ידוע כי מצב התעסוקתי של אנשי החינוך אינו טוב כלל וכלל. באחד הארגונים שבהם עבדתי לפני כעשור עלתה לדיון סוגיית הצמצום בהוצאות הארגון ובמכסת שעות העבודה. האווירה בישיבה הייתה קשה ואיש הביט על רעהו ושידר חוסר אונים. בין השאר התבקשו אנשי החינוך להעביר למנהל דף המלצות והצעות שכולם יעברו עריכה לשונית לפני שליחתם אל מנכ"ל הארגון.
ייתכן שתעלה מפי אחד רכזי החינוך הצעה "לפטר מספר עובדים מצומצם, ולהשאיר את הטובים ביותר, את העובדים המוצלחים והיעילים ביותר, שעמם נוכל להילחם בשדה הקרב ולנצח" - כדי לחסוך כסף לארגון.
ולשאלה המתבקשת "מה יאמרו ההורים על ההחלטה לקצץ בשעות פעילות מרכז הלמידה, למשל?", התשובה לרוב היא "לא אכפת להם מכך. תמיד יהיו שני הורים שייצאו נגד ההחלטה, אך הם ישתתקו במהרה. האם הם ייצאו להפגנות נגד מערכת החינוך? נגד העירייה? נגד המסגרת החינוכית? אתם חושבים שההחלטה הזו תגרום להם לצאת למאבק בהם?". ואישוש לתשובה זו היא כמובן "כיום, אין כל בעיה לקצץ בתקציב ולסגור מוסדות חינוך. גם כך אין כל גורם שימנע צעד זה. אפילו ההורים ירוויחו מסגירתם. הם לא ייאלצו לשלם עוד תמורת השתתפות הילדים בפעילות, וכך יחסכו את כספם."
בתום ישיבות אלה תמיד יהיו רכזים שיקוננו על כך שאין עוד סיבה שתדרבן אותם לעבוד בשדה החינוך: "גם כך נותרו לנו חודשיים לתום שנת הפעילות," יאמרו. רכז אחר שמעדיף להצדיק את תוצאות הישיבה בוודאי ישאל: "האומנם רק בגלל הקיצוץ הצפוי בשעות העבודה יש להתייאש ולעזוב את הארגון? איפה החזון והאידאל החינוכי? הרי חייבים להמשיך במלאכה." אך מבחינת יתר הרכזים השאלה שנשארת תלויה באוויר היא: "ולהתפרנס נוכל?", ובכך אף יתרצו את העובדה שכבר החלו בחיפוש עבודה בתחום אחר, כמו פקיד, מנהל חשבונות ואפילו סוכן נסיעות: "אין ברירה, נלך לאן שהכסף יאיר לנו פנים."
ניר שגב - עורך לשוני וסופר צללים
