עבירה של נהיגה בשכרות הפכה בישראל למכת מדינה ועל כן מצווה המחוקק על בתי המשפט להטיל עונש מינימאלי של פסילת רישיון לתקופה של שנתיים לכל אדם המורשע בנהיגה בשכרות . לצד הביקורת הקיימת באשר לעונש זה, ישנם הטוענים כי הרף המינימאלי למדד נהיגה בשכרות הקבוע בחוק איננו מציאותי.
רף המדידה לקביעה האם הייתה נהיגה בשכרות תלוי בסוג הבדיקה. כאשר מבוצעת לנהג בדיקת אלכוהול באמצעות בדיקת דם הוא ייחשב לאחד שביצע נהיגה בשכרות אם רמת האלכוהול בדמו תהיה גבוהה יותר מ-50 מיליגרם אלכוהול ב-100 מיליליטר של דם. במסגרת בדיקת ינשוף ייחשב אדם לאחד שביצע נהיגה בשכרות אם בליטר אוויר נשוף נמצאו יותר מ-240 מיקרו- גרם אלכוהול.
ישנן כמה טענות אפשריות לגבי רף האלכוהול הנהוג בישראל, שלפיו מחליטים האם בוצעה נהיגה בשכרות. הטענה העיקרית היא שהרף בישראל נמוך באופן יחסי לעולם. טענה נוספת היא שהרף איננו מתיישב עם המציאות – לפי הרף הנוכחי, כוס יין אחת או כוס בירה, כמויות לגיטימיות לגמרי, מכניסים אדם תחת הגדרה של נהיגה בשכרות. בנוסף, כמות האלכוהול משפיעה על אנשים שונים בצורה שונה – ישנם אנשים שגם אחרי כמות נכבדה של אלכוהול עדיין צלולים לגמרי וישנם אנשים שכמה לגימות מכוס יין משכרות אותם - ולכן אין להחשיב כל חריגה מהרף לנהיגה בשכרות.
לפיכך, מתרבים הקולות הקוראים לגמישות בחוק בכל הנוגע לנהיגה בשכרות. אין ספק כי פיתוח מדיניות סובלנית יותר לגבי נהיגה בשכרות היא בעייתית היות שהתופעה עצמה מאוד מסוכנת ובלתי רצויה. עם זאת, לא ייתכן כי דינו של אדם שעבר במעט את רף האלכוהול הקבוע בחוק יהיה זהה לדינו של אדם אשר שתה חצי מהבר בו שהה כל הלילה ושניהם יוכרזו ככאלה שביצעו נהיגה בשכרות.
בדומה למקרים רבים אחרים ישנה כאן סוגיה של איזון. מצד אחד אין ויכוח כי תופעת הקטל בדרכים חייבת להעלם מחיינו, ובתוך כך תופעת הנהיגה בשכרות. איש גם אינו חולק על כך שעבירה של נהיגה בשכרות היא עבירה חמורה שיש להוקיעה מן השורש. עם זאת, אין כל סיבה לכך שרף האלכוהול המותר יהיה בלתי סביר ויוביל לנהיגה בשכרות. כמו כן אין סיבה שלא יותר לבית המשפט שיקול דעת להבחנה בין מקרים שונים ונהגים שונים. לקיחה בחשבון של שני הדברים לא יפגעו במלחמתנו כנגד נהיגה בשכרות אלא יתנו למצב צביון קצת יותר ריאלי שניתן יהיה לעמוד בו.
