדושה. וכן מובא בגמ': "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת" (כריתות, ו:), משום שגם "פושעי ישראל שמליאין מצות כרמון"  (עירובין, יט.), כפי שאמר ריש לקיש: "כפלח הרמון רקתך', אפילו רקים שבך מלאים מצות כרימון" (סנהדרין, לז.), דהיינו, לאחר החזרה בתשובה, "פושעי ישראל" מתמלאים מצות כרימון, משום שהזדונות נעשות להם כזכיות, ואז הם מעלים את עוונותיהם לריח ניחוח כמו המצוות, כפי שהחלבנה מעלה ריח ניחוח ככל עשרת הסממנים הריחניים.

כלומר, הוספת החלבנה לסממני הקטורת הריחניים מלמדת כי גם ל"רשעי ישראל" יש תפקיד בחברה הישראלית, והוא: מתן אתגר לצדיקים להעלות את רשעי ישראל בדרגות הקדושה, כשם שחלה חובה על העשיר ליתן צדקה לעני. כלומר, תפקיד הצדיק הוא להתמודד בדיבור עם מניעי הרשע, ע"מ לגלות את הניצוץ הפנימי הטמון בתוך פושעי ישראל, עד שאף פושעי ישראל יחזרו בתשובה ויעלו בקדושה. וכן מובא בגמ': רבי נתן אומר, שהשוחק את סממני הקטורת אומר: "היטב הדק!, הדק היטב!, מפני שהקול יפה לבשמים" (כריתות, ו:), ואמר "רבי יוחנן: כשם שהדיבור יפה לבשמים, כך דיבור רע ליין (מנחות, פז.), דהיינו, בעניינים רוחניים על הצדיק להרבות בדיבור אף עם הרשע, לעומת זאת בעניינים גשמיים וחומריים עליו למעט בדיבורו.

וכן מצאנו שעל המעיל שלבש הכהן הגדול היו תלויים פעמונים ורימונים, הרימונים היו עשויים מאריגת צמר בצורת רימון חלול שאינו משמיע קול כסמל לרשעים, ואילו הפעמונים היו עשויים מזהב והשמיעו קול כסמל לצדיקים. שיתופם יחד גרם לכך שהרימונים נתגלו ע"י הפעמונים, וע"י כך גם הרימונים השתתפו בהשמעת קולו של הכהן הגדול בבואו אל הקודש. לפיכך שילוב הרשעים בסממני קטורת, ושילובם בתענית לצורך החזרתם בתשובה, משמשים כחלק מעבודות ההכנה לעבודת הקודש. מטעם זה נאמרה פרשת הכנת הקטורת בפרשת כי תשא, בהמשך ליתר עבודות ההכנה לעבודות הקודש במשכן.

נמצאנו למדים כי הכנת סממני הקטורת היתה הכנה לעבודות הקודש במשכן, לפיכך גם בזמן שבית המקדש חרב קריאת פרשת הקטורת משמשת כהכנה לתפילותיהם של עם ישראל, כמובא בזוה"ק: "אמר רבי שמעון: אי בני נשא הוו ידעין כמה עלאה עובדא דקטורת קמי קודשא בריך הוא, הוו נטלי כל מלה ומלה, והוו סלקין לה עטרה על רישייהו ככתרא דדהבא" (זוה"ק, ויקהל, ריח:), וכן "אמר רבי כרוספדאי: האי מאן דמדכר בפומיה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עניינא דקרבנא ותקרובתא ויכוין בהון, ברית כרותה היא דמלאכין דמדכרי חובא להבאשא ליה, דלא יכילי למעבד ליה אלא טיבו" (זוה"ק, וירא, ק.). וכן כתב "סגולות ישראל" (מערכת ק' אות כ"ו) על מספר רב של סגולות הנובעות מקריאת הכנת הקטורת: מבטלת מגפה וחלאים רעים, מצילה משעבוד מלכויות, גורמת שהברכה תהיה מצויה במעשה ידיו של האדם, מצילה מדינה של גהינם, מבטלת את הקליפות החיצונים והסטרא אחרא, מבטלת הכישופים, מבטלת את ההרהורים רעים, מנחילה לאדם שני עולמות העוה"ז והעוה"ב, מסלקת את הדינים מעליו, גורמת לכך שהאדם ימצא חן וחסד בעיני כל רואיו, ומסוגלת לעושר. לפיכך עם ישראל נוהגים לקרוא את פרשת הקטורת ופטומה, שלש פעמים ביום: פעמיים בתפילת שחרית, ופעם בתפילת המנחה.

בחירת בצלאל ואהליאב:

לאחר הציווי על הכנת הקטורת, ה' יתברך אמר למשה רע"ה: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה" (שמות, ל"א, ב'). כלומר, ה' קידש מבטן את בצלאל, כמובא ברמב"ן: "מלא 'אותו רוח אלהים' לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן, כי היה רצון מלפניו לעשות המשכן במדבר ולכבודו בראו, כי הוא 'קורא הדורות מראש' (ישעיה, מ"א, ד'), כדרך 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך" (ירמיה, א', ה'). לפיכך זכה בצלאל שהיה בן י"ג שנה בעת הקמת המשכן (רבינו בחיי, שם), גם לרוח אלהים בזכות סבתו מרים הנביאה אמו של חור, וגם זכה לחכמה ותבונה ודעת בכל מלאכה, בזכות חור סבו אשר הוא נהרג בעת שהוא הוכיח את העם על מעשה העגל. לפיכך בטרם ציווי עם ישראל על מלאכת המשכן שבא לכפר על מעשה העגל, ה' קרא לבצלאל בן אורי בן חור. אך למרות כשרונותיו ומעמדו הרם של בצלאל, ה' צירף אליו גם את אהליאב, שנאמר: "ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן', אמר רבי חנינא: אין לך גדול משבט יהודה, ואין לך קטן משבט דן שהיה מן הלחינות (שפחות, פלגשים), אמר הקב"ה: יבא להזדווג לו שלא תהא רוחו גסה שגדול וקטן שווים לפני הקב"ה. המשכן נעשה בשניהם זה משבט יהודה וזה משבט דן, ואף בית המקדש בשני שבטים אלו, שלמה משבט יהודה וחירם משבט דן מצד אמו, שכן כתוב בדברי הימים (דברי הימים-ב, ב', י"ג): 'בן אשה מן בנות דן" (רבינו בחיי, שמות, ל"א, ו'). כלומר, בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה היה מצאצאי הגדול שבשבטים, ואהליאב בן אחיסמך למטה דן היה מצאצאי הירוד שבשבטים, משום שאף המינוי של האחראיים לביצוע מלאכת המשכן, נועד לבטא את הצורך של השלמות והאחדות של עם ישראל בעת בנית המשכן וכליו. לפיכך השכינה שרתה במעשי ידיהם, והמשכן לא נפל ביד אויבים, כפי שכתב הספורנו (שמות, ל"ח, כ"א): "ספר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים... שהיו ראשי אמני מלאכת המשכן וכליו מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם ולא נפל ביד אויבים, אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו והוצרך לחזק את 'בדק הבית' (מלכים-ב, כ"ב, ה'-ו'), ונפל בסוף הכל ביד אויבים. אבל בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים, לא שרתה בו שכינה ונפל ביד אויבים, כי אמנם בית שני לא היה "משכן העדת", שלא היו בו לוחות העדות, ולא פקד כי אם על פי כרש (עזרא, א', א'-ג'), ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באמרו: 'ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם' (שם, ח', ט"ו), ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים, כמבואר בספר עזרא" (ג', ז').

וכן מצאנו שבחירתם של בצלאל משבט יהודה ואהליאב משבט דן לביצוע מלאכת המשכן, נבעה משום ייחודיות שבטיהם בגבורת הקודש, שכן מצאנו שגם שבט יהודה נמשל לאריה בברכת יעקב, וגם שבט דן נמשל לאריה בברכת משה רע"ה, ללמדנו שבעבור עבודת ה' יתברך יש צורך להתגבר כאריה. כלומר, יש להשתמש בגבורה האנושית למען יישומן של מטרות קדושות, כפי שמצאנו שאצל חיות הקודש נאמר: "ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם" (יחזקאל, א', י'), וכן הרש"י פירש (ברכות, יח.): "אריאל זה בית המקדש, שנאמר: 'הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד" (ישעיה, כ"ט, א'), דהיינו, בית המקדש הוא: מקום ריכוז גבורת אריות הקדושה האלהית.

הגמ' מלמדת מבחירתו של בצלאל לקח לדורות, כמובא בגמ': "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור. שנאמר: 'ראו קרא ה' בשם בצלאל' (שמות, ל"ה, ל'), אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל?, אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון לפני לא כל שכן?, אמר לו: אף על פי כן לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל?, אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון, לפנינו לא כל שכן"?! (ברכות, נה.). כלומר, אף לבחירתו של ה' יתברך את בצלאל לצורך ביצוע מלאכת המשכן, נדרשה הסכמתם של משה רע"ה ובני ישראל, משום שלצורך בנית המשכן וכליו בשלמות, נדרשת תחילה שלמות ואחדות לבם של בני ישראל עם דברי ה' יתברך.

השבת והמשכן:

בהמשך להכנתם המוקדמת של עם ישראל בטרם ביצוען של המלאכות למשכן, התורה חזרה והזהירה על האיסור לחלל שבת, בצמידות לציוויים על מלאכת המשכן, דהיינו, גם בפרשת כי תשא נאמר: "אך את שבתתי תשמרו" (שמות, ל"א, י"ג), וגם בפרשת ויקהל נאמר: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'" (שמות, ל"ה, ב'). הטעם לכך הוא: משום שהמשכן בא לכפר לעם ישראל על מעשה העגל, לפיכך עם ישראל חפצו למהר ולהקימו בכדי שהשכינה תשרה בתוכם. על כן בציווי על שמירת השבת האמור בפרשת כי תשא הרש"י כתב: "אך את שבתותי תשמורו', אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה" (רש"י-שמות, ל"א, י"ג). כלומר, ה' ציוה את משה להזהיר את עם ישראל על האיסור לחלל שבת, אף בעבור מלאכת המשכן. הציווי על שמירת השבת נאמר פעם נוספת בפרשת ויקהל מיד בסיום הציווי על מלאכת המשכן, משום שה' יתברך ידע שעם ישראל יהיו רדופין וזריזין בזריזות במלאכת המשכן בכדי לכפר על חטא העגל, לפיכך ה' הודיע  לעם ישראל שגם שמירת השבת מכפרת להם על חטא העגל, כמובא בגמ': "אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר: 'אשרי אנוש יעשה זאת... שומר שבת מחללו" (שבת, קי"ח:).

לפיכך משה רע"ה אשר ידע את להיטות העם לכפר במעשים על חטא העגל, הקדים לומר לעם ישראל את מצות שמירת השבת, לפני שהוא אמר להם את הציווי על מלאכת המשכן, בכדי שעם ישראל לא יטעו לחשוב: הואיל ולכהנים הותר לחלל את השבת בעבודות המשכן, כגון: בהדלקת המנורה, בשחיטת קרבנות התמיד, וכו', על כן גם עבור מצות מלאכת המשכן מותר יהיה לחלל את השבת. מטעם זה משה רע"ה הזהיר את עם ישראל על שמירת השבת, בהסבירו להם שהשבת היא עיקר ששת ימי המעשה. כלומר, התרת העבודה בימי החול האמורה בפסוק: "ששת ימים תיעשה מלאכה", היא בבחינת היתר מיוחד שהקב"ה נתן לעם ישראל לעבוד לצורך תיקונו של העולם בששת ימי המעשה, כגון: לצורך הקמת משכן לשכינה. לעומת זאת בשבת ה' לא נתן היתר לעבוד משום שבשבת קיימת השראת השכינה בבחינת "אתערותא דלעילא", כפי שאמר אביי: "שבת קביעא וקיימא" (חולין, קא:). לפיכך לצורך עבודות הקודש במשכן שהוא מקום השראת השכינה עצמו, התורה התירה לעבוד את העבודות הנחוצות להמשכיות השראת השכינה, משום שכאשר השכינה שורה במשכנה אשר הוא בית המקדש הנקרא "בית חיינו", עבודות הקודש והקרבנות במשכן הם בבחינת פקוח נפש הדוחה את השבת, כדת"ר: "מפקחין פקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח" (יומא, פד:). מטעם זה עבודות ההכנה שבטרם הקמת המשכן לא הותרו להעשות בשבת, משום שהשכינה עדין לא שרתה בתוכו, ועל כן אין הוא נקרא "בית חיינו" עדין, לפיכך מלאכת הקמת המשכן לא היתה בחינת "פקוח נפש", ומשום כך מלאכת המשכן לא דחתה את קדושת השבת.

בנוסף לפרשת כי תשא גם בפרשת ויקהל, נאמר: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'... קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחושת", וגו' (שמות, ל"ה, ב'-ה'), והרש"י פירש שם: "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת" (רש"י-שמות, ל"ה, ב'), דהיינו, אין לחלל שבת אפילו בעבור מלאכת המשכן, משום שהשבת היא מקור קדושת ימי החול, כשם שמוח האדם הוא מקור כל פעולות הגוף. כלומר, משה רע"ה הקדים את העולם הרוחני שהשבת מבטאת, על פני העולם הגשמי שמתבטא במלאכות המשכן הגשמיות, משום שאת מלאכת המשכן המעשית ניתן לעשות בימי החול קודם ולאחר השבת, לעומת זאת את העבודה הרוחנית המתבטאת בהקרבת קרבנות השבת לא ניתן להקדים או לדחות, יען כי מטרת עבודת הקרבנות במשכן במקום השראת השכינה היא: להראות כי ההשגחה של הקב"ה היא תמידית ללא הפסקה. כלומר, גם מצוות שמירת השבת וגם מצוות העבודה במשכן, מסמלות יחד את מציאותו התמידית של הקב"ה, לפיכך כאשר השכינה שרתה במשכן, עבודת הקודש והקרבנות במשכן דחו את השבת, אולם בטרם הקמת המשכן השכינה עדין לא שרתה בתוכו, על כן מלאכות הקמת המשכן לא דחו את קדושת השבת.  

וכן מצאנו שכאשר יהודי מחלל את השבת דינו הוא: סקילה ע"י בית דין, לעומת זאת עבור יהודי חולה במצב של פיקוח נפש יש לחלל עליו את השבת. לכאורה ישנה כאן סתירה: מדוע את היהודי שחלל שבת התורה מצווה על ב"ד לדונו ולהורגו בסקילה, ולעומת זאת כדי להציל נפש מחללים את השבת?. אלא נלענ"ד כי כאשר אדם בוחר לחלל את השבת ביודעין ואינו מקבל עליו את דין התורה, הרי הוא ככורת ומוציא את עצמו ממחויבות כלל ישראל כלפיו ע"פ התורה, משום שהוא נחשב הוא כמת מבחינת התורה, שנאמר: "כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" (שמות, ל"א, י"ד), וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת, פ"ל, ט"ו): "כל העובר על שאר המצוות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודת כוכבים ומזלות... לכל דבריהם". לעומת זאת חולה הנמצא מצב של פקוח נפש, הוא לא בחר להגיע למצב זה בשבת קודש, על כן חובה להצילו אף בשבת ע"מ שיבריא וישמור שבתות הרבה. וכן מובא בגמ': "רשב"ג אומר: תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת. תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו, כיון שמת אדם בטל מן המצות. והיינו דא"ר יוחנן: 'במתים חפשי', כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות" (שבת, קנא:).

מעשה העגל:

מעשה העגל הוא חלק בלתי נפרד מן הציווי על הקמת המשכן, הן משום שמעשה העגל זירז את מצות הקמת המשכן ע"מ לכפר לעם ישראל על מעשה העגל, והן משום שמעשה העגל הכשיר את אהרן ובניו ואת כל שבט לוי להיות משרתי ה' בקודש לנצח. לפיכך פרשת מעשה העגל נכתבה בפרשת כי תשא הממוקמת בתורה בין פרשיות תרומה ותצוה, שעיקר עניינם הוא: ציווי ה' למשה רע"ה על פרטי מלאכת המשכן, לבין פרשיות ויקהל פקודי שעניינם הוא: ציווי משה רע"ה לישראל על ביצועו והקמתו של המשכן. מעשה העגל מלמד כי בעת שעם ישראל עשו את העגל, הבכורים אשר שימשו עד אז ככהני ה' עמדו והקריבו על המזבח שנעשה לפני העגל, באותה שעה ה' יתברך נטל מהם את עדים והורידם ממעלתם כמשרתיו הקרובים, כפי שנאמר: "מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך אשכח בנך גם אני" (הושע, ד', ו'). לפיכך קדושתם המולדת של הבכורים נלקחה מהם, ובמקומם ה' יתברך קדש את כל שבט לוי ולקחם להיות לו למשרתיו הקרובים בעוה"ז, משום שכל שבט לוי לא חטאו בעגל והם אף מיחו כנגד עם ישראל שחטאו, שנאמר: "בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי... לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה" (דברים, י', ח'). מתוך שבט לוי ה' לקח את אהרן ובניו להיות מכהנים לפניו כל הימים, והעניק להם כ"ד מתנות כהונה בגין התנהגותו המתקנת של אהרן בעת חטא העגל. כלומר, החזרה בתשובה של עם ישראל לאחר חטא העגל גרמה לכך שהקב"ה גילה למשה רע"ה סודות חדשים, וגם אפשר לו לראותו פנים בפנים, ואף כרת עמו את ברית י"ג המידות "שאם יזכירום ישראל בתפילת תעניתם אינן חוזרות ריקם" (רש"י-ר"ה, יז:). בנוסף לכך גם הלויים הועלו לתפקיד חדש תחת הבכורות, וגם אהרן אשר התנהגותו בחטא העגל גרמה בעקיפין להקמת המשכן נתמנה לכהן גדול, ואף כל עם ישראל זכו לראות את השראת השכינה במשכן. וכן מובא במדרש (ילק"ש, תהלים, מ"ה, תש"נ): "וירא אהרן', מה ראה?... אם הן בונין אותו הסרחון תלוי בהן, מוטב יתלה בי הסרחון ולא בישראל. רבי אבא בר ר' יודן בשם רבי אחא: משל לבן מלכים שנתגאה לבו עליו ונטל החרב לחתוך את ראש אביו, אמר ליה פדגוגו: אל תיגע עצמך תן לי החרב ואני חותך, הציץ המלך עליהם, אמר להם: יודע אני כוונתך, מוטב שיתלה הסרחון בך ולא בבני, חייך!: מפלטין דידי לא תזיע (מארמוני לא תצא), ומותר פתורי אתה אכיל (הנותר משולחני תאכל), וכך וכך אנונא (מתנות) את נסיב. מפלטין דירי לא תזיע, דכתיב: 'ומן המקדש לא יצא' (ויקרא, כ"א, י"ב), ומותר פתורי את אכיל, דכתיב: 'והנותרת מן המנחה' וגו' (ויקרא, ב', ג'), 'יאכלו אהרן ובניו' (ויקרא, ו', ט') ארבע ועשרים מתנות כהונה. אמר לו הקב"ה: אהרן, 'אהבת צדק' לצדק את בני ושנאת מלחייבן, 'על כן משחך אלהים' (תהלים, מ"ה, ה'), חייך, שמכל שבט לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה, שנאמר (ויקרא, ח', ב'): 'קח את אהרן ואת בניו". וכן הלל אמר: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות, פ"א, משנה י"ב), דהיינו, אהרן מהוה סמל של אהבת האדם ואהבת ה' יתברך לדורות, לפיכך ה' בחר דוקא באהרן לשמש בתפקיד הכהן גדול, משום שעיקר תפקידו של הכהן הגדול הוא: לכפר על חטאי עם ישראל.

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי תכליתם של ציווי ה' לעם ישראל בפרשת כי תשא היא: הדגשת חשיבות ההכנה המוקדמת של האדם והכלים בטרם ביצוע עבודות הקודש. לפיכך בטרם תחילת מלאכת המשכן נדרשו כלל הגברים בישראל להקדים לתרום את מחצית השקל בכדי לכפר להם על חטא העגל, בהמשך לכך נצטוו הכהנים להתקדש מן הכיור בטרם בואם אל הקודש, וגם משיחת כלי הקודש יועדה להעלות את הכלים מסתם כלי חול פשוטים, לכלי קודש המשרתים במקום השראת השכינה. בהמשך לכך נצטוו הצדיקים להחזיר את רשעי עם ישראל בתשובה, כשם שהחלבנה מתבשמת מיתר עשרת סממני הקטורת, כמו כן בחירתם של בצלאל ואהליאב ביטאה את הצורך באחדות ובשלמות עם ישראל בטרם בנית המשכן וכליו. בסיום ציוויי המשכן האמורים בפרשת כי תשא, עם ישראל נצטוו על שמירת השבת בעת ביצוע מלאכת המשכן, לצורך השראת השכינה במעשה ידיהם. אולם לאחר שהשכינה שרתה במקדש, הותרה עבודת הקורבנות במשכן בשבתות וחגים, משום ששמירת השבת ועבודות הקודש במשכן, מסמלות יחד את מציאותו התמידית של הקב"ה בתוך עם ישראל, שנאמר: "הנה אני בונה בית לשם ה' אלהי להקדיש לו להקטיר לפניו קטרת סמים ומערכת תמיד ועלות לבקר ולערב לשבתות ולחדשים ולמועדי ה' אלהינו לעולם זאת על ישראל" (דבה"י-ב, ב', ג')

יה"ר שכלל עם ישראל יזכה להתאחד ולהתקדש לשם שמים הן בפנימיות והן בחיצוניות, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם. וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם" (יחזקאל, ל"ו, כ"ד-כ"ה).

העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי (רפי חגי)

מחברם של הספרים: "מצמרת הארז"-על כל פסוק ראשון של פרשת השבוע, "אשר על המשכן"-תכניות ממוחשבות של משכן ה' כולל משקלים ומחירים, "אשר תקראו"- פרשנות על מועדי ישראל, "פרי מצמרת"- הגות ומחשבת ישראל אקטואליים הנובעים מפרשיות השבוע. "פרי החג" - הארות בנושאי החגים והמועדים של עם ישראל

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב