פרשת תרומה-מצות בנין הבית מתוך כוונות לשם שמים
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

פרשת תרומה-מצות בנין הבית מתוך כוונות לשם שמים 

מאת    [ 25/08/2010 ]
מילים במאמר: 7637   [ נצפה 2511 פעמים ]

 
 

פרשת תרומה-מצות בנין הבית מתוך כוונות לשם שמים

מבוא:

 

פרשת תרומה פותחת את חמשת הפרשיות האחרונות בספר שמות, רוב תוכנן של פרשיות אלה עוסק בפרטי תרומת המשכן, בנין המשכן וכליו, ובגדי הקודש. התורה האריכה בתיאור כל פרט וענין במלאכת המשכן, למרות שגלוי וידוע לפני הקב"ה שהמשכן עתיד להעלם, ולמרות העובדה שמספר מצוות חמורות, נלמדו מחיסור או מיתור של אות אחת בתורה, והן נוהגות בכל דור ודור. ומובא בזוה"ק: "ולית לך מלה באורייתא או אות זעירא באורייתא, דלא רמיזא בחכמתא עלאה ותליין מניה תלי תלין רזין דחכמתא עלאה" (זוהר, ויקרא, עט:), לפיכך ניתן לומר כי התאור המפורט של מלאכת המשכן, נועד ללמד בין היתר גם את חשיבות כוונת הלב בעת קיום מצות הקמתו של הבית להשראת השכינה, הן במקדש והן בביתו הפרטי של כל אדם מישראל, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח'). מטעם זה נקבעה מצות עשה של בנית המקדש לדורות, ואף קריאת מלאכת המשכן בתורה נחשבת כבנין הבית, משום שתכלית הקמת המשכן הגשמי-רוחני היא: השראת השכינה בלבם של כלל ישראל, כפי שנאמר: "ושכנתי בתוכם". וכן מצאנו שהציווי על התרומה למשכן נועד לקשר בין גשמיות התרומה לבין כוונת לבו של האדם נותן התרומה. כלומר, השילוב שבין המעשים לבין המחשבות הטובות גורם להשראת השכינה, הן באדם עצמו והן בתוך המקדש, משום שהשתלבות המעשים והמחשבות לשם שמים, יוצרת מקום כינוס מעשי לרוחניות דלתתא ודלעילא, וכן "אמר רבי שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקב"ה את העולם, נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים" (תנחומא, נשוא, סימן ט"ז). כלומר, תכלית הבריאה היא: השראת השכינה דוקא בבית מקדש גשמי, הנעשה מאהבה ומרצון לשם שמים. חשיבותה של מצות בנין הבית מתוך כוונות לשם שמים, מבוארת להלן בהרחבה:

א.      ויקחו לי תרומה - בציווי התרומה למשכן נכללה הדרישה לכוון לשם שמים.

ב.      ועשו לי מקדש - גם במצות בנין המשכן נכללה הדרישה לכוון לשם שמים.

ג.       התרומות למשכן - שילוב הערך האנושי והערך האלהי באמצעות תרומות חובה ונדבת הלב.

ד.      מטרת פרטי מלאכת המשכן - מצות עשה לדורות משום שגדול קריאתם בתורה כבנין הבית.

ה.      ושכנתי בתוכם - השראת השכינה בתוך לבם של ישראל בתחום מוגבלות הבנתם השכלית.

ו.        ועשו ארון - בכוחם של עם ישראל להוריד את השכינה מלמעלה למטה ע"י לימוד התורה.

ז.        לשכני בתוכם - השכינה שורה גם בין איש לאשתו בבית הנוהג ע"פ כללי התורה.

ח.      משכן ומקדש - מצות עשה לדורות לבנות גם את הבית הפרטי כמקום להשראת השכינה.

ט.     התרומות מרצון - גרמו להשבת האהבה בין הנשים והגברים לבין ה' לאחר חטא העגל.

ויקחו לי תרומה:

בציווי התרומה למשכן נכללה הדרישה לכוון לשם שמים, כפי שהרש"י פירש את יתור המילה "לי" בפסוק "ויקחו לי תרומה" (שמות, כ"ה, ב'), "לי' - לשמי". ללמדנו שעם ישראל נצטוו שהתרומה למשכן תהיה עם כוונת הלב, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כבר בשלב התרומה, דהיינו, "ויקחו לי תרומה", מלשון התרוממות הנפש לשם שמים בעת קיום מצות התרומה למשכן. הדרישה לכוונה מיוחדת בזמן התרומה למשכן נאמרה למרות ההלכה הפסוקה: "מצוות צריכות כוונה" (ברכות, יג., שו"ע, או"ח, ס, ד), וכן "רבי אליעזר בר רבי צדוק אומר: עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם, אל תעשם עטרה להתגדל בהם ואל תעשם קורדום להיות עודר בו" (נדרים, סב.). אולם משום שלכאורה היה ניתן לומר כי מצות התרומה היא כמצות הצדקה אשר אין היא צריכה כוונה, לפי שבסופו של דבר העני נהנה ממנה, כמו במצות שכחה שהאדם מקיים את המצוה בעת שהעני נוטל את התבואה שנשכחה ממנו בשדה. וכן מובא במדרש (סיפרא, ויקרא, דיבורא דחובה, פרשה יב): "רבי אלעזר בן עזריה אומר: הרי הוא אומר: 'כי תקצור את קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך', קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה. אמור מעתה, היה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו, מצאה עני ומתפרנס בה, הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו". יתרה מזאת, מצאנו שגם אם כונת האדם במתן הצדקה היא שלא לשמה, אפילו כך הוא יוצא ידי חובה והוא אף נקרא צדיק גמור, כמובא בגמ': "הנותן צדקה ע"מ שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור" (פסחים, ח:), דהיינו, משום שצדקה היא מלשון צדק אשר הוא הצדק האלהי שה' יתברך עושה למען העשיר והעני גם יחד.

רמז לכך שמצות הצדקה אינה צריכה כוונה, ניתן להבחין גם מתוך מעשה המובא במדרש רבה (ויקרא, פרשה לד, סימן טז-תרגום חופשי): רבי טרפון נתן לרבי עקיבא מאה קונטרין של כסף, אמר לו: לך תקנה לנו עיר אחת בכדי שנוכל ללמוד תורה ולהתפרנס ממנה. נטל רבי עקיבא את הכסף וחילקו לסופרים, לתלמידים, וללומדי תורה עניים. לאחר כמה ימים מצאו רבי טרפון, אמר לו: עקיבא, קנית לנו את עיירה כמו שאמרתי לך?, אמר לו ר"ע: כן. אמר לו רבי טרפון: בו והראה לי את העיירה שקנית לנו. לקח ר"ע את ר"ט והוליכו לבית המדרש והראה לו את הסופרים, את התלמידים, ואת לומדי תורה העניים אשר להם הוא חילק את כספו של ר"ט. אמר לו ר"ט: הרי ביקשתי שתקנה לנו עיירה בכדי שאנו נוכל ללמוד בנחת, ולא התכוונתי שתחלק את הכסף לצדקה. אמר לו ר"ע: זכות הצדקה לתלמידי חכמים תגן עלינו מכל רע, כפי שאמר דוד המלך ע"ה: "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד" (תהילים, קי"ב, ט'). נראה לכאורה כי סופו של המעשה תמוה, מדוע הוצרך רבי עקיבא להביא לפני רבי טרפון ראיה מן הפסוק בתהילים בענין גודל מעלת חשיבותה של מצות הצדקה, והלא ברכות רבות נאמרו בתורה לנותן הצדקה. כגון: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברך ה' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך" (דברים, ט"ו, י') וכו'. אלא נלענ"ד כי רבי טרפון חשש בלבו שפעולתו של ר"ע אינה מזכה אותו במצות הצדקה, משום שרבי עקיבא נתן מכספו לעניים ללא ידיעתו, ובניגוד לכוונתו המקורית, והלכה פסוקה היא: "מצוות צריכות כוונה" (ברכות, יג., שו"ע, או"ח, ס, ד), לפיכך נמצא שר"ט לא קיים כלל את מצות הצדקה בנתינה זו. לעומתו רבי עקיבא סבר שמצות הצדקה אינה צריכה כוונה, לפי שבסופו של דבר העני נהנה ממנה, כדברי: "רבי אלעזר בן עזריה... היה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו, מצאה עני ומתפרנס בה, הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו" (סיפרא, ויקרא, דיבורא דחובה, פרשה יב), דהיינו, מכאן שמצות הצדקה אינה צריכה כוונה. לכן ר"ע רמז לר"ט דוקא מן הפסוק "פזר נתן לאביונים", פיזר לא נאמר אלא "פזר", דהיינו, אפילו שנתפזרו שלא מדעתו, אף על פי כן "צדקתו עומדת לעד". מכאן ר"ע לימד את ר"ט שלמרות שכספו ניתן לעניים ללא ידיעתו, בכל זאת ר"ט זכה לקיים בכסף זה את מצות הצדקה. אולם אף על פי שאין מצות הצדקה צריכה כוונה, ודאי הוא שמצוה מן המובחר לכוון גם במתן הצדקה לשם מצוה, לפיכך בתרומת המשכן הרש"י פירש: "לי-לשמי". כלומר, בניגוד למצות הצדקה לעני אשר היא אינה מצריכה כוונה, משום לגבי העני התרומה היא העיקר, לפיכך אין זה עינינו של הנזקק מהי סיבת הנתינה. אולם הקב"ה אינו זקוק לתרומה, לפיכך התרומה למשכן צריכה להיות עם כוונת הלב, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, משום שתרומותיהם של עם ישראל יצרו את חיצוניותו של המשכן, והכוונות הטובות של התורמים יצרו את פנימיות קדושתו של המשכן. נמצאנו למדים כי אהבת ה' יתברך עוברת דרך התרומה מתוך הרצון הטוב של האדם, לפיכך אף גבאי עם ישראל נצטוו לכוון לשם שמים בעת נטילת התרומות, שנאמר: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות, כ"ה, ב').

וכן מובא בתנא דבי אליהו (פרק י"ז): "כיון שקיבלו ישראל מלכות שמים בשמחה, ואמרו: 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע', מיד אמר הקב"ה למשה: 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה", דהיינו, התרומה למשכן כיפרה לעם ישראל על חטא העגל, משום שהם ביטלו את עצמם ביטול גמור לרצון ה' יתברך, באמצעות תרומתם למשכן מתוך אחדות ובנדיבות לב מושלמת, בבחינת "נעשה ונשמע", שנאמר: "ויאמרו אל משה מרבים העם להביא" (שמות, ל"ו, ה'), ע"י כך עם ישראל "חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה, כמו שאמר (שמות, כ"ה, ח'): ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (הרמב"ן, שמות, ל"ה, א').

כיוצא בזה סיפר רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל לתלמידיו את המעשיה הבאה: יום אחד עליתי למרום ונעצרתי ליד השער של גן העדן בכדי לראות את הנעשה שם, והנה לפתע אני רואה רב אחד רוצה להכנס לתוך הגן, אבל המלאך שומר הפתח חסם את הדרך בפניו, ושאל את הרב: מה הבהילות הזאת!?, מה הזכות הגדולה שבידיך?, השיב לו הרב: כל ימי חיי עסקתי בתורה יומם ולילה, ואם לא בשבילי ובשביל לומדי התורה שכמותי, בשביל מי נוצר גן העדן?!. אלא שהמלאך לא התפעל מטענתו של הרב, ואמר לו: בתחילה אני צריך לבדוק במחשב אם אמנם התורה שלמדת היתה תורה לשמה, ולא לשם כבוד, או לשם פרנסה וכיוצא בזה, לפיכך עליך להמתין מעט בחדר הקבלה. עודם מדברים והנה קרב ובא רבי, צדיק, חסיד ובעל יחוס מפואר, והוא שם את פעמיו הישר אל גן העדן. אך המלאך שומר הפתח חסם את הדרך בפניו, ושאל את הרבי: בזכות אלו מעשים טובים אתה רוצה להכנס מיד לגן העדן?, פתח הרבי הצדיק את פיו ומנה לפניו שורה ארוכה של מעשים טובים אשר הוא עשה בימי חייו, ואמר למלאך כי הוא התענה בצומות ובסיגופים, והוא גם טבל במקוואות טהרה, והוא אף עמד בתפילה ימים תמימים, וגם קרא פרקי תהילים וזוהר, ועסק בקבלה, וכו'. וכי לא די בכך!?. המלאך השיב לו: מעשיך הם די והותר, אבל בתחילה אני צריך לבדוק במחשב אם אמנם כל מעשיך היו לשם שמים, ולא לשם כבוד, או לשם פרנסה וכיוצא בזה, לפיכך עליך להמתין מעט בחדר הקבלה. בזמן המתנתם של הצדיקים בחדר הקבלה, הגיע יהודי פשוט ומגושם שהיה חוכר אצל אחד הפריצים, ועשה את דרכו לשער של גן העדן, המלאך שומר הפתח חסם את הדרך בפניו, ושאל גם את היהודי הפשוט: מה המעשים הטובים שבידיך?, היהודי נאנח ואמר לו: אין לי ולא כלום, הריני אדם פשוט וכל ימי חיי עבדתי בכפר, אך דלת ביתי היתה פתוחה בפני כל עובר ושב, מכר או זר, יהודי או נוכרי, וקיבלתי כל אחד מהם בסבר פנים יפות. תחילה נתתי לאורח כוסית משקה בכדי לחמם את לבו, ולאחר מכן הזמנתיו אל השולחן ושמתי לפניו לאכול ממה שהיה עמי בבית. בקיץ ובחורף היו באים אלי אורחים מכל הסביבה, ולא חסכתי מהם דבר מכל מה שהיה עמדי. זה כל מה שעשיתי, אם אתה מניח לי להכנס אל גן העדן הנה מה טוב, ואם לאו עשה בי כטוב בעיניך. כששמע זאת המלאך, מיד פתח את השער ואמר: אין אתה טעון בדיקה, יען כי אדם שקיים את המצוה של צדקה והכנסת אורחים, ונתן לרעב לאכול ולשתות, אינו טעון בדיקה לשם מה הוא עשה כן, או האם היו מעשיו לשם שמים אם לאו. המסקנה המתבקשת מן המעשיה דלעיל היא: כי ביסוד מעשה גמילות החסדים קיימת הכוונה לשם שמים, אך למרות זאת הרש"י קבע: כי בתרומה למשכן נדרשה גם כוונת הלב, דהיינו, נתינה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

ועשו לי מקדש:

במצות בנית המשכן נכללה הדרישה לכוון לשם שמים, כפי שפירש הרש"י את יתור המילה "לי" בפסוק: "ועשו לי מקדש', ועשו לשמי בית קדושה" (רש"י-שמות, כ"ה, ח'), הרש"י מלמדנו כי לא רק התרומה צריכה להעשות מתך כוונת הלב לשם שמים כנ"ל, אלא אף בעת הבניה הגשמית של המשכן נדרשת כוונת הלב לשם שמים. מטעם זה חז פירשו (רש"י-שמות כ"ו, ט"ו. מדרש תנחומה, תרומה, סימן ט'.  מדרש רבה, שה"ש, פר' א'), כי אפילו בקרשי המשכן היתה כוונת האבות אברהם ויעקב לשם שמים החל מזמן נטיעתם, משום ששילוב המעשים והמחשבות הטובות גורם להשראת השכינה, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וכן "א"ר אבין... 'כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות' - תל שכל פיות פונים בו" (ברכות, ל.). כלומר, כאשר השכינה שורה בתוך לבם של עם ישראל, וכל עם ישראל מכוונים את לבם למקום אחד, הן בעת התרומות והן בעת בנין הבית, בכך הם יוצרים מקום אחד קדוש אשר בו מתכנסים יחד המעשים והמחשבות הטובות של עם ישראל, ובמקום זה ה' חפץ להשרות את מרכז שכינתו. לפיכך ה' ברא את העולם כאשר תכלית הבריאה היא: לשכון דוקא בבית מקדש גשמי הנעשה מאהבה ומרצון יחד עם הכוונות האנושיות לעשותו לשם שמים, דהיינו, בנית המשכן היא: תיקון והשלמה אנושית של בריאת העולם ע"י הקב"ה. וכן מובא במדרש: "אמר רבי שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקב"ה את העולם, נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים" (תנחומא, נשוא, סימן ט"ז'). על כן ה' ציוה: "ויקחו לי תרומה... ועשו לי מקדש", וכן נאמר: "היטיבו דרכיכם' תחלה ואז 'ואשכנה אתכם במקום הזה', ואמר 'ואשכנה', רצה לומר: אתכם עצמכם אשכן פה, שעל ידכם אשכון בבית. לא על הבית רק עליכם, כענין 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (מלבי"ם, ירמיה ז', ג'). לפיכך במצות בנין הבית נאמר: "ועשו לי מקדש" (שמות, כ"ה, ח') מלשון קידושין, ולא נאמר ועשו לי משכן.

נמצאנו למדים כי התורה מייחסת לכוונות הלב חשיבות עליונה, והיא אף מתנה בכך את השראת השכינה בתוך הבנין הגשמי של בית המקדש, דהיינו, בבנין בית מקדש ללא כוונת הלב, לא זו בלבד שהשכינה לא תשרה בתוכו אלא אף יהיה בכך סרך ע"ז, משום שבין אמונה תמימה בקב"ה לבין אמונה טפלה שהיא סרך עבודה זרה, הגבול הוא דק מאוד. דוגמא לכך ניתן למצוא בהלכות הרמב"ם (הלכות ע"ז, פי"א, הל' י"ב): "הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יבעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות, שנאמר: 'ויהיו חיים לנפשך'. אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן, וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר". לפיכך עם ישראל נדרשו לכוון את ליבם לשם השראת השכינה אף בעת בנית חלקיו של המשכן, משום שאם כוונתם תהיה לצורך עצמם בכדי שהם יתברכו, וכו', הרי שיש בבנין שכזה משום סרך עבודה זרה, על כן גם בגמ' נאמר: "וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא" (ברכות, יז.). וכן מצאנו שדוד המלך ע"ה לא בנה את בית המקדש, בכדי שמבנין הבית לא תצמח לו תועלת אישית בכך שהמצוה תגרום לו לנצחונות במלחמות, שנאמר: "כי לא יכל לבנות בית לשם ה' אלהיו מפני המלחמה אשר סבבהו" (מלכים-א, ה', י"ז), דהיינו, בנין בית המקדש צריך להיות מתוך כוונה שלמה אך ורק לשם שמים. לפיכך ירמיהו הנביא פנה לחוטאים אשר בטחו בכך שמבנה בית המקדש יצילם, והזהירם: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה" (ירמיה, ז', ד').

התרומות למשכן:

בתחילת פרשת תרומה נאמרה מילת תרומה שלש פעמים, שנאמר: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת" (שמות, כ"ה, ב'-ג'). מכאן חז"ל למדו שהתורה ציותה על שלש תרומות שונות: "אחת: תרומת בקע לגולגולת שנעשו מהם אדנים כמו שמפורש ב'אלה פקודי', ואחת: תרומת המזבח בקע לגולגולת לקופות לקנות מהן קרבנות ציבור, ואחת: תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד שהתנדבו שלשה עשר דברים האמורים בענין, כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה" (רש"י, שמות, כ"ה, ב'). כלומר, שלושת התרומות למשכן ה' היו מורכבות משני סוגים: תרומות חובה, ותרומות נדבה. תרומות החובה ניתנו כמס חובה על כלל הציבור בסכום של פעמיים מחצית השקל, דהינו, תרומה אחת של מחצית השקל נועדה לצורך קנית קרבנות ציבור, ותרומה שניה של מחצית השקל נועדה לצורך יציקת אדני המשכן, בשתי התרומות האלה כלל עם ישראל חוייבו לתת אך ורק מחצית השקל, שנאמר: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (שמות, ל', ט"ו). בנוסף לכך עם ישראל נתבקשו לתת תרומה שלישית אשר היא תרומת נדבה, דהיינו, כל אדם מישראל התבקש לתרום לפי נדיבות לבו, שנאמר: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד" (שמות, ל"ה, כ"א). מטרת תרומות החובה היא: לגרום לשוויון רוחני של כלל עם ישראל בפני ה', ולהחדיר ללבם של עם ישראל את האמונה שה' יתברך הוא בעליו של הכסף והזהב הפרטי, לפיכך תרומות החובה של מחצית השקל ממחישות כי כלל ישראל כנועים לצו האלהי, ע"י כך שהם מביאים את הכסף אשר ברשותם למען קיום מצוות ה'. לעומת זאת מטרת תרומות נדבות הלב נועדו לתת ביטוי לאהבת עם ישראל את ה' יתברך, ואת הרצון הטוב האנושי של כל אדם לתרום כפי יכולתו הגשמית וכוונת לבו הרוחנית.

דו ערכיותן של התרומות למשכן נועדו לשלב בין הערך האלהי ולבין הערך האנושי אשר צרופם יחד גורם לחיבור בין עם ישראל לבין הקב"ה, דהיינו, מתוך שלמות מעשה התרומה לבם של כלל ישראל מתחבר לה' יתברך. על כן ה' יתברך חיבב את המשכן והשרה את שכינתו על כלל ישראל למרות שהם חטאו בחטא העגל, וכן מובא במדרש: "וזאת התרומה' וגו', מלמד שהראה הקב"ה למשה שלש תרומות: אחד של משכן, ואחד של מקדש ראשון, ואחד של מקדש שני, שנאמר: 'זהב וכסף ונחשת'. 'זהב', כנגד משכן שעשה משה שהיה חביב על הקב"ה כזהב. 'וכסף', זה מקדש ראשון שבנאו שלמה, דכתיב בו: 'אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה'. 'ונחשת', זה מקדש שני, שחסר ה' דברים: ארון, כפורת, וכרובים, אש, ורוח הקדש" (ילק"ש,שמות, כ"ה, המשך סימן שסג). ועוד מובא במדרש (תנחומא, כי תשא, סימן ב): "זה יתנו', בא וראה חבתן של ישראל שעבירותיהן מביאן לידי מעלות גדולות, ואם עבירותיהן כך, זכיותיהן על אחת כמה וכמה!?, ואף כאן מי גרם לשבטים בפרשת שקלים שיתנו כופר נפשותיהן?, מעשה העגל. ואם חטאה גדולה שעשו גרמה למצוה ולזכות, מצוה שהן עושין על אחת כמה וכמה".

נמצאנו למדים כי החיבור בין ה' לבין עם ישראל הוא חיבור פנימי ונצחי, שבסיסו עומד על עקרון האהבה ההדדית, שנאמר: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר" (ירמיה, ב', ב'), ונאמר: "אהבתי אתכם אמר ה'" (מלאכי, א', ב'), לפיכך התרומות למשכן גרמו להמחשת קשר השותפות שבין ה' לבין עם ישראל. וכן מצאנו שה' יתברך ציוה על עם ישראל שזה עתה יצאו ממצרים למדבר, לבנות לו מבנה מפואר ויקר למרות תנאי החיים הקשים ודאגות היום יום שהיו מנת חלקם של עם ישראל במדבר, דהיינו, מרוב אהבת ה' את עם ישראל, ה' לא המתין עד שעם ישראל יתבססו בארץ ישראל ע"מ שהם יבנו לו בנין קבע בכדי לשכון בתוכם, ואף כלל ישראל מתוך אהבתם העמוקה לה' יתברך התגייסו בשמחה ובהתלהבות, ותרמו מכספם ומכשרונותיהם למלאכת המשכן, ביודעם כי תכלית היציאה ממצרים היא: להיות עמו ועבדיו של ה' יתברך מתוך אהבה שלמה.

מטרת פרטי מלאכת המשכן:

התורה האריכה בתאור כל פרטי התרומות, פרטי תכניות בנית המשכן וכליו ופרטי עיצוב בגדי הכהונה, בחמשת הפרשיות המסיימות את ספר שמות, משום שמצות בנית המקדש והעיסוק בבניתו היא מצות עשה הנוהגת בכל הזמנים, אף כשאין בית המקדש קיים. וכן פסק הרמב"ם: "מצות עשה על הציבור כולו לבנות בית הבחירה בכניסתם לארץ, בזמן שרוב ישראל על אדמתם" (מצוה צ"ה), שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח'). כלומר, התורה דייקה לכתוב 'מקדש' במקום לכתוב 'משכן' אשר הוא הנושא של חמשת הפרשיות, וזאת בכדי ללמד שהכוונה היא: למצות בנין המקדש לדורות. וכן מובא במדרש: "הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית' (יחזקאל, מ"ג, י'), אמר יחזקאל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו, ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית, 'וכתוב  (אותם) לעיניהם וישמרו את כל צורותו ואת כל חוקותיו' (יחזקאל, מ"ג, י"א), וכי יכולין הן לעשות?, הניח להם עד שיעלו מן הגולה ואחר כך אני הולך ואומר להם. אמר לו הקב"ה ליחזקאל: ובשביל שבני נתונים בגולה יהא בנין ביתי בטל?!, אמר לו הקב"ה: גדול קרייתה בתורה כבנינה. לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית" (תנחומא, פר' צו, סימן י"ד). כלומר, קריאת פרטי בנין משכן הכתובים בפירוט רב בתורת ה', גם היא מהוה כמצות בנין הבית, משום שהעיסוק במשכן הוא הכנה רוחנית להתממשות חזון הנביאים לבנין ירושלים עיר הקודש, ולהתגלות מלכות ה' בעולם. וכן הרש"י פירש על המקרא: "וכן תעשו' (שמות, כ"ה, ט'), לדורות, אם אבד אחד מן הכלים  או כשתעשו לי כלי בית עולמים". אף הרמב"ן כתב: "כל זה דרך חבה ודרך מעלה, לומר: כי חפץ השם במלאכה, ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כענין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתם של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא" (שמות, ל"ו, ח').

נמצאנו למדים כי מתוך חיבת הקב"ה את המשכן, ומתוך הרצון לזכות את עם ישראל לדורות עולם, התורה חרגה ממנהגה לקצר, והאריכה בתיאור כל פרטי התרומות, פרטי תכניות בנית המשכן וכליו ופרטי עיצוב בגדי הכהונה, בחמשת הפרשיות המסיימות את ספר שמות, למרות שלצורך ביצוע מלאכת המשכן בפועל נדרשו חכמי לב, ואף גם זאת באופן חד פעמי למשך שלושה או חמשה חודשים (תנחומא, פקודי, סימן יא), כפי שנאמר: "ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות" (שמות, ל"ו, א').

ושכנתי בתוכם:

התורה דייקה לומר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח'), דהיינו, לא נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו", אלא נאמר: "ושכנתי בתוכם" דווקא, משום שמטרת המקדש היא: השראת השכינה בתוך לבם של כל אחד ואחד מעם ישראל. כלומר, עיקר השראת השכינה היא בתוך האדם עצמו, וכן כתב האלשיך הקדוש (השל"ה): "ושכנתי בתוכם', בתוכו לא נאמר, אלא 'בתוכם' בתוך כל אחד ואחד". לפיכך כאשר השכינה שורה בקרב כלל ישראל באותו זמן השכינה שורה גם בבית המקדש, דהיינו, האחד תלוי בשני. וכן מצאנו שהנביא ירמיה אמר לבני דורו שלא יאמרו: "היכל ה', היכל ה'", משום שישראל חשבו: הלא זהו ביתו של ה' איך הוא יחריבנו?, היכן הוא ישרה את שכינתו בתחתונים?, לכן הנביא הבהיר להם כי: "היכל ה' המה" (ירמיה, ז', ה'). כלומר, כאשר השכינה שרויה בלבם של עם ישראל, באותו זמן ה' יתברך מצמצם כביכול את מרכז שכינתו להיכל ה' שבמקדש, אך אם עם ישראל אינם משכנים את השכינה בליבם השכינה מסתלקת אף מבית המקדש. וכן מובא בגמ' שכאשר טיטוס הרשע שרף את בית המקדש: "נפקא בת קלא ואמרה ליה: עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית" (סנהדרין, צו:), דהיינו, בת קול יצאה ואמרה לו: "עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת", משום שהשכינה הסתלקה מן המקדש בעקבות חטאיהם של עם ישראל. לפיכך התורה דייקה לומר: "ועשו לי מקדש", ואמתי תשרה בו שכינתי?, כאשר יתקיים "ושכנתי בתוכם".

וכן כתב המשורר (הרב יצחק הוטנר, עפ"י ספר חרדים):

"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,

ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו.

ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה,

 ולקרבן אקריב לו את נפשי, את נפשי היחידה".

וכן מצאנו שעם ישראל כשלו בחטא העגל משום שרצונם היה לראות את ה' במוחש, כפי שה' נראה להם בכבודו בעת קריעת ים סוף ובמעמד סיני, לפיכך "אמר הקב"ה: יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל" (מד"ר, שמות, פר' נא), ונאמר:"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח'). וכן כתב הרמב"ן: "וסוד המשכן הוא: שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר... והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני" (שמות, כ"ה, א'). כלומר, השראת השכינה במשכן נועדה לצורך המחשת אינסופיותו של ה' יתברך לתחום מוגבלות הבנתם השכלית של עם ישראל, דהיינו, "בתוכם". וכן מובא בתלמוד (ירושלמי, שקלים, ב: פ"א, ה"א): "ועשית כפורת זהב טהור', יבא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל", משום שהארון מסמל את החיבור בין אינסופיותו של הקב"ה, לבין גבולו המוגדר של השטח אשר בין שני הכרובים. כפי שמצאנו שמחד גיסא נאמר בגמ': "מסורת בידינו מאבותינו מקום הארון אינו מן המדה" (יומא, כא.), ונאמר: "נשא ארון את נושאיו" (סוטה, לה.), דהיינו, מקום הארון ומשקלו היו מעל הטבע. אך מאידך גיסא נאמר: "ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו" (שמות, כ"ה, י'), דהיינו, מדות הארון היו מוחשיות כדרך הטבע. לפיכך נאמר: "ושכנתי בתוכם", דהיינו, שכינת ה' במציאות העוה"ז תלויה בעומק הבנתו של המסתכל: לאדם הפשוט נראה כי ה' מצמצם את שכינתו לגודל החלל המעשי שבין שני הכרובים, ולאדם המעמיק נראה כי אינסופיותו של ה' יתברך נלמדת מהשילוב שבין הגבול המעשי המצוי בין שני הכרובים, לבין העלם מידותיו של הארון ושל משקלו.

ועשו ארון:

בציווי על בנית המקדש נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח'), לכאורה נשאלת השאלה: אם רצונו של הקב"ה להשרות את שכינתו בתוך בני ישראל ולא במקדש, מדוע ה' ציוה לעשות את המשכן?, ועוד, נשאלת גם שאלת שלמה המלך: "כי האמנם ישב אלהים (את האדם) על הארץ?, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מלכים-א, ח', כ"ז, דבה"י-ב, ו', י"ח)?!. אלא נלענ"ד כי השראת השכינה בתוך בני ישראל מותנית בלימוד התורה ובקיום מצוותיה, לפיכך התורה כתבה את הציווי על בצוע הארון שבו אוחסנה התורה בתחילת כל פרטי מלאכת המשכן, כמובא במדרש: "מה התורה קדמה לכל, כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל הכלים" (מד"ר, שמות, פרשה לד). לפיכך גם הציווי על עשיית המשכן וגם הציווי על עשיית הארון נאמרו בלשון רבים: "ועשו לי מקדש", ונאמר: "ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו" (שמות, כ"ה, י'). וכן מובא במדרש: "ועשו ארון', מפני מה בכל הכלים האלה כתיב: 'ועשית' ובארון כתיב: 'ועשו ארון'?, א"ר יהודה ב"ר שלום: אמר לו הקב"ה: יבאו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה. א"ר שמעון בן יוחאי ג' כתרים הם: כתר מלכות, וכתר כהונה, וכתר תורה. כתר מלכות זה השלחן, דכתיב בו: 'זר זהב סביב'. כתר כהונה זה המזבח, דכתיב בו: 'זר זהב סביב'. וכתר תורה זה הארון, דכתיב בו: 'זר זהב'. למה נכתבים זר ("ז" בקמץ) ונקראים זר? ("ז" בצרי), אלא לומר לך: אם אדם זוכה נעשים לו זר, ואם לאו זר. ומפני מה בכולן כתיב: 'ועשית לו' ובארון כתיב: 'ועשו עליו'?, ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכולן, זכה אדם לתורה כאלו זכה לכולן" (מד"ר, שמות, פרשה לד). ומפני מה היו כל מידות הארון שבורות "בחצאי אמות?, ללמד: שכל מי שלומד תורה צריך לשבר ולהשפיל עצמו" (בעה"ט-שמות, כ"ה, י'). וכן נלמד כי הציווי "ועשו ארון" בלשון רבים, מרמז גם על שותפות יששכר וזבולון בלימוד והחזקת לומדי התורה, לפיכך נאמר: "בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו" (שמות, כ"ה, ט"ו), דהיינו, מי שאינו מסוגל ללמוד תורה אסור לו להרפות מתמיכתו בלומדי התורה. וכן מצאנו שדמות הכרובים אשר על הכפורת "דמות פרצוף תינוק להם" (רש"י-שמות, כ"ה, י"ח), והם היחידים מכלי השרת (עיין הרמב"ם, בית הבחירה, פ"א, יח-יט) שחובה לעשותם מזהב טהור ואף "שלא יהיו של כסף" (רש"י-שמות, כ', כ'), בכדי ללמדנו שלמען חינוך תינוקות של עם ישראל לתורה ולמצוות, אין לחסוך אלא יש להשקיע בהם זהב טהור.

וכן מצאנו שכל עם ישראל, וכל חכמי הלב וכל האומנים, לא יכלו להקים את המשכן עד שבא משה רע"ה נותן התורה והקימו לבדו, שנאמר: "ויקם משה את המשכן" (שמות, מ', י"ח), לפיכך עשית המשכן נזקפה לזכותו של משה רע"ה, שנאמר: "ומשכן ה' אשר עשה משה במדבר" (דבה"י-א, כ"א, כ"ט). ולא בלבד אלא שאף נצחיותו של המשכן מתקיימת לעולם בזכותו מעשי ידיו של משה רע"ה, כמובא בגמ': "משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם" (סוטא, ט.). כלומר, משה רע"ה אשר קבל את התורה הנצחית מסיני ונתנה לישראל, רק הוא היה ראוי שתשרה שכינה על ידו ושלא ישלטו שונאי ישראל במעשה ידיו. וכן אמר ה' לשלמה המלך: "הבית הזה אשר אתה בנה אם תלך בחקתי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצותי ללכת בהם והקמתי את דברי אתך אשר דברתי אל דוד אביך. ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזב את עמי ישראל" (מלכים-א, ו', י"ב-י"ג). נמצאנו למדים כי ה' יתברך נתן גם לעם ישראל את הכוח להוריד את השכינה מלמעלה למטה לתוכם, ואף לצמצמה לבין שני הכרובים אשר על הארון, וזאת באמצעות לימוד התורה ושמירת מצוותיה. הצטמצמות השכינה למקום המקדש נועדה להביע את חיבתו של הקב"ה לכלל עם ישראל שומרי מצוותיו, בנוסף להשראת שכינתו יתברך על כל פרט מישראל. כלומר, יעודו של הקמת המשכן היה לאפשר לישראל לקיים את כל מצוות התורה ולכפר על עוונותיהם, ע"י שלמות מצוות הקרבת הקרבנות במקום שבו שוכנת תמצית השכינה, בכדי שהשכינה תשרה גם בתוך כלל בני ישראל. לפיכך כשחרב בית המקדש הסתלקה גם תמצית השכינה אשר שרתה בו בעבור כלל ישראל, אך למרות זאת השראת השכינה נותרה על כל פרט מישראל העוסק בתורה, כמובא בגמ': "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (ברכות, ח.).

על כן מלאכי השרת אינם מסוגלים לדעת היכן נמצא תמצית מקומו של ה' יתברך, ומכאן שאלתם: "איה מקום כבודו"? (מוסף שבת), דהיינו, משום שאין המלאכים מצווים על לימוד התורה וקיום מצוותיה, לפיכך מדרגתם של לומדי התורה ושומרי מצוותיה היא גבוהה יותר ממדרגתם של מלאכי השרת. וכן נאמר בגמ': "מבית ומחוץ תצפנו', אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם" (יומא, עב:). כלומר, אמיתיות התלמיד חכם נלמדת מהציווי על עשית הארון, דהיינו, כשם שדפנות הארון צופו מבית ומחוץ בזהב כאשר תוכם היה מילוי עץ, כך תלמיד חכם שנוהג עם בני משפחתו "מבית" בכבוד ובדרך ארץ, "ומחוץ" גומל חסדים עם הבריות, ולעומת זאת לעצמו הוא מסתפק במועט, ת"ח שכזה נחשב לתלמיד חכם הראוי ששכינה תשרה על ידו. וכן מצאנו כי לאחר פטירתו של רבי, בר קפרא השווה את רבי לארון הקודש, כמובא בגמ': "אמרו ליה רבנן לבר קפרא: זיל עיין, אזל אשכחיה דנח נפשיה, קרעיה ללבושיה ואהדריה לקרעיה לאחוריה, פתח ואמר: אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש, נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש" (כתובות, קד.).

לשכני בתוכם:

התורה כתבה בכפילות את ענין השראת השכינה בתוך עם ישראל, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח'), ונאמר: "וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלהיהם" (שמות, כ"ט, מ"ו). מכפילות זו ניתן ללמוד כי כוונת התורה היא: שהשראת השכינה במקדש קשורה להשראת השכינה בתוככי ישראל, דהיינו, השכינה שורה גם בבית מקדש ואף בבית הפרטי בין האיש לאשתו, וכן דרש ר"ע: "איש ואשה, זכו - שכינה בינהם, לא זכו - אש אוכלתן" (סוטה, יז.). וכן מצאנו שכאשר השכינה חזרה לשרות בתוך עם ישראל לאחר חטא העגל, השכינה שבה לשרות גם "בתוכם", דהיינו, בתוך ביתו של כל אחד ואחד מישראל. לפיכך בעת שעם ישראל התעלו ברוחניותם באמצעות הבאת הנדבות של האנשים והנשים לבנית המשכן, נאמר: "ויבואו האנשים על הנשים" (שמות, ל"ה, כ"ב), דהיינו, מתוך שלום בית ואהבת ה' יתברך, על כן ה' מחל לגברים שבישראל על חטא העגל והשרה את שכינתו במעשה ידיהם של כלל בית ישראל.

גם בזמן הזה כשבית המקדש חרב השכינה שורה בתוך בתי עם ישראל אשר אף הם נקראים משכן, שנאמר: "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" (במדבר, כ"ד, ה'), והרש"י פירש: "על שראה פתחיהם שאינן מכונין זה מול זה". וכן אמרו חז"ל: על המקרא "וירא את ישראל שוכן לשבטיו' מה ראה?, ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר: ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה" (ב"ב, ס. ). על כן נאמר: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם", דהיינו, בתוך הבית של כל אחד ואחת מעם ישראל, משום שהשכינה שורה אצל כל אחד ואחת מעם ישראל כאשר האדם מנהל את ביתו בקדושה, ושלום בית שורר בביתו. וכן נרמז הדבר במילים: איש-אשה, כאשר מוציאים האות "יוד" מאיש והאות "הא" מאשה נותרות המילים אש-אש, ובזמן שיש שלום בין האיש והאשה שם י"ה בינהם, "כדדריש ר"ע: איש ואשה זכו שכינה בינהן לא זכו אש אוכלתן" (סוטא, יז.). כלומר, אף בזמן שאין בית המקדש קיים כאשר האיש והאשה זוכים להקמת בית נאמן בישראל, גם הקב"ה משרה את שכינתו בתוכם.

על כן ניתן לומר כי גם מטעם זה התורה האריכה בלשונה ופירטה כל פרט במלאכת המשכן, ע"מ ללמדנו: שיש משכן ומקדש שאינו חרב והוא קיים לעולם, וזהו ביתו של האדם מישראל שהשכינה שורה בתוכו, כאשר כל פרטיו של הבית נבנים מתוך רצף של נדיבות, מעשים טובים וכוונות טובות, כפי שהדבר נדרש בבנית המשכן. מטעם זה אמר ר' אלעזר: "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות" (גיטין, צ:), וכן "אמר רבי יוחנן: כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בהמ"ק בימיו" (סנהדרין, כב.). כלומר, משום שאשתו הראשונה של האדם היא כדוגמת המקדש, וכשם שבמקדש הקריבו בו קרבנות, תמידין, עולות ומוספין, ועם ישראל התעלו ברוחניותם, כך גם כשאדם נושא אשה הוא זוכה לעליה רוחנית בעבודת ה', ברמה שאין הוא יכול להשיג בזמן שהוא שרוי ללא אשה. וכן אמר רבי תנחום בן חנילאי: "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה... בלא ברכה... בלא טובה... במערבא אמרי: בלא תורה, בלא חומה... רבא בר עולא אמר בלא שלום... אמר ריב"ל: כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא, שנאמר: 'וידעת כי שלום אהלך" (יבמות, ס:(. לפיכך בזמן שהאדם מגרש את אשתו הראשונה או שאשתו הראשונה מתה ח"ו, הדבר נחשב לו כאילו השכינה נפרדה ממנו ובית המקדש נחרב בשבילו, משום שע"י ההפרדות מאשתו הראשונה ההתעלות הרוחנית נפסקת ממנו, וכן מובא בזוה"ק: "מאן דגרים פרודא כאילו חרב עלמא" (זוהר, ויקרא, עז:).

וכן מצאנו כי עיקר מצות פריה ורביה היא: שותפות רוחנית המקנה השראת שכינה, כמובא במדרש: "דרשו רז"ל, שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו, וטעם המצווה הוא: שתהיה ההולדה הכנה לקבל הנפש השכלית, כדי להכיר בוראו ולעבוד עבודתו... והוא שיכוון בתולדתו אל הכוונה לקבל הנפש השכלית ולהמשכת רוח הקודש, כענין הקרבנות הגופיים שהיתה הכוונה להשראת שכינה ולהמשכת רוח הקודש" (רבינו בחיי, בראשית, א', כ"ח). ומובא בגמ': "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיה, מ"ה, י"ח): 'לא תוהו בראה לשבת יצרה" (פסחים, פח:). כלומר, בזמן שביתם של האיש והאשה בנוי ע"פ כללי התורה, מתקיים בהם הפסוק: "אשר ברא אלהים לעשות", דהיינו, שבראם ה' "כדי לעשות מהם יש מיש" (כלי יקר, בראשית, ב', ג').

שיטת החסידים סוברת כי העולם נברא ע"י זה שהקב"ה צמצם את עצמו בדרך סוד הספירות וירידת העולמות, וכאשר ה' יתברך העלים את מלוא כבודו מן הארץ, העולם נברא מלשון העלם, כפי שמובא בספרי החסידים: שהעולם נברא אין מיש ולא יש מאין, דהיינו, משום שלפני מעשה בראשית היה כל העולם מלא כבודו, וכאשר ה' העלים את מלוא כבודו ונעשה כביכול כאין בעוה"ז, אז נתגלה התוהו ובוהו בעולם. לפיכך כבודו של ה' חוזר להתגלות בתחתונים כאשר עם ישראל עושים את רצון ה' יתברך מאהבה. על כן אף שיטת החסידים השראת השכינה חוזרת לארץ על ידי האדרת שמו של ה' יתברך בהנהגות הרוחניות שבין איש לאשתו, ובהחזרת כבודו של ה' יתברך לבתי המדרש ולבתי הכנסת. לפיכך התורה כתבה בכפילות את ענין השראת השכינה בתוך עם ישראל, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח'), ונאמר: "וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלהיהם" (שמות, כ"ט, מ"ו).

משכן ומקדש:

הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח') מכוון למצות עשה לדורות, דהיינו, ציווי על הקמת בנין בית מקדש קבוע במקום מוגדר בירושלים שבארץ ישראל, תכלית המצוה היא:  לקבוע מקום מופרש ומובדל בקדושתו לצורך השראת השכינה. לעומת זאת המשכן לא נקרא "בית מקדש" או "בית משכן", משום שהמשכן לא נבנה כבית הקבוע במקומו, אלא המשכן היה מבנה נייד אשר הורכב מחלקים מתפרקים. אך למרות זאת התורה מכנה את המשכן בשם "מקדש" משום שתכליתו היא כתכלית בית המקדש, דהיינו, מקום להשכנת השכינה בתוך עם ישראל. לפיכך הקב"ה ציוה להקים משכן במרכז מחנה ישראל, למרות שכבר היה קיים משכן לשכינה וללוחות הברית, שנאמר: "ומשה יקח את האהל... וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש ה', יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה" (שמות, ל"ג, ז'). וכן הרש"י פירש: "והיה כל מבקש ה'', אפילו מלאכי השרת כשהיו שואלים מקום שכינה, חבריהם אומרים להם: הרי הוא באהלו של משה". הטעם לכך שהקב"ה ציוה לבנות לו משכן דווקא במרכז מחנה ישראל, למרות שכבר היה קיים משכן לשכינה "מחוץ למחנה הרחק מן המחנה" (שמות, ל"ג, ז'), משום שהקב"ה רצה להשרות את שכינתו בתוך מחנה ישראל, כאשר עם ישראל יהיו מאוחדים בקדושה בתוך ביתם הפרטי תחילה, וע"י זה כלל ישראל יתרמו מכל הלב לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, דהיינו, בבחינת "יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו" (מד"ר, ויקרא, פרשה ל').

וכן מצאנו שבמעשה העגל הנשים סירבו לתרום את תכשיטיהם, כך שרק הגברים תרמו מזהבם לעגל, כאמור במדרש: "הלכו (הגברים) אצל הנשים, עמדו עליהם (הנשים) ואמרו: חס ושלום!, שנכפור בהקב"ה שעשה לנו כל הנסים וגבורות האלו ונעשה עבודה זרה?!, כיון שלא שמעו להם מה כתיב?, 'ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב', אשר באזני נשיהם לא נאמר, אלא 'אשר באזניהם" (תנחומא, כי תשא, סימן י"ט). לעומת זאת למלאכת המשכן הנשים תרמו מרצונן החופשי, כפי שנאמר: "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו" (שמות, ל"ה, כ"ה). מטעם זה רק הגברים נצטוו לתרום למלאכת המשכן, בבחינת "גדול מצווה ועושה" (קידושין, לא.), שנאמר: "מאת כל איש", ונאמר: "קחו מאתכם תרומה כל נדיב לבו" (שמות, ל"ה, ה'), דהיינו, הציווי על הגברים לתרום נועד לכפר להם על חטא העגל ובכך ליצור שותפות מחודשת בין הגברים לבין ה' יתברך. אולם בנוסף לציווי נתבקשו הגברים לתת גם את נדבת המשכן מרצונם הטוב, ע"מ שהם יוכלו להביע את אהבתם ורצונם החופשי להתדבק בקב"ה כדרך שנשותיהם נהגו לעשות בעקביות. לפיכך מתוך שותפות משולשת זו של קדושה רוחנית, בין הגברים והנשים לבין הקב"ה אשר נעשתה גם מתוך ציווי וגם מתוך נדבת הלב, נוצר המקום המרכזי להשראת השכינה בתוככי ישראל. על כן התורה שיבחה את עם ישראל באומרה: "ויבואו האנשים על הנשים" (שמות, ל"ה, כ"ב), והרש"י פירש: "עם הנשים וסמוכין עליהם". כלומר, דרך הציווי על התרומה למשכן, הקדושה ושלום הבית חזרו לשרות לתוככי ישראל עצמם, ובדיעבד נתכפר להם עוון העגל. וכן הדבר נרמז גם בפסוק: "וציפת אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו" (שמות, כ"ה, י"א), כלומר, השכינה שרתה על הארון אשר נעשה מזהב גם בפנימיותו, דהיינו, מתוך שלום ביתם של התורמים. לפיכך עם ישראל נצטוו לבנות גם את המקדש לדורות וגם את המשכן לדור המדבר, מתוך אחדות ושלום בית דקדושה, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח'), דהיינו, לדורות, ובהמשך נאמר: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" (שמות, כ"ה, ט'), דהיינו, לדור המדבר.  

התרומות מרצון:

התרומות שניתנו לצורך מלאכת המשכן מרצונם החופשי של כלל עם ישראל, גרמו להשבת האהבה בין הנשים והגברים לבין ה' יתברך לאחר חטא העגל. וכן מצאנו שלאחר מעשה העגל השלום בין ה' לבין בני ישראל ובין בני ישראל לנשותיהם, נסדק למשך כשלשה חדשים, כמבואר ברש"י: "בי' תשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה: 'סלחתי כדברך' ומסר לו לוחות אחרונות, וירד והתחיל לצוותן על מלאכת המשכן, ועשאוהו עד א' בניסן, ומשהוקם לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד" (שמות, ל"ג, י"א). כלומר, מחטא העגל ועד יום הכיפורים שלאחריו, אהלו של משה רע"ה שימש למקום השראת השכינה ליראי ה', שנאמר: "ומשה יקח את האהל" וגו', והרש"י פירש: "מאותו עוון והלאה.. הוא לוקח אהלו ונטהו מחוץ למחנה, אמר: מנודה לרב מנודה לתלמיד... והיה קורא לו אהל מועד, הוא בית ועד למבקשי תורה" (שמות, ל"ג, ז'), דהיינו, בעת שאהל מועד היה באוהלו של משה, הגברים שבעם ישראל נותרו מבוישים במחנה ישראל, והם היו עומדים מפני משה עד שנתכסה מהם, שנאמר: "והביטו אחרי משה עד באו האהלה" (שמות, ל"ג, ח'). לעומת זאת כל נשות ישראל הכשרות הלכו אחרי משה לאהל מועד, כשהן מותירות את בעליהן במחנה. כפי שפירש ספורנו (שמות, ל"ח, ח'): "אשר צבאו פתח אהל מועד', לשמוע דברי אלהים חיים, כאמרו: 'והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד', ואותן הנשים מאסו עניני תכשיטיהן והקדישו מראותיהן, להורות שאינן צריכות עוד להן". באותה הזמן בני ישראל קנאו לנשותיהם, כמובא בתלמוד: "א"ר יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שנאמר: 'ויקנאו למשה במחנה'. א"ר שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, שנאמר: 'ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה" (סנהדרין, קי.). על כן אמר "ה' אל משה שישוב אל המחנה, אמר לו: אני בכעס ואתה בכעס א"כ מי יקרבם"?! (רש"י-שמות, ל"ג, י"א). מטעם זה ה' יתברך ציוה רק על הגברים מישראל לתרום את נדבת לבם למלאכת המשכן, בכדי להחזיר את הקדושה ולהשכין שלום בית בין בני ישראל לנשותיהם. וכן "רבי יהודה בשם ר"ש בן פזי פתח: 'שמע בני וקח אמרי', הרבה מצוות צויתי אתכם בשביל לזכות אתכם, אמרתי לכם: 'ויקחו אליך פרה אדומה', שמא בשבילי?, לא!, בשביל לזכות אתכם, שנאמר: 'והזה הטהור על הטמא'. אמרתי לכם: 'ויקחו לי תרומה', לא בשביל לזכות אתכם?, שנאמר: 'ועשו לי מקדש', כביכול אמר הקב"ה: קחו אותי לכם ואדור ביניכם. תקחו תרומה אין כתיב כאן, אלא 'ויקחו לי תרומה', אמרתי לכם: אותי אתם לוקחים" (ילקוט שמעוני, ויקרא, פרק כג, סימן תרנ"ב).

וכן מצאנו ש"גדול שלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים" (חולין, קמ"א.), ומובא במדרש (מד"ר, ויקרא, פר' ט' - תרגום חופשי): מעשה באשה אחת שאחרה לשוב לביתה לאחר שהיתה בדרשה של רבי מאיר בעל הנס. כשחזרה לביתה שאלה בעלה: היכן היית?, אמרה לו: בדרשה של ר"מ. אמר לה בעלה בכעס שאין לה רשות להכנס לביתה עד שלא תירוק בפניו של רבי מאיר. ישבה האשה מחוץ לביתה ולא נכנסה שבת ראשונה, שניה ושלישית. לאחר מכן אמרו לה שכנותיה: בואי עמנו לדרשה של ר"מ. כשנכנסו צפה ר"מ ברוח הקודש את המעשה שהיה לאשה עם בעלה, ואמר כלפי העזרת נשים: האם יש כאן אשה שיודעת ללחוש על העין? (לפי שמי שחש בעינו, היו לוחשים לו לחש מסוים לרפואה, וגם היה צריך לרוק על העין בסוף הלחש), אמרו לה שכנותיה: הנה לך הזדמנות לירוק על רבי מאיר, ותהי מותרת להכנס לביתך. באה האשה לפני ר"מ בפחד ואמרה לו שהיא איננה יודעת ללחוש, אמר לה ר"מ אף על פי כן תירקי בפני שבע פעמים ואני אתרפא מזה. כשעשתה כן, אמר לה ר"מ: עכשיו לכי אמרי לבעלך, אתה אמרת שארוק בפניו של ר"מ פעם אחת ואני ירקתי שבע פעמים. לאחר המעשה אמרו לו תלמידיו: רבי, כך מבזין את התורה?, לא היה לך לומר לאחד מאיתנו ללחוש לך?!. אמר להם ר"מ: לא דיו למאיר להיות שוה לקונו?, דתני ר' ישמעאל: גדול השלום ששם הגדול שנכתב בקדושה (סוטה, פ"א, משנה ד'), אמר הקב"ה ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, לפיכך גם אני ראוי לי לסבול בזיון כזה בעבור השכנת שלום בין איש לאשתו.

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי בציווי ה' לעם ישראל על מצוות התרומה ובנין המשכן, נדרשו כוונות לשם שמים מעומק לבם של כלל ישראל, הן בתחום הרוחני שבין ישראל לקב"ה, והן בתחום האישי של שלום בית בין איש לאשתו. במצות התרומה למשכן מובלט הקשר שבין השראת השכינה באדם עצמו, לבין השראת השכינה האלהית בתוך המקדש אשר הוא מקום הכינוס של הרוחניות דלתתא ודלעילא, דהיינו, שילוב המעשים עם המחשבות הטובות גורם להשראת תמצית השכינה בתוך כלל עם ישראל. לפיכך נקבעה מצות עשה של בנית המקדש לדורות, ואף קריאת מלאכת המשכן בתורה נחשבת כבנין הבית, משום שתכלית הקמת המשכן הגשמי-רוחני היא: השראת השכינה בלבם של כלל ישראל, על ידי החזרת האין ליש כפי שהדבר היה קודם בריאת העולם, שנאמר: "ועשו לי מקדש". כלומר, מקדשו של ה' בתוך עם ישראל יכול להתקיים רק על ידי ביטול ישותם של ישראל בפני ה' יתברך, ועשית רצונו מתוך כוונת הלב, לפיכך רק במצב זה הקב"ה משרה את שלמות שכינתו בתוך עם ישראל, שנאמר: "ושכנתי בתוכם". וכן מצאנו שבלבו של כל אדם מישראל חבוי משכן רוחני, לפיכך גם בעת שהאדם מתעסק בגשמיות הגוף, הפרנסה וחייו האישיים, יש לו לעשותם בסייגים של מצוות התורה ומתוך כוונה לעבוד את ה' יתברך, כפי שנאמר: "בכל דרכיך דעהו" (משלי, ג', ו'), משום שע"י כך האדם הופך את עצמו למקום השראת השכינה, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וכן מובא במדרש (תנחומא, פקודי, סימן ט'): "אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה נתנדבתם למשכן שהוא מתכפר עליכם, ולעתיד לבא אני מכפר עליכם ואוהב אתכם נדבה, שנאמר: 'ארפא משובתם אוהבם נדבה' (הושע, י"ד, ה'). אמרו: אין לנו לא משכן לא מקדש, תהא לפניך תפלת פינו נדבת המשכן. אמר דוד: 'נדבות פי רצה נא ה'" (תהלים, קי"ט, ק"ח). כלומר, בנית המשכן היתה הפסגה הרוחנית של גאולת עם ישראל ממצרים, והפסגה הרוחנית של ההתנחלות בארץ ישראל היתה בנית בית המקדש בירושלים, והפסגה הרוחנית של עבודת עם ישראל בגלות היא התפילה, עד אשר עם ישראל יגיעו לפסגה הרוחנית של הגאולה, שנאמר: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים" (ישעיה, ב', ב').

יה"ר שנזכה להשראת השכינה על הפרט והכלל מישראל, ונזכה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם ונתתים והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם. והיה משכני עליהם והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם. וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם" (יחזקאל, ל"ז, כ"ו-כ"ח)

מחברם של הספרים: "מצמרת הארז"-על כל פסוק ראשון של פרשת השבוע, "אשר על המשכן"-תכניות ממוחשבות של משכן ה' כולל משקלים ומחירים, "אשר תקראו"- פרשנות על מועדי ישראל, "פרי מצמרת"- הגות ומחשבת ישראל אקטואליים הנובעים מפרשיות השבוע. "פרי החג" - הארות בנושאי החגים והמועדים של עם ישראל

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב