פרשת בא - גאולה מיידית עם מסרים נצחיים
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

פרשת בא - גאולה מיידית עם מסרים נצחיים 

מאת    [ 25/08/2010 ]
מילים במאמר: 6823   [ נצפה 2049 פעמים ]

 
 

בא - גאולה מיידית עם מסרים נצחיים

מבוא:

פרשת בא מתארת את שיאו של סיפור יציאת מצרים, הפרשה משלבת בין סיומו של סיפור יציאת מצרים לבין תחילת מתן המצוות לעם ישראל. פרשת בא פותחת בתאור שלש המכות האחרונות (ארבה, חושך, בכורות) שניחתו על פרעה ועל המצרים במצרים, כשתכלית פירוט המכות נועד ללמדנו על סבלנותו של הקב"ה אפילו כלפי הרשעים. בהמשך פרשת בא התורה מפרטת את המצוות הראשונות אשר עם ישראל נצטוו עליהן על אף היותם תחת שלטון מצרים עדין, המצוות הראשונות שעם ישראל נצטווו כללו את: מצות קידוש החודש, דיני קרבן פסח, מצוות חג הפסח, קדושת הבכורים ופידיונם, מצות תפילין, וכו'. כמו כן התורה מלמדת בפרשת בא כי ביום הגאולה ממצרים ישראל פעלו במרץ רב ובמסירות נפש, דהיינו, גם עשו ברית מילה, ואף הקריבו את קרבן פסח כהילכותיו, וגם השאילו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, ואף עשו מצות, וגם יצאו ממצרים בחפזון. כלומר, פרשת בא מלמדת כי מחד גיסא ה' לא מיהר להפרע מן המצרים אלא איפשר להם לחזור בתשובה, ומאידך גיסא כשהגיע זמן הגאולה ה' גאל את כלל עם ישראל במהירות שיא, וזאת מבלי להותיר אפילו ישראלי אחד במצרים. לפיכך מצוה לספר בליל פסח איך הקב"ה הוציא את כל עם ישראל ממצרים, ע"מ להודות, לשבח ולפאר את ה' יתברך, ובכדי להראות לעולם כי עתידו של המרע לישראל יהיה כגורלו של פרעה. כלומר, סיפור יציאת מצרים אינו סיפור הסטורי חד פעמי, אלא הוא סיפור מתמשך המלווה את כל אחד ואחת מישראל בכל יום לדורות עולם, ואפילו בימות המשיח, כמובא במשנה (ברכות, פ"א, ה): "למען תזכר את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך'... וחכמים אומרים: 'ימי חייך' העולם הזה, 'כל ימי חייך' להביא לימות המשיח. לפיכך ניתן ללמוד מההתרחשויות והמצוות המפורטות בפרשת בא את המסרים הנצחיים אשר הועברו לעם ישראל לדורות עולם, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א.      בא אל פרעה - הקב"ה אינו ממהר להפרע מן הרשעים אלא הוא ממתין להם שיעשו תשובה.

ב.      ולמען תספר ? עיקר העיקרים של הנסים שנעשו ביציאת מצרים הוא לחזק את אמונתם של עם ישראל לדורות עולם.

ג.       החדש הזה לכם - י"ב סיבות אשר צירופן יחד גורם לייחודיותה של מצות קדוש החודש מכל מצוות התורה.  

ד.      כן עשו - הכנה הדרגתית של עם ישראל לקראת המהפכה ההיסטורית של מתן תורה.

ה.      מילה וקרבן פסח - בזכות קיומן של שתי מצוות אלה במסירות נפש הפכו עם ישראל להיות עבדי ה' באופן מעשי ורוחני.

ו.        והגדת לבנך - סיפור מתמשך המלווה כל אחד ואחת מישראל בכל יום לדורות עולם ואף בימות המשיח.

בא אל פרעה:

פרשת בא פותחת בפסוק: "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו" (שמות, י', א'), דהיינו, ה' אמר למשה רע"ה בא עמי ונתפרץ לארמונו של פרעה, ע"מ להזהירו מפני מכת הארבה אשר היא למעשה מכת רעב לטווח ארוך. כלומר, למרות שאין זה מכבודו של ה' יתברך אשר "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה, ו', ג') לתמצת את שכינתו, וללכת לארמונו של פרעה המלא בע"ז, בכל זאת ה' הלך עם משה כביכול ע"מ לשומרו מקרוב מפני שומרי פרעה מלך מצרים, ובכדי ללמדו שעל אף הקשיים שה' הציב בפניו לדבר בפני אוזן שאינה שומעת תוך כדי נטילת סיכון אישי רב, היה על משה לבטוח בעזרתו של ה' שהוא יצילנו מכל הרע אשר נוצר ע"י כוונת הקב"ה "למען שתי אתתי אלה בקרבו". כלומר, בואו של ה' לארמונו של פרעה עם משה היה בבחינת "עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו" (תהלים, צ"א, ט"ו). וכן נאמר במכת בכורות: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'" (שמות, י"ב, י"ב), והרש"י פירש: "ועברתי' כמלך העובר ממקום למקום ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין (מכילתא)... 'אעשה שפטים אני ה'', אני בעצמי ולא ע"י שליח", וזאת למרות שארץ מצרים היתה מלאה בגילולי עבודה זרה.

מטרת ריבוי המכות וההזהרות שה' יתברך נתן למצרים היא: ללמד את עם ישראל ששערי התשובה אינם ננעלים לעולם, כמובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה יג): "כי אני הכבדתי את לבו', אמר רבי יוחנן: מכאן פתחון פה למינין לומר: לא היתה ממנו שיעשה תשובה, שנאמר: 'כי אני הכבדתי את לבו'. אמר לו רבי שמעון בן לקיש: יסתם פיהם של מינים!, אלא (משלי, ג', ל"ד): 'אם ללצים הוא יליץ' שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה, שניה ושלישית ואינו חוזר בו, והוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. אף כך פרעה הרשע, כיון ששיגר הקדוש ברוך הוא חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה: אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך. הוי: 'כי אני הכבדתי את לבו', מהו הכבדתי?, שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזה שהיא מתבשלת שניה וארטסים נכנס בתוכה, כך נעשה לבו של פרעה ככבד הזה ולא היה מקבל דבריו של הקב"ה, הוי: 'כי אני הכבדתי את לבו". כלומר, לבו של פרעה היה ככבד הקשה לבישול, אך בכל זאת ניתן לבשלו אם פרעה היה רוצה בכך, דהיינו, ה' לא עזר לפרעה לחזור בתשובה, בבחינת "אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (אבות, פ"ה, משנה יח, יומא, פ"ח, ט), משום שהעבירה "מטמטמת לבו של אדם" (יומא, לט.). לפיכך "אמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו" (מועד קטן, כ"ז:), דהיינו, משום שריבוי העבירות מרבה את טמטום לבו של החוטא, וע"י כך לבו נמנע מלחזור בתשובה. אך למרות זאת אפילו לפרעה הרשע נותרה אפשרות קלושה לחזור בתשובה. וכן כתב הרמב"ם (תשובה, פ"ד, כה): "כל אלו הדברים וכיוצא בהן אף על פי שמעכבין את התשובה אין מונעין אותה, אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא". כלומר, התשובה לכשעצמה אינה מבטלת את המעשה הרע שהאדם עשה, אלא יש בכוחה לרכך את כעס ה' על החוטא, וממילא ה' יתברך חס עליו ואין הוא מעניש אותו בגין המעשה הרע. כלומר, התשובה היא זכות מיוחדת שה' יתברך מעניק במתנה לבריות אשר הוא חפץ ביקרם, וזאת למרות שהחוטא משתמש בכוחות שה' יתברך נתן לו, בכדי לעבור על מצוות ה'.

וכן מצאנו שהייסורים גרמו לפרעה לחזור בתשובה, ואף תשובתו לימדה את עם ישראל לקח, כמובא במדרש (ילק"ש, יונה, ג, תקנ): "רבי נחוניא בן הקנה אומר: תדע לך התשובה מפרעה שמרד בהקב"ה מאד: 'מי ה' אשר אשמע בקולו', ובלשון שחטא בו בלשון עשה תשובה: 'מי כמוכה באלים ה'', והצילו הקב"ה מן המיתה לספר כוחו וגבורתו, שנאמר: 'ואולם בעבור זאת העמדתיך'. ומלך בנינוה, ואנשי נינוה כותבים כתבי עמל וגוזלים ומתעבין במשכב זכור, ושלח הקב"ה יונה להתנבא עליה להחריב, ושמע פרעה ועמד מכסאו וקרע בגדיו ולבש שק, והחזיר יותר משנים עשר רבוא תושבי נינוה בתשובה, וגרם בכך שה' ניחם על הרעה "אשר דבר לעשות להם ולא עשה" (יונה, ג' , י').

וכן מצאנו שראשי התיבות של הפרשיות הפותחות את ספר שמות הן שו"ב (שמות, וארא, בא), בכדי לרמוז על כך שמשה רע"ה פנה שוב ושוב לפרעה ע"מ להשיבו בתשובה. כמו כן המלים: "את לבו ואת לב" הן ר"ת "אלול" שהוא חודש התשובה. נמצאנו למדים כי הקב"ה ברוב רחמיו על בריותיו הוא אינו ממהר להפרע מן הרשעים, אלא ה' יתברך ממתין אפילו לרשעים הגמורים שיעשו תשובה מעצמם, וגם כאשר אין הרשעים חוזרים בתשובה מתוך בחירה חופשית, הקב"ה עמם חסד ומזרזם לחזור בתשובה באמצעות הייסורים, וכן נאמר: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים' (שמות, י"ט, ד'), ופירש הספורנו: "כמה הפצרתי כדי שישובו מרשעם, 'כי לא אחפץ במות המת' (יחזקאל, י"ח, ל"ב), ובהקשותם ערפם הצרכתי להרבות אותותי ומופתי בקרבם ולהשחיתם".

וכן מצאנו שעד מכת חושך ה' האריך את אפו אף עם פושעי ישראל אשר לא האמינו בה' יתברך, לכן המדרש מבאר כי רוב רובו של עם ישראל מתו רק במכת חושך, שנאמר: "וחמשים עלו בני ישראל', אחד מחמשה. ויש אומרים: אחד מחמשים. ויש אומרים: אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר: העבודה, לא אחד מחמשת אלפים!. ואימתי מתו?, בימי האפלה, שהיו קוברין ישראל מתיהן ומצרים יושבין בחשך, ישראל הודו ושבחו על שלא ראו שונאיהם ושמחו בפורענותן" (תנחומא, בשלח, סימן א). וכן מובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה יד): "חשך למה הביא עליהן?, יתברך שמו של הקב"ה שאין לפניו משוא פנים והוא חוקר לב ובוחן כליות, לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצריים, והיה להן שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת. אמר הקב"ה: אם אביא עליהן מכה בפרהסיא וימותו, יאמרו המצריים כשם שעבר עלינו כך עבר עליהן". אך למרות זאת אף במכת בכורות פרעה ועבדיו הקשו את ערפם ולא האמינו ביכולות ה' יתברך למרות תשע המכות הקודמות, עד כדי כך שלמרות שפרעה ועבדיו הוזהרו על מכת בכורות האמורה לבוא בחצי הלילה, פרעה ועבדיו סמכו על "אלוהיהם" שהם יצילום ולכן הם הלכו להירדם במיטותיהם, שנאמר: "ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים" (שמות, י"ב, ל'). לפיכך נאמר במדרש (מד"ר, שמות, פרשה טו): "רשעים' אלו המצריים, שנאמר (שמות, ט', כ"ז): 'ואני ועמי הרשעים', מי גרם להם שיהיו לוקים כל מכה ומכה?, על שהיו בוטחים בעבודת כוכבים שלהם. מה עשה הקב"ה?, הכה את אלהיהם עמהם", דהיינו, כל עשר המכות נועדו להדגים בפני כל המצרים את עליונותו של ה' על כל "אלהי מצרים" (שמות, י"ב, י"ב). מטעם זה ה' יתברך לא הסתפק במתן מכה אחת ממושכת או רק במכת בכורות, הן בכדי לאפשר למצרים לחזור בתשובה, והן בכדי להגביר את אמונתם של ישראל ביכולותיו של ה' יתברך. משל למה הדבר דומה?, לשני אנשים שהלכו במדבר עשרה ימים, אחד מהם היה מוצא בכל יום מטמון של אלף זהובים, ובכל פעם הוא היה שמח ומודה לה' יתברך על טובתו. לעומת זאת חברו מצא ביום העשירי למסע עשרת אלפים זהובים, ואף הוא שמח והודה לה' יתברך על טובתו. אך למרות שבסוף המסע היה בידי שניהם אותו הסכום, לראשון היו עשר שמחות ואילו לשני היתה רק שמחה אחת. לפיכך ה' יתברך הביא על המצרים עשר מכות, הן בכדי לשמח את עם ישראל בעשר שמחות לנצח, והן בכדי לאפשר למצרים לחזור בתשובה שלמה בתום כל אחת מן המכות.

ולמען תספר:

בטרם הבאת מכת הארבה ה' הסביר למשה רע"ה כי הטעם להכבדת לב פרעה ע"י ה' נובע משתי סיבות עיקריות, הסיבה האחת היא: "למען שתי אתתי אלה בקרבו" (שמות, י', א'), דהיינו, ללמד את כל העולם לדורותיו על קיומה של מידת השכר ועונש האלהית. הסיבה השניה היא: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'" (שמות, י', ב'), דהיינו, ע"מ שעם ישראל יזכרו ויספרו לדורותיהם בשמחה את הנסים שקדמו ליציאתם ממצרים, שנאמר: "ולמען תספר את אשר התעללתי במצרים", והרש"י פירש: "התעללתי, שחקתי". ומובא במדרש: "ולמען תספר באזני בנך' זו מכת ארבה, כמה דתימא (יואל, א', ג'): 'עליה לבניכם ספרו" (מד"ר, שמות, פרשה יג). לפיכך נשאלת השאלה: מדוע דוקא במכת הארבה נאמר: "ולמען תספר", הלא ראוי היה הדבר להאמר לאחר מכת בכורות?.

אלא נלענ"ד כי ייחודותה של מכת הארבה היא: בצחוק שהקב"ה עשה מפרעה ומכל מצרים, וכן מצאנו שבטרם מכת הארבה פרעה ראה "באצטנגינות ואמר להם לישראל: 'ראו כי רעה נגד פניכם' (שמות, י', י'), אמר להם: אני רואה באצטגנינות שלי כוכב אחד עולה לקראתכם שמו רעה והוא סימן דם והריגה, וכשחטאו ישראל במדבר בעגל אמר משה בתפלתו: 'למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם'?, זהו שאמרנו לכם: 'ראו כי רעה נגד פניכם'. מיד 'וינחם ה' על הרעה', והפך את הדם לדם מילה שמל אותם יהושע, וזהו שנאמר: 'היום גלותי את חרפת מצרים' שהיו אומרים דם אנו רואים עליכם" (ילק"ש, שמות, ל"ב, שצב). כלומר, ה' יתברך צחק על תחזיתו הרעה של פרעה אשר לא די שהיא לא התגשמה, אלא היא אף הועילה לעם ישראל להפטר מן הרעה שנגזרה עליהם. וכן מצאנו שלאחר מכת הברד ה' יתברך לא הרעיב את המצרים אלא הותיר להם את החיטה והכוסמת ושאר ירקות, אך כאשר המצרים הקשו את לבם, ה' הרעיבם כליל במכת הארבה, שנאמר: "ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים" (שמות, י', ט"ו), ומובא בגמ': "רעב קשה מחרב, איבעית אימא סברא: האי קא מצטער והאי לא קא מצטער" (ב"ב, ח:), לכן פרעה אמר לאחר מכת הארבה: "ועתה שא נא חטאתי אך הפעם והעתירו לה' אלהיכם ויסר מעלי רק את המות הזה" (שמות, י', י"ז). כלומר, בעקבות מכת הארבה ה' יתברך העמיד את פרעה במצב מצחיק, משום שפרעה לא פנה לחרטומים או לאלוהיו בכדי שהם יספקו מזון בסיסי למאמיניהם, אלא פרעה התחנן אל משה ואהרן עבדי ה', בכדי שהם יסלחו לו ויבקשו בעבורו הצלה, למרות שבטרם המכות פרעה אמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות, ה', ב'). וכן נאמר: "שמים לרום וארץ לעמק ולב מלכים אין חקר" (משלי, כ"ה, ג'), ופירש הרש"י: "אין חקר', שכמה דינים באים לפניהם?! וכמה מלחמות?! וצריכים לתת לב לכולם, ואם כל הלשונות מדברים וכל הידים כותבין אינן יכולין לכתוב זאת". ובכל זאת כוחם של כל המלכים הוא כמים בידו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שנאמר: "פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו" (משלי, כ"א, א').

וכן מצאנו שבמכת הארבה ה' העניש את מצרים ב"מידה כנגד מידה" (שבת, קה:), כמובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה יג): "ארבה למה הביא עליהן?, מפני ששמו את ישראל זורעי חטים ושעורים, לפיכך הביא עליהן ארבה ואכלו כל מה שזרעו להם ישראל". כלומר, למרות שה' הותיר למצרים מעט מן החיטה והכוסמת ושאר ירקות, בכל זאת ה' יתברך הביא על המצרים ארבה שאינו רואה ובכמויות עצומות, שנאמר: "וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ" (שמות, י', ה'), משום שה' יתברך רצה להעביד את המצרים בלקיטת הארבה ובמליחתו, בכדי שבסיומה של מכת הארבה ה' וישראל יצחקו על המצרים הרעבים, כמובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה יג): "ויהפך ה' רוח ים', מהו 'לא נשאר ארבה אחד'?, אמר רבי יוחנן: כיון שבא ארבה שמחו המצרים!, אמרו: נקבוץ ונמלא מהם חביות. אמר הקב"ה: רשעים! במכה שהבאתי עליכם בה אתם שמחים?, מיד 'ויהפך ה' רוח ים חזק מאד' זה רוח מערבית, 'וישא את הארבה' וגו', מהו 'לא נשאר ארבה אחד'?, אפילו מה שהיו בקדירות ובחביות מלוחות פרחו והלכו להם". כמו כן מכת הארבה תוחמה לגבול מצרים בלבד, וע"י כך נגלו לעין הפלישות של מצרים לגבולותיהן של הארצות השכנות, כמובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה יג): "מהו 'הנני מביא מחר ארבה בגבולך'?, ולא בגבול בני חם, ועל זה נאמר (ישעיה, כ"ו, ט'): 'כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו' וגו', שבמכת הארבה הכירו עד היכן גבול מצרים".

לפיכך כתב הרמב"ן (שמות, י', ב'): "וטעם 'התעללתי', כי אני מצחק בו, שאני מכביד את לבו ועושה הנקמות בו, כטעם 'יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" (תהלים, ב', ד'). צחוקו של ה' יתברך נועד לחזק את אמונתם של עם ישראל לדורות עולם, כאמור בטרם מכת הארבה: "וידעתם כי אני ה'" (שמות, י', ב'), דהיינו, ידיעה בחוש ולא רק ידיעה בלב, משום שלימוד הבנים ובני הבנים את ניסי ה' בעת גאולת ישראל ממצרים, גורמת לך שאף ההורים מתעלים לדרגה הגבוהה של ידיעת ה' בחוש אשר היא מעבר לידיעת ה' מתוך אמונה. על כן הצחוק שעשה הקב"ה עם משעבדי ישראל בפרך, מאפשר לכל אדם מישראל לחוש בפנימיותו את עומק הנס ההיסטורי אשר נעשה לו ביציאת מצרים. מטעם זה ממכת הארבה עם ישראל לדורותיהם יכולים להבין ביתר קלות גם את הצחוק שה' עתיד לעשות על הגויים, למענם של עם ישראל בזמן הגאולה העתידית, שנאמר: "אז ימלא שחק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" (תהלים, קכ"ו, ב'). לפיכך נאמר "ולמען תספר" ולא נאמר למען תלמד או תודיע, אלא תספר בדרך סיפור מצחיק המושך את הלב, משום שעיקר העיקרים של מעשה הנסים ביציאת מצרים הוא: חיזוק את אמונתם של כלל עם ישראל לדורות עולם, דהיינו, אף חיזוק אמונתם של הנערים והטף אשר הם אינם מסוגלים להעמיק בניסי יציאת מצרים, שנאמר: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'" (שמות, י', ב').

החדש הזה לכם:

הרש"י כתב בפתיחת פירושו על התורה, "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החדש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל", דהיינו, משום שעיקר התורה אינה אלא למצותיה. "ומה טעם פתח בבראשית?, משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים' (תהלים, קי"א, ו'), שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים!, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י- בראשית, א', א'). לכאורה ניתן לשאול מדוע נבחרה דוקא מצות 'החדש הזה לכם', להיות "מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל"?, ועוד, הלא קידוש החודש מסור לסנהדרין בלבד ולא לכלל ישראל כקרבן פסח?. אלא נלענ"ד שמצות קידוש החודש היא מצוה ייחודית המבטאת מספר רב של עקרונות יסודיים המעלים את כלל ישראל ברוחניות ובגשמיות, לפיכך מצוה זו נבחרה להיות "מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל". וכן מצאנו שבמצות קידוש החודש ישנן י"ב סיבות אשר צירופן יחד גורם לייחודיותה של מצות קידוש החודש מכל יתר מצוות התורה, כפי שמפורט  להלן:

ראשית: מצות קידוש החודש היא מצוה המעידה יותר מכל המצוות על קדושתם של עם ישראל, כמובא בגמ': "כתיב: 'ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם', עדות זו תהא כשרה בכם. ורבנן: עדות זו תהא מסורה לכם" (ר"ה, כב.), וכן מובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה טו): 'החדש הזה לכם', הדא הוא דכתיב (משלי, ה, י"ז): 'יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך'... לא נתתי ראשי חדשים אלא לכם, שנאמר: 'החדש הזה לכם'... דבר אחר: "החדש הזה לכם', הרואה את הלבנה היאך צריך לברך בזמן שהיו ישראל מקדשין את החדש?, יש מן רבנן אמרין: ברוך מחדש חדשים, ויש מהם אומרים: ברוך מקדש חדשים, ויש מהם אומרים: מקדש ישראל שאם אין ישראל מקדשים אותו, אין אותו קדוש כלום. ואל תתמה על זה שהקב"ה קדש את ישראל, שנאמר (ויקרא, כ', כ"ו): 'והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה'', ולפי שהם מקודשים לשמים לכך מה שהם מקדשים הוא מקודש... ישראל שהם קדושים ומקדשים את החדש... ומתי התחילו ישראל לקדש את החדש?, במצרים, הדא הוא דכתיב: 'החדש הזה לכם". כלומר, מצות קידוש החודש היא גם המצוה הראשונה שישראל נצטוו לעשות, והיא אף מצות האל הראשונה שעם ישראל קיים.

שנית: ה' ציוה את עם ישראל שחודש האביב שבו חל חג הפסח, הוא יהיה החודש הראשון בלוח העברי, לפיכך שמותיהם המקוריים של החודשים הם: "החודש הראשון", "השני", וכו', בכדי להזכיר לעם ישראל את יציאתם ממצרים תמיד, וכן הרמב"ן כתב: "וטעם 'החדש הזה לכם ראש חדשים', שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר: בחדש השלישי (שמות, י"ט, א'), ואומר: 'ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן' (במדבר, י', י"א), 'ובחדש השביעי באחד לחודש' וגו' (במדבר, כ"ט, א'), וכן כלם" (רמב"ן, שמות, י"ב, ב'). "ואלו השמות שאנו קורין אותן: ניסן, אייר, סיון, שמות פרסיים הם. ולא תמצא אותם לא בתורה ולא בנביאים אלא בכתבי הקדש הנעשים בבבל... שמתחילה נצטוינו למנותם בזכרון גאולת מצרים, וכשיצאנו מבבל ונצטוינו 'לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון' וגו', חזרנו לקרות חדשינו לגאולת צפון, ולא שנשנה השמות הראשונים ונשכח גאולת מצרים, אלא שנצרף שם שמות בבל להודיע ולזכור ששם עמדנו ומשם הוציאנו ה', וכל זה נתחדש ביציאתנו ממצרים" (רמב"ן, ר"ה, לה.). וכן מצאנו שהמצרים עבדו לטלה אשר הוא מזלו של חודש ניסן, ובאמצע חודש זה ה' הפך למצרים את ימי החג לאלוהיהם לימי יגון ואנחה, ומכאן ואילך הפך חודש זה לחודש של מועדים לעם ישראל, שנאמר:"החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות, י"ב, ב').

שלישית: כללי העיבור הנשמרים במסורת מדור לדור, הם גורמים לרציפות המסורת היהודית מאז ועד עולם. וכן מצאנו שאף משה רע"ה התקשה בקביעת המועד המדויק של מולד הלבנה, לפיכך הקב"ה "הראהו לבנה בחדושה ואמר לו: כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חדש... נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו: כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו?, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום?!, שנאמר: 'ויהי ביום דבר ה'' (שמות, ו', כ"ח), 'ביום צוותו' (ויקרא, ז', ל"ח), 'מן היום אשר צוה ה' והלאה' (במדבר, ט"ו, כ"ג). אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה" (רש"י-שמות, י"ב, ב'). כלומר, מצות עיבור החודש היא גם המצוה היחידה שנאמרה למשה רע"ה בשעת החשכה.

רבעית: מצות קידוש החודש שנאמרה לישראל בטרם צאתם ממצרים כללה בתוכה את בשורת הקמת הסנהדרין בדורות העתיד, משום שקידוש החודש מסור לסנהדרין בלבד, דהיינו, מצות קידוש החודש המחישה לעם ישראל גם את הגאולה העתידית.

חמשית: הלוח העברי מקשר בין ה', התורה וישראל, באמצעות קידוש הזמנים המסור בידי ישראל.

ששית: קידוש החודש ועיבור השנה מעיד על מרכזיותה וייחודיותה של ארץ ישראל, משום שמצוות אלה ניתנות להעשות רק בארץ ישראל, וכן פסק הרמב"ם (קדוש החדש, פ"א, ח): "אין מחשבין וקובעין חדשים ומעברין שנים אלא בארץ ישראל, שנאמר: 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

שביעית: מצות קידוש החודש מבטאת את עצמאותם המתחדשת של עם ישראל, ע"י אי תלותם בלוחות שנה של עמים זרים.

שמינית: מצות קידוש החודש הופכת את היחידים מעם ישראל, לעם המאוחד סביב לוח שנה מוסכם על כולם אשר לפיו העם מציין את חגיו הלאומיים, ואת מאורעותיו הציבוריים והפרטיים.

תשיעית: מצות קידוש החודש מקשרת בין עם ישראל לחכמי בית הדין הגדול, ומאדירה את סמכויותיו.  

עשירית: העירנות הנדרשת לראית חידוש הלבנה בכדי לחדש את החודש, מחברת בין הבריאה לבין הקדושה באמצעותם של עם ישראל, דהיינו, ה' נתן לבית הדין הגדול של חכמי ישראל את היכולת הבלעדית לחדש, ולקבוע את מועדי ישראל ואת קידוש הבריאה. וכן מצאנו שבית דין שטעו "והורו בשאר המצות, מביאין פר לחטאת והוא הנקרא פר העלם דבר של צבור" (רמב"ם, מעשה הקרבנות, פ"א, ה), לעומת זאת, "בית דין שקדשו את החדש בין שוגגין, בין מוטעין, בין אנוסים, הרי זה מקודש, וחייבין הכל לתקן המועדות על יום שקדשו בו, אע"פ שזה יודע שטעו חייב לסמוך עליהם, שאין הדבר מסור אלא להם, ומי שצוה לשמור המועדות הוא צוה לסמוך עליהם, שנאמר: 'אשר תקראו אותם" (רמב"ם, קדוש החדש, פ"ב, י). אף בימינו כשבית הדין הגדול איננו בנמצא, הלוח העברי נסמך על ראיתם של הסנהדרין ע"פ חשבוננו, עד ליום שבו תחודש פעולתו של בית הדין הגדול בעתיד לבוא.

אחת עשרה: עיבור השנים מלמד כי אף השמש והירח נבראו ע"מ לשרת את עם ישראל ותורתו, כמובטח בראשית הבריאה: "והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים" (בראשית, א', י"ד).

שתים עשרה: מצות קידוש החודש אשר מתבצעת ע"פ התחדשות הלבנה, מסמלת גם את קיומו הנצחי של עם ישראל המשולים לירח, דהיינו, כשם שהירח נמצא תמיד בגדולו המלא, למרות שלמתבונן מלמטה נראה כי הירח הולך ומתמעט או גדל והולך במהלך החודש, כך גם עם ישראל קיימים לנצח בגודלם המלא, למרות שלעיתים נראה למתבונן מלמטה כי ישראל הולכים ומתמעטים, או גדלים והולכים במהלך מאורעות ההיסטוריה. וכן מצאנו שעם ישראל בעת שיעבוד מצרים היו כנעלמים בחשכת הלילה, ובעת הגאולה ממצרים עם ישראל היו כחולמים לאור היום. לפיכך בנוסח ברכת הלבנה ישראל אומרים: בא"ה אמ"ה "אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם, חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם, פועלי אמת שפעולתן אמת. וללבנה אמר: שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו, ברוך אתה ה' מחדש חדשים" (סנהדרין, מב.). וכן נאמר בנבואה על ימי הגאולה בעתיד לבוא: "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא" (ישעיה, ל', כ"ו).

כן עשו:

התורה מלמדת כי הרצון לקיים את מצוות ה' נחשב בעיני ה' יתברך כביצוע בפועל של המצוות, שנאמר: "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו" (שמות, י"ב, כ"ח), ומובא במכילתא (פרשת בא, מסכת דפסחא, פרשה יב): "וילכו ויעשו' ליתן שכר להליכה ושכר לעשייה. 'ויעשו' וכי כבר עשו (רש"י-והלא מראש חודש נאמר להם)?, אלא מכיון שקבלו עליהם לעשות, מעלה עליהם (הכתוב) כאלו עשו. 'כאשר צוה ה', להודיעך שבחן שכשם שאמרו להם 'משה ואהרן כן עשו'. מה ת"ל 'כן'?, אלא אף משה ואהרן עשו כן". וכן מצאנו שאף את השאלת הכסף הזהב והשמלות עם ישראל עשו לא מתוך נקמנות ולא מתוך חמדנות אלא כגזרת המלך, שנאמר: "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת. וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים" (שמות, י"ב, ל"ה). כלומר, ה' לא חפץ שעם ישראל יצאו ממצרים בתחושה של עבדים משוחררים, אלא בהרגשה של בני מלכים שאף מעבידיהם לשעבר מכירים ביחודיותם. וכן מובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה ט): "אמר רבי אבין הלוי ברבי: ממכת דם העשירו ישראל, כיצד?, המצרי וישראל בבית אחד והגיגית מלאה מים, ומצרי הלך למלאות הקיתון מתוכה מוציאה מלאה דם, וישראל שותה מים מתוך הגיגית, והמצרי אומר לו: תן לי בידך מעט מים, ונותן לו ונעשו דם. ואומר לו: נשתה אני ואתה מן קערה אחת, וישראל שותה מים והמצרי דם. וכשהיה לוקח מישראל בדמים היה שותה מים, מכאן העשירו ישראל". כלומר, הקב"ה העשיר את עם ישראל גם ברוחניות ע"י מתן המצוות, ואף בגשמיות באמצעות מתן הכסף והזהב של מצרים, ע"מ להעלותם ממ"ט שערי הטומאה של מצרים ולהכינם לקראת קבלת ה"רכוש הגדול" במתן התורה.

וכן מצאנו שהקב"ה אמר למשה רע"ה לבקש מפרעה רק "נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו" (שמות, ג', י"ח, ה', ג'), דהיינו, שיחרור רוחני מוגבל כביכול, תגובת העם לבקשה זו היתה: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו" (שמות, ד', ל"א). לעומת זאת כשמשה רע"ה בישר לישראל על מכלול הגאולה: מעבדות גופנית לעבדות רוחנית לה' יתברך, העם לא שמעו אל משה, שנאמר: "לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'. וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה" (שמות, ו', ו'-ט'). כלומר, עיקר יציאת מצרים נועדה לצורך עבודת ה' יתברך מתוך בחירה חופשית, אולם בעקבות הקושי בהבנת מסר זה ע"י העם אשר נוצר בזמן היותו תחת עבדות, הקב"ה נתן לעם ישראל זמן של מ"ט ימים, בכדי להכין את לבם למהפכה ההיסטורית שחלה במהותם.

משל למה הדבר דומה: למלך ששכר עבד למספר שנים, והבטיחו כי שכרו ינתן לו בתום תקופת העבדות. כשהגיע יום השחרור המלך רצה לתת לעבדו את מלוא שכרו הרב בהמחאה בנקאית, אך הוא חשש שהעבד לא יעריך את ההמחאה הבנקאית, לפיכך המלך נתן לו שק מלא שקלים ע"מ שהעבד יצא לחופשי ויבין מעצמו כי שק השקלים איננו השכר שהובטח לו ע"י המלך. ואכן לאחר מ"ט ימים חזר העבד המשוחרר אל המלך ואמר לו למה רימיתני?, אמר לו המלך: עתה אתה ראוי לקבל את מלוא שכרך הרב בהמחאה בנקאית, בהתאם לחוזה שנכרת ביננו. כלומר, "הרכוש הגדול" שה' יתברך הבטיח לאברהם אע"ה הוא: מתן התורה לישראל לאחר יציאת מצרים, אולם עם ישראל עדין לא ידעו להעריך את עושרה של התורה, לפיכך ה' ציוה עליהם לקחת מקדמה של שתי מצוות עשה, וה' אף העניק להם את ביזת מצרים ואת ביזת הים כמקדמה, עד שהם יהיו מוכנים מכל הבחינות לקבל את "הרכוש הגדול" של התורה.

מילה וקרבן פסח:

מצות קרבן פסח היא המצוה הראשונה שכלל עם ישראל נצטוו לעשות עוד בהיותם בארץ מצרים, התורה מלמדת כי עם ישראל נגאלו ממצרים בזכות קיומן של שתי המצוות: מילה וקרבן פסח, דהיינו, ע"י קיומן של שתי המצוות היחודיות הללו בזריזות יתרה, עם ישראל התעלו ממ"ט שערי הטומאה והפכו להיות עבדי ה' באופן מעשי ורוחני. וכן פירש הרש"י: "ר' מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר (יחזקאל, ט"ז, ח'): 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים', הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר (יחזקאל, ט"ז, ז'): 'ואת ערום ועריה' (מכל מצוות), ונתן להם שתי מצוות: דם פסח, ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר: 'מתבוססת בדמיך' (יחזקאל, ט"ז, ו') בשני דמים, ואומר (זכריה, ט', י"א): 'גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו', ושהיו שטופים באלילים אמר להם: 'משכו וקחו לכם' משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה" (רש"י-שמות, י"ב, ו'). לכאורה ניתן לשאול: מדוע נבחרו דוקא שתי מצוות אלה?, ועוד, מדוע ה' לא הסתפק באמונתם של ישראל בגאולה, כאמור: "ויאמן העם... ויקדו וישתחוו" (שמות, ד', ל"א)?.

אלא נלענ"ד כי ביצוען של שתי המצוות האלה במצרים היה כרוך בסכנת נפשות ובמסירות נפש, ואף העונש בגין אי קיומן של כל אחת ממצוות עשה אלה הוא כרת, בניגוד ליתר מצוות העשה שבתורה אשר בגין אי קיומן אין עונש כלל. לפיכך ה' רצה לזכות את עם ישראל לצאת ממצרים בזכות שתי מצוות מעשיות וייחודיות, לכן ה' יתברך לא הסתפק באמונתם של עם ישראל בלבד. וכן מובא במדרש (מכילתא, בא, מסכת דפסחא, פרשה ה): "מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים?, היה ר' מתיא בן חרש אומר: 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים', הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצות שיעסקו בהם כדי שיגאלו... נתן להם הקב"ה שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו". "בשעה שאמר הקב"ה למשה לשחוט הפסח, אמר לו משה: רבון העולם!, הדבר הזה היאך אני יכול לעשות?, אי אתה יודע שהצאן אלהיהן של מצרים הן?!, שנאמר (שמות, ח', כ"ב): 'הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו', אמר לו הקב"ה: חייך, אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם, שאודיע להם שאין אלהיהם כלום. וכן מצינו שעשה, שבאותו הלילה הכה בכוריהם של מצרים, ובו בלילה שחטו ישראל פסחיהן ואכלו, והיו המצרים רואים בכוריהם הרוגים ואלהיהן שחוטין, ולא היו יכולין לעשות כלום, שנאמר (במדבר, ל"ג, ד'): 'ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים" (מד"ר, שמות, פרשה טז). כלומר, בעת בצוע מצוות קרבן פסח עם ישראל גילו מסירות נפש למען קיומן, הן בלקיחת השה לעיני מצרים ארבעה ימים קודם שחיטתו, וגם בשחיטת השה שהיה אלהי מצרים, ואף בהפצת ריח צליתו בשלמותו "ראשו על כרעיו ועל קרבו", וגם בשריפת הנותר "ממנו עד בקר". בדרך זו עם ישראל קידשו שם שמים במסירות נפש לעיני כל מצרים, לפיכך עם ישראל זכו להיגאל ממצרים בזכות קיימם את מצוות קרבן פסח בשלמותן.

וכן מצאנו שמצוות מילה וקרבן פסח נועדו להבדיל בין ישראל לעמים, כמובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה יט): "אמר רבי שמעון בן חלפתא: כיון שיצאו ישראל ממצרים, אמר הקב"ה למשה: הזהר לישראל על מצות הפסח 'כל בן נכר לא יאכל בו וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו' וגו', כיון שראו ישראל שפסל לערלים לאכול בפסח, עמדו כל ישראל לשעה קלה ומלו כל עבדיהם ובניהם וכל מי שיצא עמהם, שנאמר: 'וילכו ויעשו בני ישראל'. משל למלך שעשה משתה לאוהביו, אמר המלך: אם אין סימנטרי (חותם המלכות) על כל המסובין אל יכנס אחד מהם לכאן. כך האלהים עשה משתה להם (שמות, י"ב, ח') 'צלי אש על מצות ומרורים' מפני שגאלן מן הצרה. אמר להם: אם אין חותמו של אברהם בבשרכם לא תטעמו ממנו!, מיד כל הנולד במצרים נמולו לשעה קלה, עליהם נאמר (תהלים, נ', ה'): 'אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח". כלומר, ה' יתברך הקדים לצוות על עם ישראל לקיים את מצוות מילה וקרבן פסח, ע"מ לבטל את סיבות קיטרוגה של מדת הדין: "מה נשתנו אלו מאלו?!, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" (מדרש תהלים, ט"ו, ה'), "אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלין בלורית ואלו מגדלין בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים, אם כן לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו ישראל לעולם" (מד"ר, שיה"ש, פרשה ב). לפיכך כלל עם ישראל פעלו באותו הלילה במסירות נפש, ע"י כך שכולם קיימו גם את מצות מילה, וגם את מצות קרבן פסח אשר שימש כסעודת הודיה לה' על מחילת עוונותיהם ועל הגאולה הצפויה, ולאחר מספר שעות עם ישראל יצאו ממצרים. וכן פירש הרש"י (רש"י, שמות, י"ב, י"ד): "וחגתם אותו', יום שהוא לך לזכרון אתה חוגגו, ועדיין לא שמענו אי זהו יום הזכרון?, תלמוד לומר: 'זכור את היום הזה אשר יצאתם', למדנו שיום היציאה הוא יום של זכרון. ואיזה יום יצאו?, תלמוד לומר (במדבר, ל"ג, ג'): 'ממחרת הפסח יצאו', הוי אומר: יום ט"ו בניסן הוא של יום טוב, שהרי ליל ט"ו אכלו את הפסח ולבקר יצאו" (מכילתא).

נמצאנו למדים כי ביום הגאולה ממצרים ישראל פעלו במרץ רב, דהיינו, גם כולם עשו ברית מילה, והם אף הקריבו את קרבן פסח כהילכותיו, וגם השאילו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, והם אף עשו מצות וגם יצאו ממצרים, שנאמר: "וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארתם צררת בשמלתם על שכמם" (שמות, י"ב, ל"ד), ופירש הרש"י: "המצריים לא הניחום לשהות כדי חימוץ...'על שכמם', אע"פ שבהמות הרבה הוליכו עמהם מחבבים היו את המצות" (מכילתא). לפיכך מובא במדרש (מכילתא, בא, מסכת דפסחא, פרשה ט): "ושמרתם את המצות' (שמות, י"ב, י"ז), רבי יאשיה אומר: אל תקרי כן, אלא ושמרתם את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה. אלא אם בא מצוה לידך עשה אותה מיד". כלומר, כשם שהאיחור בזמן יכול להפוך את המצה מכשרה לחמץ גמור, כך גם האיחור בקיום מצוה עלול להפוך את איכותה באופן מהותי.

והגדת לבנך:

סיפור יציאת מצרים אינו סיפור היסטורי חד פעמי, אלא הוא סיפור מתמשך המלווה את כל אחד ואחת מישראל בכל יום לדורות עולם, ואפילו בימות המשיח, כמובא במשנה (ברכות, פ"א, ה): "למען תזכר את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך'... וחכמים אומרים: 'ימי חייך' העולם הזה, 'כל ימי חייך' להביא לימות המשיח. לפיכך נאמר בגמ': "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (פסחים, קט"ז:). וכן הרמב"ן כתב (שמות, י"ג, ט"ז): "ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון". כלומר, האמונה היהודית מושתתת גם על יסודות הדעת, הקבלה ולימוד התורה, וגם על יסוד הידיעה המוחשית של יציאת ישראל ממצרים בנסים גלויים, שנאמר: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים" (שמות, י"ט, ד'), ואף על יסוד הציפיה לגאולה העתידית בנסים גלויים, שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה, ז', ט"ו).

לפיכך התורה מצווה שתי מצוות הקשורות ישירות לענין יציאת כל עם ישראל ממצרים, המצוה הראשונה היא: מצות עשה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא" (שמות, י"ג, ח'), דהיינו, מצוה לספר בליל פסח איך הקב"ה הוציא את כל עם ישראל ממצרים, ע"מ להודות, לשבח ולפאר את ה' יתברך, ובכדי להראות לעולם כי עתידו של המרע לישראל יהיה כגורלו של פרעה, מטעם זה הגוים התנכלו ליהודי הגולה באמצעות "עלילות הדם" דווקא בליל הסדר. המצוה שניה היא: לזכור בכל יום ובכל לילה את יציאת מצרים, שנאמר: "למען תזכר את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך" (דברים, ט"ז, ג'), דהיינו, עם ישראל מצווים להודות לה' בכל יום פעמיים לפחות, על אשר ה' יתברך בחר בישראל מכל העמים להיות לו לעמו ולמשרתיו, ועל כך שה' יתברך שומר ומשגיח על עם ישראל בכל יום ויום עד הגאולה העתידית.

הרמב"ם לא מנה את זכירת יציאת מצרים במנין המצוות כמצוה בפני עצמה, אלא הוא כללה בתוך מצות עשה של קריאת שמע (הל' קריאת שמע, פ"א, ג), וזאת מתוך חשיבותה המרכזית של יציאת מצרים בתודעה היהודית, ע"פ האמור בהקדמת הרמב"ם לספר המצוות (כלל רביעי למניין המצוות): "שאין למנות הציווים הנוגעים לכל מצוות התורה", דהיינו, לדעת הרמב"ם זכירת יציאת מצרים היא אינה ציווי פרטי, אלא היא כלל השייך לכל התורה והמצוות, משום שהשילוב שבין חובת הזכרון וההזדהות עם ההיסטוריה המונהגת ע"י הקב"ה לבין חובת קיום מצוות ה', יחדיו הם מהווים את תכלית הייעוד האלהי המתבטא בקיום מצוות התורה בשלמותן.

וכן מצאנו שמצות תפילין המבוארת בפרשת בא משלבת בין הדיבור למעשים, דהיינו, קשירת התפילין של יד כנגד לבו של האדם ממחישה את קשירת המסר של יציאת מצרים לגופו של האדם, והנחת התפילין על ראשו של האדם מזכירה לאדם ולסביבתו את חובת הזכרון של יציאת מצרים. לפיכך נסמכה מצות הגדת יציאת מצרים למצות התפילין הכתובה פעמיים, שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים... והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (שמות, י"ג, ח'-ט', ט"ז). וכן נפסק להלכה

(שו"ע, או"ח, כה, ה): "יכוין בהנחתם שצונו הקב''ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, וישתעבד להקב''ה הנשמה שהיא במוח וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו".

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי הקב"ה לא מיהר להפרע מפרעה ומהמצרים אלא הזהירם שוב ושוב ע"מ שיעשו תשובה, קל וחומר מכאן הוא: שה' יתברך ממתין לישראל בסבלנות יתרה ע"מ שהם יחזרו בתשובה בטרם שה' יתברך יגאלם שנית, ואף אם עם ישראל לא ישובו מרצונם כבר הבטיחה התורה: "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך" (דברים, ל', ד'), דהיינו, ה' הבטיח לישראל גם קיבוץ גלויות ואף קיבוץ הנשמות הרחוקות והטועות לחזרה בתשובה שלמה. לפיכך עיקר העיקרים של הנסים שה' עשה בעת יציאתם של כל עם ישראל מצרים הוא: לחזק את אמונתם וביטחונם של עם ישראל בה' יתברך לדורות עולם. וכן למדנו מיציאת מצרים כי מסירות הנפש של עם ישראל בקיום מצוות מילה וקרבן פסח, הפכו את עם ישראל להיות עבדי ה' באופן מעשי ורוחני, עוד בטרם קבלת התורה. על כן כלל עם ישראל הצטוו לדורות עולם לזכור בכל יום ובכל לילה את יציאת מצרים, שנאמר: "למען תזכר את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך" (דברים, ט"ז, ג'), דהיינו, כלל עם ישראל הצטוו להודות לה' בכל יום פעמיים לפחות, על אשר ה' יתברך בחר בישראל מכל העמים להיות לו לעמו ולמשרתיו, ועל כך שה' יתברך שומר ומשגיח על עם ישראל בכל יום ויום עד הגאולה העתידית, שנאמר: "ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי. אשר החזקתיך מקצות הארץ ומאציליה קראתיך ואמר לך עבדי אתה בחרתיך ולא מאסתיך. אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלהיך אמצתיך אף עזרתיך אף תמכתיך בימין צדקי" (ישעיה, מ"א, ח'-י').

יה"ר שנזכה לשוב בתשובה שלמה ונזכה לחזות בגאולתם המיידית של כלל עם ישראל, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך. רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ פצחו הרים רנה יער וכל עץ בו כי גאל ה' יעקב ובישראל יתפאר" (ישעיה, מ"ד, כ"ב-כ"ג).

מחברם של הספרים: "מצמרת הארז"-על כל פסוק ראשון של פרשת השבוע, "אשר על המשכן"-תכניות ממוחשבות של משכן ה' כולל משקלים ומחירים, "אשר תקראו"- פרשנות על מועדי ישראל, "פרי מצמרת"- הגות ומחשבת ישראל אקטואליים הנובעים מפרשיות השבוע. "פרי החג" - הארות בנושאי החגים והמועדים של עם ישראל

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב