פרשת יתרו - המחשת האמונה במעמד קבלת עשרת הדברות
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

פרשת יתרו - המחשת האמונה במעמד קבלת עשרת הדברות 

מאת    [ 25/08/2010 ]
מילים במאמר: 7663   [ נצפה 2415 פעמים ]

 
 

יתרו - המחשת האמונה במעמד קבלת עשרת הדברות

פרשת יתרו מתארת בפירוט רב את מעמד הר סיני אשר בו ה' יתברך נתן רק לעם ישראל את עשרת הדברות, בארוע שהתקיים לאחר כאלפיים וחמש מאות שנה (ו' סיון, ב"א תמ"ח) מיום שנברא העולם בבראשית. מעמד הר סיני ושמיעת עשרת הדברות באופן ישיר מאת ה' יתברך בורא שמים וארץ, הינו הארוע המרכזי בהיסטוריה היהודית ובהיסטורית האנושות כולה, הן משום שארוע זה היה התנאי לקיומו של העולם, והן משום שמתן תורה לעם ישראל בלבד מלמד במוחשיות כי ה' בחר בעם ישראל להיות לו לעם סגולה מכל העמים, כמובא בגמ': "ויהי בקר... יום הששי', מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר: אם מקבלין ישראל את התורה מוטב, ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו... לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר: 'למען ייטב להם ולבניהם עד עולם" (ע"ז, ה.). וכן הרש"י פירש (בראשית, א', א'): "בראשית ברא', אין המקרא הזה אומר אלא דרשני: כמו שאמרו רז"ל (ב"ר): בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו' (משלי, ח', כ"ב), ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתה" (ירמיה, ב', ג'). לפיכך קבלת עשרת הדברות במעמד הר סיני משמשת כפסגת האמונה ועיקר בדת היהודית, משום שארוע מוחשי זה היה הוה ויהיה הכח המניע של העם היהודי לדורותיו, כי במעמד זה עם ישראל בססו את אמונתם באל היחיד ובתורה אחת, והתחזקו ביכולת עמידה והקרבה אדירה למען כך. וכן מצאנו שכיאה למעמד היסטורי זה חנו כל עם ישראל תחת ההר בתשובה "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י-שמות, י"ט, ב'). כשלשה חדשים לאחר שמיעת עשרת הדברות, עם ישראל קבלו את עשרת הדברות כשהם כתובים ע"ג חפץ גשמי, ישירות מידי האל, דהיינו, לראשונה ולאחרונה בני אדם קיבלו מה' יתברך שני לוחות אבנים אשר נשמרו בארון הברית במשך כשמונה מאות וחמשים שנה. על כן הצורה הפומבית והייחודית שבה ה' בחר לתת לעם ישראל את התורה, ואף תוכנם העמוק של עשרת הדברות, נועדו להמחיש לעם ישראל ולאנושות כולה כי האמונה בה' יתברך אינה ניתנת לערעור, ואף קביעת ה' את בני ישראל כעם סגולה היא בחירה אלהית אשר אינה ניתנת לביטול בידי אדם, כפי שמבואר להלן בהרחבה: 

א.      וישמע יתרו - יתרו לימד את ישראל ואת העולם כולו ללכת אחר האמת הפנימית בכל מחיר.

ב.      מתן תורה לישראל - התורה ניתנה רק לעם ישראל אשר הם קיבלוה מרצונם החופשי.

ג.       מעמד הר סיני - חידוש הסטורי בצורה הגשמית והפומבית של מעמד נתינת עשרת הדברות.

ד.      עשרת הדברות - הם גם חוקים העומדים בפני עצמם וגם ראשי פרקים של כלל מצוות התורה.

ה.      שני לוחות הברית - מחלוקת חז"ל לגבי צורת כתיבת הדברות על הלוחות הוכרעה לראשונה במדרש.

ו.        "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי" - ההבדלים בין הכתוב בלוחות הראשונים לעומת הכתוב בלוחות השניים.

ז.        הטעם להבדלים בין הכתוב על הלוחות - הדברות בספר שמות נאמרו לאדם הרוחני ובספר דברים הם נאמרו לאדם הגשמי.

וישמע יתרו:

התורה מתארת את מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדברות דוקא בפרשה שנקראה על שמו של "יתרו כהן מדין" (שמות, י"ח, א'), הסיבות לכך שיתרו זכה שהמעמד המרכזי בהיסטוריה היהודית ובהיסטורית האנושות כולה, תכתב בפרשה הנושאת את שמו הן:

ראשית: יתרו לימד את עם ישראל דרך ארץ ועניינים שבין אדם לחברו, למען שיתקדש שם שמים בעולם ע"י התנהגותם כלפי זולתם, כמובא בגמ': "דתני רב יוסף: 'והודעת להם' זה בית חייהם (רש"י- ללמוד להם אומנות להתפרנס בו), 'את הדרך' זו גמילות חסדים, 'אשר ילכו' זה ביקור חולים, 'בה' זו קבורה, 'ואת המעשה' זה הדין, 'אשר יעשון' זו לפנים משורת הדין" (ב"מ, ל:). לפיכך נכתבה פרשת יתרו קודם מתן תורה, ללמדנו ש"אם אין תורה אין דרך ארץ, ואם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות, פ"ג, משנה יז).

שנית: יתרו לימד את עם ישראל ואת העולם כולו מהתגיירותו ומחזרתו בתשובה שלמה, כי על האדם ללכת אחר האמת הפנימית שלו אשר היא: אמיתות ייחודיותו של ה' בורא העולם ותורתו גם במחיר הפסד אישי גדול, דהיינו, יתרו לימד את עם ישראל מחוכמתו כי אבן היסוד של האמונה בה' יתברך היא: הצורך להאמין ולעשות את הדבר האמיתי והנכון, ולעזוב את הדבר השיקרי הנוח כביכול. וכן מובא בזוה"ק: "בגין דכל עלמא כד שמעו שמע גבורתיה דקודשא בריך הוא זעו, וכלהו הוו מסתכלן ביתרו דאיהו חכים ורב ממנא דכל טעוון דעלמא. כיון דחמו דאיהו אתא ופלח ליה לקודשא בריך הוא, ואמר: 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים', כדין כלהו אתרחקו מפולחניהון וידעו דלית בהו ממשו, כדין אתייקר יקרא דשמא קדישא דקודשא בריך הוא בכל סטרין, ועל דא אתרשים פרשתא דא באורייתא" (זוהר, שמות, סט.), וכן מובא בגמ': "יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית" (סוטה, יא.). כלומר, יתרו לא הסתפק בעזיבתו את הע"ז השיקרית אלא יתרו עבר לעבוד את ה' בפועל. וכן מובא במדרש (מד"ר, שמות, פר' כז, ט): "רמ''ח אברים באדם הזה והאזן אחד מהם, וכל הגוף מלוכלך בעבירות והאוזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים, שנאמר: 'שמעו ותחי נפשכם', לכך אמר: 'שמעו דבר ה' בית יעקב'. וכן אתה מוצא ביתרו שעל ידי שמיעה זכה לחיים, ששמע ונתגיר, שנאמר: 'וישמע יתרו את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו" וגו'. כלומר, יתרו לימד את עם ישראל כי האוזן השומעת לדברי ה' יתברך היא חיים לאדם, וכן להפך ח"ו.

משל לשני כפריים שהלכו לחפש פרנסה ומגורים בעיר הגדולה ובדרכם הם ראו פסי רכבת, הכפריים חשבו כי פסי הרכבת הם סולם עזוב, לפיכך הכפריים הלכו על פסי הרכבת בכדי לחפש את ראש הסולם ע"מ להרימו, לפתע הם ראו ממולם את הרכבת מתקרבת. אחד משני הכפריים הבין בדעתו כי הרכבת היא חידוש של העולם המתקדם, והפסים הם המסילה אשר עליה היא נוסעת, לפיכך הוא התרחק מן המסילה והמשיך לצעוד לתחנת הרכבת. אולם הכפרי השני חשב כי הרכבת היא עגלה מזדמנת, לפיכך הוא חשב לעצמו לעצור את העגלה המתקרבת, בכדי להעמיס עליה את הסולם הכבד, על כן הכפרי הרים את ידיו בכדי לסמן לעגלה לעצור. כשהבחין נהג הקטר של הרכבת בכפרי העומד במרכז פסי הרכבת, מיד הוא צפר והבהב בפנסיו לכפרי ע"מ שהוא יפנה את פסי הרכבת בכדי שהוא לא ידרס מתחתיה, אולם הכפרי נותר על המסילה בחושבו כי בעל העגלה מסמן לו כי בדעתו לעצור בעבורו את העגלה. הנמשל הוא ליתרו וכל אומות העולם אשר שמעו על מלחמת עמלק וקריעת ים סוף, יתרו הבין מכך כי רק אל יחיד וכל יכול מסוגל לעשות כן, לפיכך הוא התגייר והצטרף לעם ישראל, ואילו יתר אומות העולם נותרו להאמין באליליהם עד לאובדנם בעתיד לבוא.

מתן תורה לישראל:

ה' יתברך נתן את התורה רק לעם לישראל משתי סיבות עיקריות, הסיבה הראשונה היא: משום שה' פנה לכלל האומות והם סירבו לקבלם, והסיבה השניה היא: משום שהאומות לא קיימו אף את שבע מצוות בני נח אשר הם נצטוו עליהם, וכל שכן שהם לא יכלו לקיים את תרי"ג מצוות התורה. וכן מובא בגמ': "אומרים (אומות העולם) לפניו: רבש"ע כלום נתת לנו ולא קיבלנוה!?, ומי מצי למימר הכי?, והכתיב: 'ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו', וכתיב: 'אלוה מתימן יבוא' וגו', מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן?!, א"ר יוחנן: מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה. אלא הכי אמרי: כלום קיבלנוה ולא קיימנוה!?, ועל דא תברתהון, אמאי לא קבלתוה?!, אלא כך אומרים לפניו: רבש"ע כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל?, דכתיב: 'ויתיצבו בתחתית ההר', ואמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. מיד אומר להם הקב"ה: הראשונות ישמיעונו, שנאמר: 'וראשונות ישמיענו', שבע מצות שקיבלתם היכן קיימתם?!, ומנלן דלא קיימום?, דתני רב יוסף: 'עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים', מאי ראה?, ראה ז' מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום" (ע"ז, ב:).

על כן הפסוק הראשון של עשרת הדברות נאמר בדרך של ציווי אישי: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", ולא נאמר בדרך של ציון עובדה כללית: "אנכי ה' אלהי העולם בורא שמים וארץ", משום שרק עם ישראל התחייבו לקבל את התורה, כי לעם ישראל ישנה מחויבות יתר כלפי הקב"ה אשר הוציאם מבית עבדים ובחר בהם להיות לו לעם סגולה, לפיכך ה' הבדיל את עם ישראל מן האומות והסיעם למדבר לצורך קבלת התורה. יתרה מזאת, גם במדבר ה' הפריד בין ישראל לבין ה"ערב רב" (מטעם זה עשו להם הערב רב את העגל) ונתן את התורה רק לעם ישראל, שנאמר: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שמות, י"ט, ג').

משל למלך גדול אשר בנה ארץ גדולה ורחבה ושיכן בתוכה את נתיניו לפי מעלת חשיבותם בעיניו. במרכז המדינה עמד ארמונו של המלך, ומסביב הארמון היתה חצר מלכות גדולה אשר בה המלך שיכן את נאמניו ושומרי חוקיו, ומכל נתיניו המלך בחר לשכן בחצר ארמונו האישי את אהובו ואת בן בריתו הזקן. כל זאת המלך עשה רק לאחר שהוא בדק שוב ושוב את נאמנותו של אהובו הזקן ואת שמירתו הנאמנה על חוקיו. בנוסף לכך המלך הבטיח לאהובו הזקן כי לאחר מותו, הוא ירשום ויחתום כי חצר הארמון מיועד אך ורק למגורי כל בניו של הזקן, מתוך ההנחה שבניו של הזקן ישמרו על נאמנותם למלך כפי שעשה אביהם. לאחר מות אהובו של המלך התגוררו בניו של הזקן בחצר הארמון כמובטח לאביהם, עד שפעם אחת יצאו בני הזקן ללקט תפוחים ביער, ולפתע התנפלו עליהם צבאותיו של מלך רע ואכזר. קשרו חיילי המלך הרע אזיקים על ידיהם וקשרום בשלשלאות של ברזל, והורידם לבור בית הסוהר בארצם. לאחר עינויים קשים ואכזריים גזר המלך הרע על בני הזקן להיות  עבדים לעבדיו, ועבדיו הרשעים העבידום בפרך במשך שנים רבות בארץ השבי. לבני הזקן לא היה כח להשתחרר מן העבדות, וכך במשך הזמן בני בניו של הזקן אהוב המלך איבדו כל תקוה, והשלימו עם מצבם החדש כעבדי עבדים. לאחר שנים רבות המלך הגדול זכר את הבטחתו לאביהם הזקן, ומיד הוא אסף את חילותיו, עמד בראשם והלך להציל את בני אהובו השרויים בעבדות ובחוסר תקוה. לאחר מלחמה קשה המלך הגדול העניש את המלך הרע ואת חילותיו, והוציא את בני אהובו הזקן מבור העבדות לחרות עולם. המלך הלביש את בני אהובו בבגדי זהב, ושמרם בכל הדרך הארוכה בכדי להוליכם בחזרה למדינתו. בטרם הגעתם לארמון המלכות המלך פנה לכל נתיניו בממלכה הגדולה ואמר: אם רצונכם לשכון לצמיתות בארמון המלכות כבנים אצל אביהם, עליכם לקבל על עצמכם עשרה תנאים ההכרחיים לשוכני ארמון המלכות. אך כל נתיניו סרבו לקבל את התנאים משום שהם היו בעבורם תנאים קשים לביצוע, רק בני הזקן קבלו עליהם את התנאים מראש, ואמרו למלך: אנו מוכנים לקבל עלינו את כל התנאים שתטיל עלינו. אמר להם המלך: אם כן אלו הם עשרת התנאים:  

א.      חייבים אתם לקבל עליכם את מלכותי הבלעדית כי אני הוא המלך אשר הוציא אתכם מעבדות לחירות.

ב.      אסור לכם לתת ממשלה לאף אחד זולתי, ואסור לכם למרוד בי ולהקים עליכם מלך חדש.

ג.       עליכם לנהוג בי כבוד ולא להשבע בשמי לשווא, כי "מאן דרחים מלכא לא משתבע בשמיה ומשקר" (ירושלמי, ברכות,ט. פ"א, ה"ה).

ד.      עליכם לשמור יום שבתון אחד בשבוע, ואף לדאוג לכך שגם בניכם ורכושכם ישבתו, בכדי שתזכרו כולכם תמיד כי אני הוא המלך שבנה את המדינה, ואני הוא זה שהוצאתי אתכם מבית עבדים.

ה.      עליכם לכבד את הוריכם השותפים לבריאתכם, ועל הוריכם מוטלת החובה להזכיר לכם את המסורת, וללמד אתכם כי כולכם הייתם עבדים והמלך הוא אשר הוציא אתכם לחרות.

ו.        אסור לכם לרצוח אדם אחר, ואף אתם חייבים לשמור על גופכם וגם על גופו של הזולת.

ז.        אסור לכם לגנוב אדם אחר, ואף אתם חייבים לשמור על ממונכם וגם על ממונו של הזולת.

ח.      אסור לכם לנאוף אשת אדם אחר, שהיא בבחינת גופו וקניינו. ואף אתם חייבים לשמור גם על שלמות התא המשפחתי שלכם וגם על התא המשפחתי של הזולת.

ט.     אסור לכם להעיד עדות שקר ולהזיק לאדם אחר אפילו בדיבור.

י.        אסור לכם לחמוד גוף ו/או ממון ו/או כל דבר השייך לאדם אחר, אפילו לא במחשבה.

בתמורה לשמירת עשרת התנאים הנ"ל המלך התחייב לשמור על בני הזקן, ולהטיב עמהם ועם זרעם כל הימים. במקביל לכך המלך הזהירם כי האיש אשר יפר בזדון את אחד מעשרת התנאים הללו, הוא ואף זרעו החוטא יתחייבו במיתה.

הנמשל הוא לקב"ה אשר בחר באברהם אע"ה אהובו ובזרעו, ואף הוציא את בני אברהם אוהבו ממצרים מבית עבדים. לאחר מכן ה' יתברך הציע את התורה לכל העמים ורק עם ישראל בני אהובו קיבלוה עליהם ללא כל תנאי, לפיכך ה' יתברך אהב את עם ישראל ונתן להם את תורתו תורת האמת, והזהירם על שמירתה בכדי שהוא ינחיל להם את ארץ ישראל לאחוזת עולם, כפי שהוא הבטיח לאברהם אהובו, שנאמר: "ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ" (שמות, י"ט, ה'), "כי אנכי ה' אלהיך אל קנא פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי. ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי" (שמות, כ', ה'-ו'). כלומר, בזמן שעם ישראל מקיימים את התורה הם נחשבים כעם "סגולה" (רש"י-אוצר חביב) יחיד של ה', וכל אומות העולם נחשבים בעיניו ולפניו "לכלום" (רש"י-שמות, י"ט, ה'), אפילו אם כל אומות העולם יכירו וייחדו בעתיד את שם ה' ויאמינו רק בו.

מעמד הר סיני:

מעמד הר סיני ושמיעת עשרת הדברות (ביום ו' סיון, שנת ב"א תמ"ח) באופן ישיר מאת ה' בורא שמים וארץ, הם הארוע המרכזי בהיסטוריה היהודית ובהיסטורית האנושות כולה, הן משום שארוע זה היה התנאי לקיומו של העולם, והן משום שמתן תורה לעם ישראל בלבד מלמד במוחשיות כי ה' בחר בעם ישראל להיות לו לעם סגולה מכל העמים, כמובא בגמ': "ויהי בקר... יום הששי', מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר: אם מקבלין ישראל את התורה מוטב, ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו... לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר: 'למען ייטב להם ולבניהם עד עולם" (ע"ז, ה.). לפיכך ארוע מוחשי זה היה הוה ויהיה הכח המניע של העם היהודי לדורותיו, כי במעמד זה עם ישראל בססו את אמונתם באל היחיד ובתורה אחת, והתחזקו ביכולת עמידה והקרבה אדירה למען כך. וכן מובא במדרש (מכילתא): "מגיד שהשכינה יצאה לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה, וזהו שנאמר (דברים, ל"ג): 'ה' מסיני בא' ולא נאמר: לסיני בא" (רש"י-שמות, י"ט, י"ז), "אמר רבי יצחק: אף מה שהנביאים עתידין להתנבאות כלם קבלו מהר סיני, מנין?, דכתיב: 'כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום' (דברים, כ"ט, י"ד), הרי מי שנברא כבר. 'ישנו' מי שהוא בעולם, 'ואת אשר איננו' הרי מי שעתיד להבראות ואיננו, 'עמנו היום' עמנו עומד אין כתיב כאן אלא 'עמנו היום', אלו הנשמות שעתידין להבראות שלא נאמר בהן עמידה, שאף הן היו בכלל" (תנחומא, יתרו, סימן יא). וכן כתב הרמב"ם: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה. שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלהט וכשוף... ובמה האמינו בו?, במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחר" (משנה תורה - מדע, יסודי התורה, ח', א').

לפיכך מאז ומתמיד הדת היהודית היא היחידה בהסטוריה כולה (מתוך כ-15,000 דתות בהסטוריה הכתובה) המצהירה: כי בעינינו ראינו ובאוזנינו שמענו את האלהים מדבר אל כלל עם ישראל, בארוע שבו השתתפו כשלשה מליון בני אדם. יתרה מזאת, גם התורה ניבאה כי לעולם אף אומה אחרת לא תטען טענת התגלות אלהית בפני עם שלם, שנאמר: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך מיום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו? השמע קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי"? (דברים, ד', ל"ב-ל"ג), ואכן נבואה זו מתקיימת עד עצם היום הזה במלואה, משום שרק אלהים אמיתי יכול להבטיח שמעמד אלהי כמעמד הר סיני יתרחש רק פעם אחת בהשתתפותו, כפי שאכן היה ביום ו' בסיון  ב"א תמ"ח (לפני 3322 שנה).

וכן מצאנו שכל הדתות האחרות מבוססות על יסוד טענה רופפת, אשר לפיה: האל התגלה לנביאיהם ביחידות ללא עדים. יתרה מזאת, יתר הדתות אינן מעיזות להמציא טענה לפיה האל שלהם התגלה בפני שלשה מליון בני אדם, והן אף אינן מכחישות את עובדת התגלותו של האל לישראל, משום שיתר הדתות הבינו שלא ניתן להכחיש ו/או להמציא התגלות לאומית פומבית כמעמד הר סיני (הנצרות ואיסלם קיבלו את הגרסה היהודית להתגלות האלהית בהר סיני, כולל חמשת חומשי התורה, ואף הם משתמשים בהתגלות זו כמאורע הסטורי בדתם, למרות שדתם נוסדה מאות רבות של שנים אחרי הארוע). כלומר, החידוש במעמד הר סיני לא היה רק בתוכנם של עשרת הדברות, אלא החידוש הגדול היה בצורה הגשמית והפומבית של מעמד נתינת עשרת הדברים.

מסופר שפעם אחת בימי הגר"א הקראים כתבו כתב פלסתר כנגד היהודים התלמודיים ומסרוהו למשפט המלך, לפיכך המלך ביקש מהיהודים לשלוח למשפט נציג מטעמם בטרם שהוא יחרוץ את דינם. הגר"א שקיבל את הבשורה הרעה, קרא לרבי יהודה ליב מייטוס וברך אותו, ושלחו למשפט בארמון המלך כנציגם של היהודים התלמודיים כנגד הקראים. המשפט נקבע ליום שבת בארמונו של המלך, רבי יהודה השכים להתפלל בעלות השחר, ובקש מהקב"ה שיעזרהו לנצח את הקראים, ולאחר מכן רבי יהודה צעד ברגליו לארמונו של המלך מתוך בטחון ואמונה בה' יתברך. בהגיעו לארמון רבי יהודה המתין בפרוזדור יחד עם יריבו "החכם" הקראי, וכשניתנה הפקודה מהמלך שעליהם להכנס למשפט בטרקלין, שלפו כולם את נעליהם (כך היה נהוג בארמון שחולצים את הנעליים בפרוזדור, ונכנסים לטרקלין רק עם גרביים) ונכנסו לעמוד בפני המלך. מתוך חרדה והתפעלות מאימת המלך, רבי יהודה שכח להשאיר את נעליו בפרוזדור, ונכנס לטרקלין כשנעליו בידיו. המלך ישב על כסאו ומסביבו שריו ויועציו, כשעל שולחנו היה מונח כתב הפלסתר שהמציאו הקראים למלך. פתח הקראי את פיו בקיטרוג על רבי יהודה, ואמר: ראה נא אדוני המלך את עזותם וחוצפתם של היהודים התלמודיים, הבט אל נציגם שנכנס לטרקלין כשנעליו בידיו, כאילו הוא מטיל חשד בפקידי חצר המלוכה שהם גנבים, ולכן הוא חשש להשאיר את נעליו בפרוזדור. המלך הביט וראה שאכן רבי יהודה אוחז את נעליו בידיו, רבי יהודה נדהם ממבטו הזועם של המלך, אך התעשת מיד ואמר: אדוני המלך, מסורת היא בידינו כי כאשר ה' נגלה אל משה על יד הסנה, ואמר לו: 'של נעליך מעל רגליך' משה רע"ה עשה כציווי ה', אך כשחזר ללכת חיפש את נעליו ולא מצא אותם, כי הקראים שהיו באותו מעמד גנבו לו את נעליו, ומאז כשאני נפגש עם הקראים אני נאנס לשמור על נעלי מפני הגנבים האלה. ויען "החכם" הקראי: זהו שקר גס!, הלא ההסטוריה מאשרת כי כת הקראים לא היתה אז בעולם, ונוסדה רק לפני כאלף שנה בימי ענן, ואם כן איך אפשר להאשים את הקראים בגנבת נעליו של משה רע"ה?, המלך צחק, ואמר לו: את משפטך אתה חרצת, כיון שאתה מאשר שכת הקראים נוסדה אלפי שנים לאחר קבלת התורה מסיני, לפיכך כל כתב הפלסתר שלכם כלפי היהודים התלמודיים בשקר יסודו.

עשרת הדברות:

ה' לימד את משה רע"ה בהר סיני את כל הכתוב בתורה, ואת כל אשר משה שמע מפי ה', משה רע"ה כתב בתורה, וכתב זה מהוה את תוכנם של חמשת חומשי התורה. לעומת זאת, עשרת הדברות הושמעו לכלל עם ישראל כשהם מתוחמים ורואים בעיניהם את המעמד המיוחד, בעשרת הדברות שולבו מצוות ליחיד, לעם, ולעולם כולו. המצוות האמורות בעשרת הדברות מחויבות להעשות ע"י כל אדם מישראל ובכל תקופה, ואילו לכלל האנושות ציותה התורה "רק" את שבע מצוות בני נח.

עשרת הדברות הושמעו לכלל עם ישראל במאורע חד פעמי מיוחד, והן נאמרו במסרים קצרים וחדים, וכן נאמר במדרש (שוחר טוב): "עשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד, לומר לך: שצריך כל אחד מישראל לומר: בשבילי ניתנו עשרת הדברות ואני חייב לקיימן, ולא שיאמר: דיה לתורה שתתקיים ע"י אחרים", משום שעשרת הדברות מסמלות את האיזון של מצוות התורה, דהיינו, מחד גיסא מצוות שה' דורש מהאדם לשמור בינו לבין יוצרו, דהיינו, מצוות אלהיות. ומאידך גיסא מצוות שה' דורש מן האדם לשמור בחברה אשר בה הוא חי, דהיינו, מצוות אנושיות. כלומר, המצוות בעשרת הדברות מחולקות לשני חלקיו של האדם אשר גם הוא מורכב מהחלק אלהי שהיא הנשמה, ומהחלק גשמי שהוא הגוף, לפיכך אף עשרת הדברות חולקו לשנים ואף הן נכתבו בשני לחות ולא בלוח אחד. הזוה"ק כתב כי בעשרת הדברות "תליין כל פקודין, וכל זכוון וכל ירותת אחסנא דאינון חולקא טבא דישראל" (זוהר, שמות, פב.), וכן כתב השל"ה הקדוש כי כל התורה והמצוות כלולות בעשרת הדברות, וכן כתב ר' סעדיה גאון בפתיחת פיוט האזהרות: "אנכי אש אוכלה ונוהרת מכל הנוהרות, ודברי כאש וניצוציה הרבה מצוות בכל דיבור זוהרות, בחכמתי כללתי בעשרת דיברותיי שש מאות ושלוש עשרה מצוות להורות, אמרותה 'אמרות טהורות", בסיומו של הפיוט אומר הרס"ג: "שש מאות ושלש עשרה אותיות מ'אנכי' ועד 'אשר לרעך'", (וכן מצאנו שהרס"ג מחלק את המצוות בפיוט זה כך: 80 מצוות שייכות לדיבר הראשון 'אנכי'; 60 - לדיבר 'לא יהיה לך'; 48 - לדיבר 'לא תשא'; 75 - לדיבר 'זכור'; 77 - לדיבר 'כבד'; 50 - לדיבר 'לא תרצח'; 58 - לדיבר 'לא תנאף'; 59 - לדיבר 'לא תגנב'; 52 - לדיבר 'לא תענה'; 54 - לדיבר 'לא תחמד'). נמצאנו למדים כי עשרת הדברות הם גם חוקים העומדים בפני עצמם, וגם ראשי פרקים של כלל מצוות התורה המותאמים לאופיו הרוחני והגשמי של האדם.

שני לוחות הברית

בטרם מתן שני לוחות הברית ה' יתברך רק השמיע לעם ישראל את הכתוב בשני לוחות הברית במעמד הר סיני (ביום ו' סיון, שנת ב"א תמ"ח), וזאת משלש סיבות, סיבה ראשונה היא: בכדי שעם ישראל יאמינו במשה רע"ה וגם בנביאים הבאים אחריו, שנאמר: "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות, י"ט, ט'). סיבה שניה היא: בכדי לרומם את עם ישראל מעל כל אומות העולם, שנאמר: "לבעבור נסות אתכם", והרש"י פירש: "לגדל אתכם בעולם שיצא לכם שם באמות שהוא בכבודו נגלה עליכם". סיבה שלשית היא: 'ובעבור תהיה יראתו', על ידי שראיתם אותו יראוי ומאים, תדעו כי אין זולתו ותיראו מפניו" (רש"י-שמות, כ', י"ז). רק כשלשה חדשים לאחר שמיעת עשרת הדברות (ביום י"א תשרי, שנת ב"א תמ"ט) עם ישראל קבלו את עשרת הדברות כשהם כתובים ע"ג חפץ גשמי, ישירות מידי האל, דהיינו, לראשונה ולאחרונה בני אדם קיבלו מה' יתברך שני לוחות אבנים אשר נשמרו בארון הברית במשך כשמונה מאות וחמשים שנה (ארון הברית נגנז ע"י יאשיהו מלך יהודה [ג"א קל"א -  ג"א קנ"א] מחששו שלא יילקח בשבי, יומא נב:, הוריות יב., כריתות ה:). על כן הצורה הפומבית והייחודית שבה ה' בחר לתת לעם ישראל את התורה, ואף תוכנם העמוק של עשרת הדברות, נועדו להמחיש לעם ישראל ולאנושות כולה כי האמונה בה' יתברך אינה ניתנת לערעור, ואף קביעת ה' את בני ישראל כעם סגולה היא בחירה אלהית אשר אינה ניתנת לביטול בידי אדם.

עיון פשטני בתוכנם של עשרת הדברות מלמד לכאורה כי עשרת הדברות הן למעשה י"ג דברות, משום שנאמרו בהם שלושה לאוים נוספים: 'לא תעשה לך פסל', 'לא תשתחוה להם', 'ולא תתאוה', אלא שהתורה ציינה בפרוש בשלשה מקומות כי ישנם רק "עשרת הדברים" (שמות ל"ד, כ"ח, דברים ד', י"ב, דברים י', ד'), לפיכך שלושת הלאוים הנוספים מהווים פירוט ללאו הסמוך להם מלעיל. וכן מצאנו שהטעם העליון מחלק את הדברות לעשרה פסוקים, פסוק לכל דיבר, וכן נהגו בק"ק תימן לקרא בס"ת את עשרת הדברות הכתובות בפר' יתרו ובפר' ואתחנן, ולהפסיק בינהם באמצעות תרגום אונקלוס, אע"פ שהטעם התחתון מחלק את הדברות לשלושה עשר דברות כביכול.

בתלמוד הירושלמי (מסכת שקלים, פ"ו, ה"א) נחלקו חז"ל: "כיצד הלוחות היו כתובין?, חנניה בן אחי אומר: חמשה על לוח זו וחמשה על לוח זו... רבנן אמרי: עשרה על לוח זו ועשרה על לוח זו... ורבי סימא אומר: ארבעים על לוח זו וארבעים על לוח זו". "ר"ש בר יוחי אומר: עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה" (ירושלמי,מסכת סוטה פ"ח, ה"ג). כלומר, אין מחלוקת בין חז"ל לגבי מספר הלוחות שהן שנים ואף לא לגבי מספר הציוויים שהם עשרה, אלא מחלוקתם היא על צורת כתיבתם על צדדיהם של שני לוחות הברית, אשר מידותיהם מבוארות בברייתא: "אורכן של כל אחד ואחד ששה טפחים, ורחבן ששה, ועוביין שלשה" (ברייתא דמלאכת המשכן פ"ו, א'. טפח=8 ס"מ בערך).

לפיכך נשאלות השאלות: מה הם עשרת הדברות?, ומהי צורת כתיבתם על הלוחות?, ואיזה נוסח נכתב עליהם, דהיינו, האם נכתב עליהם הנוסח הכתוב פרשת יתרו או שנכתב עליהם הנוסח הכתוב פרשת ואתחנן?. תשובה מפורטת לשאלות אלו נאמרה לראשונה במדרש: "כיצד נתנו עשרת הדברות?, חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה. כתיב: 'אנכי ה' אלהיך' וכנגדו 'לא תרצח'... כתיב: 'לא יהיה לך' וכתיב כנגדו 'לא תנאף'... כתיב: 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא' וכנגדו כתיב 'לא תגנוב'... כתיב: 'זכור את יום השבת לקדשו' וכנגדו כתיב 'לא תענה'... כתיב: 'כבד את אביך ואת אמך' וכנגדו כתיב 'לא תחמוד'... לכך נתנו עשרת הדברות חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, דברי רבי חנינא בן גמליאל. וחכמים אומרים: עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה, שנאמר: 'את הדברים האלה דבר ה' ויכתבם על שני לוחות אבנים" (מכילתא פרשת יתרו, מסכת דבחדש, פרשה ח). נמצאנו למדים כי הצורה המקובלת כיום בכיתוב שעל גבי ציורי לוחות הברית היא כדעתו של רבי חנינא בן גמליאל (תנא מהדור של ר"מ, ג"א תת"ק בערך), אשר נכתבה במדרש לפני כאלף ושמונה מאות ושבעים שנה, דהיינו, כאלף וארבע מאות וחמשים שנה לאחר מועד קבלת שני לוחות הברית מהר סיני.

"אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי":

עשרת הדברות נכתבו בתורה פעמיים: בפעם הראשונה הם נכתבו בספר שמות (כ' , ב'-י"ד) ופעם השניה הם נכתבו בספר דברים (ה' , ו'-י"ח), אולם ישנם הבדלים בין הנוסח אשר נכתב על הלוחות הראשונים שנאמרו בספר שמות לבין הנוסח הכתוב על הלוחות השניים שנאמרו בספר דברים. כלומר, בשלשה הדברות הראשונים: מהדיבר 'אנכי' עד 'לא תשא' אופן הכתיבה כמעט זהה בשני המקומות, אך בהמשך הדברות קיימים השינויים הבאים:

א.      בדיבר השבת - בספר שמות נאמר הפועל "זכור", לעומת זאת בספר דברים נאמר הפועל "שמור".

ב.      בדיבר השבת - בספר שמות לא נאמר בציווי "כאשר צוך ה' אלהיך", לעומת זאת בספר דברים נאמר בציווי:  "כאשר צוך ה' אלהיך".

ג.       בדיבר השבת - בספר שמות הזכאים למנוחה הם: "עבדך ואמתך ובהמתך", לעומת זאת בספר דברים הזכאים למנוחה הם: "עבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך".

ד.      בדיבר השבת - בספר שמות הנימוק לציווי הוא: בריאת העולם, לעומת זאת בספר דברים הנימוק הוא: יציאת מצרים.

ה.      בדיבר כיבוד הורים - בספר שמות לא נאמר בציווי "כאשר צוך ה' אלהיך", לעומת זאת בספר דברים נאמר בציווי: "כאשר צוך ה' אלהיך".

ו.        בדיבר כיבוד הורים - בספר שמות הנימוק לציווי הוא: "למען יאריכון ימיך", לעומת זאת בספר דברים הנימוק לציווי הוא: "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך".

ז.        בדיברות לא תרצח, לא תנאף לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר - בספר שמות הציווים כתובים ללא ו' החיבור בינהם, לעומת זאת בספר דברים הציווים כתובים עם ו' החיבור: "לא תרצח, ולא תנאף ולא תגנוב, ולא תענה ברעך עד שקר".

ח.      בדיבר לא תענה - בספר שמות האיסור הוא על: עד שקר, לעומת זאת בספר דברים האיסור הוא על עד שוא.

ט.     בדיבר לא תחמוד - בספר שמות נאמר הפועל: לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך, לעומת זאת בספר דברים נאמרו שני פעלים: "ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך", כולל ו' חיבור בינהם.

י.        בדיבר לא תחמוד - בספר שמות סדר הציווי הוא: "לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך", לעומת זאת בספר דברים סדר הציווי הוא הפוך: "ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך".

יא.   בדיבר לא תחמוד - בספר שמות הציווי לא תחמוד כולל ששה דברים, ואינו כולל שדה: "לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו", לעומת זאת בספר דברים הציווי לא תחמוד כולל רק דבר אחד: "ולא תחמוד אשת רעך", וציווי "ולא תתאוה" כולל ששה דברים ובתוכם תוספת שדה: "ולא תתאוה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמורו".

אומנם אין ההבדלים הללו משנים את משמעות הציוויים, אך בכל זאת יש לתמוה מדוע בכלל ישנם הבדלים?, הלא כאמור לעיל מעמד סיני היה מעמד היסטורי שנאמר בפני כל העם, ואיך יתכן שנאמרו נוסחים שונים באותו המעמד?.

ע"פ הפשט ניתן לתרץ את ההבדלים בהסבר התלמודי: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע" (שבועות, כ:). כלומר, כל הכתוב בעשרת הדברות בשני המקומות בתורה נאמר מסיני בדיבור אחד של ה' יתברך, וכן פירש הרש"י: "את כל הדברים האלה', מלמד שאמר הקדוש ברוך הוא עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן. אם כן מה תלמוד לומר עוד: 'אנכי' 'ולא יהיה לך'?, שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו" (רש"י-שמות, כ', א'). אולם בסיפא של אותו מאמר חז"ל נכתב כי "אין יכול הפה לדבר ואין האוזן יכול לשמוע", ובכל זאת הרי ישראל שמעו רק דבר אחד, א"כ נשאלת השאלה: מהו הנוסח ששמעו עם ישראל במעמד הר סיני?.

נלענ"ד כי הטעם הכללי להבדלי הנוסח בין עשרת הדיברות הכתובים בספר שמות לבין עשרת הדברות הכתובים בספר דברים הוא זה: בספר שמות נאמרו עשרת הדברות בקצרה כהוויתם לדור יוצאי מצרים, ולעומת זאת בספר דברים "הואיל משה" (דברים, א', ה') לבאר ולהבהיר את עשרת הדברות לדורות הבאים אשר לא שמעו את הנוסח המקורי. וכן תמצא כי גם האירועים המתוארים אחרי עשרת הדברות בספר שמות (כ', י"ד-כ"ב, כ"א, א', כ"ד, י"ב) מובאים בקצרה, ולעומת זאת אותם האירועים מתוארים בהרחבה בספר דברים (ה', י"ח-כ"ט, ו', א', ז', י'), דהיינו, בבחינת "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר" (הרשב"א, מנחת קנאות, מכתב צה). וכן מובא במדרש: "פנים בפנים דבר ה' עמכם' (דברים, ה', ד'), תנא רבי חנינא בר פפא: פנים תרי, בפנים תרי, הא ארבעה אפין, פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים שוחקות לתלמוד, פנים מסבירות לאגדה". כלומר, ההבדלים נובעים מכך שהלוחות הראשונים נכתבו ע"י ה' לעם קדוש בדרגת מלאכים אשר קבלום עליהם ב"נעשה ונשמע", לפיכך היה ראוי להם לקבל את הלוחות מעשה אלהים ככתבם וכלשונם. לעומת זאת הלוחות השניים אשר נכתבו ע"י מרע"ה לעם שנפגם בקדושתו וירד לדרגה הגשמית ב"מעשה העגל", לפיכך לא היה ראוי להם לקבל את הלוחות מעשה אלהים אלא רק את הלוחות מעשה ידי אדם.

על כן הנוסחים השונים באו להדגיש את ההבדל שבין שני המצבים שבהם עם ישראל היו נתונים: במעמד סיני המתואר בספר שמות עם ישראל היו במצב של גשמיות רוחנית, דהיינו, במצב שבו מטרת הגוף הגשמי היא לשרת ולהעצים את הנשמה האלהית. ולאחר "מעשה העגל" עם ישראל היו במצב של רוחניות גשמית, דהיינו, במצב שבו מטרת הנשמה היא לשרת ולהעצים את הגוף הגשמי. לפיכך מהדיבר "אנכי" ועד הדיבר "לא תשא" שהם מצוות רוחניות בעיקרם, אופן הכתיבה כמעט זהה בשני המקומות אשר בהם הם נכתבו, והשינויים בכתיבה הם רק בדברות אשר הם מצוות גשמיות בעיקרם. וכן מובא בגמ': "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים' (תהלים, ס"ב, י"ב), מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות. דבי ר' ישמעאל תנא: 'וכפטיש יפוצץ סלע', מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים" (סנהדרין, לד.). כלומר, הלוחות השניים שנכתבו בספר דברים הם למעשה פרשנותו של משה רע"ה לדברי ה' אשר הם נכתבו בלוחות הראשונים הכתובים בספר שמות. וכן מובא באגדת הגמ': "שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב (רש"י-גבי כיבוד אב ואם דכתיב בהן: 'למען ייטב לך') ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב?... הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי?, אמר רב אשי: חס ושלום פסקה טובה מישראל" (ב"ק, נה.).  

נמצאנו למדים כי מטרת השינויים בלוחות שמשה רע"ה כתבם היתה להעלות את עם ישראל ממצב רוחניות גשמית למצב גשמיות רוחנית, כדי שלא תפסק "טובה מישראל" (ב"ק, נה.). וכן "אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר: 'כתב לך', 'פסל לך', מה פסולתן שלך אף כתבן שלך. משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר: 'טוב עין הוא יבורך" (נדרים, לח.). בכך ניתן להסביר גם את דברי המדרש: "וחכמים אומרים: עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה, שנאמר: 'את הדברים האלה דבר ה' ויכתבם על שני לוחות אבנים" (מכילתא פרשת יתרו, מסכת דבחדש, פרשה ח). כלומר, על לוח אחד נכתבו עשרת דברות ה' בעבור האדם הרוחני, ועל הלוח השני נכתבה פרשנותו של משה רע"ה לעשרת הדברות, בעבור האדם הגשמי.

שינויי נוסח המקבילים לשינויי נוסח עשרת הדברות הכתובות בשני מקומות מצאנו גם בתאור בריאתו של האדם הראשון, בתחילה נאמר שאלהים בלבד ברא יחד איש ואישה בצלם אלהים, ולאחר מכן נאמר שה' אלהים (בשתי שמותיו) יצר את האדם בלבד מן העפר, ומצלעו הוא ברא את האשה. וכן נאמר בתחילה: "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית, א'). ולאחר מכן נאמר: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה... ויאמר אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית, ב'). ללמדנו שה' ברא בתוך נפש כל אדם ואשה שני סוגי אישיות, סוג האישיות הראשון הוא: אדם רוחני ואשה רוחנית כחומר המלאכים העובדים יחד את האלהים לבדו. וסוג האישיות השני הוא: אדם גשמי כחומר הבהמות ואשה גשמית כחלק מחומר האדם, לפיכך כפילות אישיותם גרמה לכתיבה הכפולה של שם ה' אלהים, אשר הוא המבטא את השילוב של ההשגחה העליונה על האדם. וכן מצאנו שלאחר בריאת אישיות האדם הרוחני האמורה בתחילה בטרם שהאדם חטא, נאמר: "ויברך אותם אלהים... ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית, א', כ"ח). ולאחר שהאדם חטא ה' אמר לו: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית, ג', י"ט). כלומר, כביכול ה' אמר לאדם: היות ובחרת באישיותך הגשמית כבהמה, גם סופך יהיה כסופם של היצורים הגשמיים (עיין "צמרת הארז", פר' מצורע, י'). בכך ניתן גם להסביר את דברי חז"ל: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע" (שבועות, כ:), דהיינו, האדם הרוחני שמע באוזניו "זכור", ואילו האדם הגשמי שמע באוזניו "שמור".

הטעם להבדלים בין הכתוב על הלוחות:

לאור האמור לעיל ניתן להבין את טעמי ההבדלים שבין שני נוסחי עשרת הדברות הכתובים בתורה:

א.      הטעם לכך שבדיבר השבת - בספר שמות נאמר הפועל "זכור", ולעומת זאת בספר דברים נאמר הפועל "שמור", משום שלאדם חומרני לא די במצוה רוחנית לזכור את השבת, אלא יש צורך לחזקו במצוה אקטיבית של שמירת שבת. כלומר, לפני חטא העגל עם ישראל עבדו את ה' מאהבה, לכן נאמרה להם מצות שמירת השבת בלשון "זכור", אך לאחר חטא העגל עם ישראל עבדו את ה' מיראה, לכן נאמרה להם מצות שמירת השבת בלשון "שמור".   

ב.      הטעם לכך שבדיבר השבת - בספר שמות לא נאמר בציווי "כאשר צוך ה' אלהיך", ולעומת זאת בספר דברים נאמר בציווי: "כאשר צוך ה' אלהיך", משום שלאדם חומרני יש צורך בזירוז לבצע מצוה שיש עמה חסרון כיס. כמו כן, בספר שמות עם ישראל עדין לא קיבלו את כל פרטי מצות שמירת השבת, לפיכך לא ניתן לומר להם: "כאשר צוך ה' אלהיך", לעומת זאת בספר דברים עם ישראל כבר קיבלו את כל פרטי מצות שמירת השבת, לפיכך נאמר להם לשמור את השבת: "כאשר צוך ה' אלהיך". 

ג.       הטעם לכך שבדיבר השבת - בספר שמות הזכאים למנוחה הם: "עבדך ואמתך ובהמתך", ולעומת זאת בספר דברים הזכאים למנוחה הם: "עבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך", משום שלאדם חומרני יש צורך לתת פירוט יתר במצוה שיש עמה חסרון כיס, כמו כן קיים צורך לסגור בפני האדם החומרני את כל הפרצות.

ד.      הטעם לכך שבדיבר השבת - בספר שמות הנימוק לציווי הוא: בריאת העולם, ולעומת זאת בספר דברים הנימוק הוא: יציאת מצרים, משום שהלוחות הראשונים נאמרו לאדם הרוחני, לפיכך ניתן ליום המנוחה נימוק אמוני בבריאת העולם, והתדבקות במידותיו של הבורא. לעומת זאת בלוחות השניים אשר נכתבו לאדם החומרני, ניתן לו נימוק אישי-סוציאלי בכדי שיבצע את המצוה מתוך הזכרון של היציאה מעבדות מצרים לעבדות ה'.

ה.      הטעם לכך שבדיבר כיבוד הורים - בספר שמות לא נאמר בציווי "כאשר צוך ה' אלהיך", ולעומת זאת בספר דברים נאמר בציווי: "כאשר צוך ה' אלהיך", משום שלאדם חומרני יש צורך להבהיר כי מצות כיבוד הורים היא אינה מצוה שכלית, אלא היא ציווי אלהי המחייב לבצע את מצות כבוד הורים למרות שיש עמה חסרון כיס. כמו כן, בספר שמות עם ישראל עדין לא קיבלו את כל פרטי מצות כיבוד הורים, לפיכך לא ניתן לומר להם: "כאשר צוך ה' אלהיך", לעומת זאת בספר דברים עם ישראל כבר קיבלו את כל פרטי מצות כיבוד הורים, לפיכך נאמר להם לכבד את ההורים: "כאשר צוך ה' אלהיך". 

ו.        הטעם לכך שבדיבר כיבוד הורים - בספר שמות הנימוק לציווי הוא: "למען יאריכון ימיך", ולעומת זאת בספר דברים הנימוק לציווי הוא: "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך", משום שלאדם חומרני יש צורך לתת נימוק הכולל הטבה אישית גדולה בכדי שהוא יבצע את המצוה, דהיינו, לאדם החומרני מובטחים גם אריכות ימים וגם איכות חיים טובה, דהיינו, כדי שלא תפסק "טובה מישראל" (ב"ק, נה.).

ז.        הטעם לכך שבדיברות "לא תרצח", "לא תנאף" "לא תגנוב", "לא תענה ברעך עד שקר" - בספר שמות הציווים כתובים ללא "ו" החיבור בינהם, ולעומת זאת בספר דברים הציווים כתובים עם ו' החיבור: "לא תרצח, ולא תנאף ולא תגנוב, ולא תענה ברעך עד שקר", משום שלאדם חומרני יש צורך להבהיר שהציווי הוא לקיים את כל הציוויים באותה דרגת חשיבות, לפיכך "ו" החיבור מחברת את כל הדברות הללו לציווי רחב ללא סדר עדיפויות.

ח.      הטעם לכך שבדיבר לא תענה - בספר שמות האיסור הוא על: עד "שקר", ולעומת זאת בספר דברים האיסור הוא על עד "שוא", משום שאת האדם החומרני צריך להרחיק אף מעבירה קטנה ע"מ שהוא לא יגיע לעבירה גדולה יותר.

ט.     הטעם לכך שבדיבר לא תחמוד - בספר שמות מופיעים הפועל: "לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך", ולעומת זאת בספר דברים מופיעים שני פעלים: "ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך", כולל ו' חיבור בינהם, משום שלאדם החומרני צריך להוסיף פועל חזק יותר ע"מ להזהירו בשתי רמות, רמה אחת היא: חמידה שהיא רצון עז, ורמה שניה היא: בתוספת הפועל תתאוה אשר הוא מבטא רצון עז יותר מחמידה. מרן השו"ע (חושן משפט, סימן שנ"ט סע' י'-י"ב)  פסק כי לא תחמוד ולא תתאווה הינם שני לאוים נפרדים, לפיכך תוספת "ו" החיבור בספר דברים מטרתה לחבר את כל ציווי לא תחמוד לדברות הקודמות, ע"מ להבהיר שהציווי הוא לקיים את כל הציוויים באותה דרגת חשיבות.

י.        הטעם לכך שבדיבר לא תחמוד - בספר שמות סדר הציווי הוא: "לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך", ולעומת זאת בספר דברים סדר הציווי הוא הפוך: "ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך", משום שלאדם החומרני יש צורך לצוות ע"פ תפיסת העולם החומרנית, דהיינו, מהכבד אל הקל.

יא.   הטעם לכך שבדיבר לא תחמוד - בספר שמות הציווי לא תחמוד כולל ששה דברים לא כולל שדה: "לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו", ולעומת זאת בספר דברים הציווי לא תחמוד כולל רק דבר אחד: "ולא תחמוד אשת רעך", וציווי לא תתאוה כולל ששה דברים ובתוכם תוספת שדה: "ולא תתאוה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמורו", משום שלאדם חומרני יש צורך לתת פירוט יתר בתוכן המצוה ע"מ לסגור בפניו את כל הפרצות. וכן מצאנו שגם בספר שמות וגם בספר דברים התורה מצוה בדיבר לא תחמוד: "וכל אשר לרעך" (שמות, כ', י"ד, דברים, ה', י"ח), דהיינו, התורה מייעצת לאדם החומד את הרכוש שהוא רואה אצל חברו, להתפטר מן המחשבה הרעה בכך שאם הוא יחמוד הוא עלול לקבל גם את כל הדברים הרעים שמהם חברו סובל, ולא רק את הדברים הנחמדים שהוא רואה אצל חברו והוא חומדם, שנאמר: "וכל אשר לרעך".

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי במעמד סיני הקב"ה הוכיח לעם ישראל ולעולם כולו את אמיתות מציאותו, ועל בסיס עשרת הדברות ה' יתברך קבע את כל יסודות התורה ואת קיום העולם. וכן מצאנו שמספר הדברות מרמז על הקשר שבין בריאת העולם בעשרה מאמרות לבין קיום העולם בזכות עשרת הדברות, כדאמר "רבי אליעזר: אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (פסחים, סח:). ההבדלים המצויים בין הלוחות הראשונים לבין לוחות השניים מעידים על ירידת הרוחניות של עם ישראל, על כן הלוחות הראשונים נשברו, וכן מצאנו כי גם במשך הדורות כאשר חלה ירידה נוספת ברוחניותו של עם ישראל, אף הלוחות השניים אשר ניתנו לעם ישראל בחסד ה' נעלמו בסוף בית ראשון. למרות זאת ה' יתברך הותיר לדורות הבאים של עם ישראל את המסורת, ואת התורה שבכתב ובע"פ, בצרוף ההבטחה האלהית שתורה לא תשכח מעם ישראל לעולם ועד, כפי שאמר רבי שמעון בר יוחי: "חס ושלום שתשכח תורה מישראל, שנאמר: 'כי לא תשכח מפי זרעו" (שבת, קלח:). כמו כן התורה מבטיחה לכל אדם את חירותו הרוחנית, כמובא במשנה: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות, פ"ו, משנה ב'). משום כך אמר רבי חנניא בן עקשיא: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר (ישעיה, מ"ב, כ"א): 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (אבות פר' ו', משנה י"א).

יה"ר שה' יתברך יתן בלבנו בינה להבין להשכיל לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתו באהבה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה. לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם ה'. כי זאת הברית אשר אכרת את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ה' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה' כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד" (ירמיה, ל"א, ל'-ל"ג).

מחברם של הספרים: "מצמרת הארז"-על כל פסוק ראשון של פרשת השבוע, "אשר על המשכן"-תכניות ממוחשבות של משכן ה' כולל משקלים ומחירים, "אשר תקראו"- פרשנות על מועדי ישראל, "פרי מצמרת"- הגות ומחשבת ישראל אקטואליים הנובעים מפרשיות השבוע. "פרי החג" - הארות בנושאי החגים והמועדים של עם ישראל

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב