פרשת ויקרא- קלות שמירת מצוות התורה
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

פרשת ויקרא- קלות שמירת מצוות התורה 

מאת    [ 18/04/2007 ]
מילים במאמר: 5055   [ נצפה 2339 פעמים ]

 
 
בס"ד כ"ט אדר התשס"ו
פרשת ויקרא- קלות שמירת מצוות התורה
מבוא:
ספר ויקרא המכונה גם "תורת כהנים" (מגילה, פ"ג, משנה ה'), הוא הספר השלישי מתוך חמשת חומשי התורה, שם הספר נקרא על שם הפרשה הראשונה, הנפתחת במילים: "ויקרא אל משה". משמעות מילת ויקרא, מורה על כך שהקריאה נאמרה מרחוק, ונועדה לאוזני כלל ישראל, ומילת "משה" האמורה כאן היא בבחינת אדם, שה' קורא לו בכל הדורות ומודיע לו שקול התורה יכול להשמע גם באוזניו. אך אם האדם אינו שומע את הקול, מצווה הצדיק להשמיע לו את דבר ה'. לפיכך נאמר בהמשך: "דבר אל בני ישראל, ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". כלומר, התורה הרחיבה ופרטה את קלות עבודת הקרבנות בספר ויקרא, בבחינת "הרבה להם תורה", ע"מ להמחיש לישראל את אהבת ה' אותם, ואת רצונו להקל עליהם את הדרך לחזרה בתשובה. וכן מצאנו שבטרם היות ישראל לעם, ה' הבטיח לאברהם אבינו, בברית בין הבתרים שגם בזכות קריאת סדר הקרבנות מתוך כוונת הלב, ה' יכפר לישראל כל חטאותיהם. ולא זו בלבד אלא שעל מנת לזכות את ישראל, ה' נתן להם מצוות קלות, המענגות את המקיימן בעת עשייתן, וגורמות לו לחיים יותר טובים בעולם הזה, ולשכר כפול בעולם הבא. כדברי הנביא בהפטרת פרשת ויקרא: "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיה, מ"ג, כ"ב). דהיינו, הנביא מדגיש בדבריו את הקלות שבשמירת כלל מצוות התורה. וכן נאמר במשנה: "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מ"ב, כ"א) 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (אבות, פ"ו, י"א, מכות, פ"ג, ט"ז). ללמדנו שמטרת קלות עבודת ה' המפורטת בתורה, נובעת מתוך אהבת ה' את ישראל. כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. ויקרא אל משה - קריאת ה' לישראל להטות אוזן בכדי לשמוע את קולה של התורה.
ב. מתנת הקרבנות - ע"י קריאת סדר הקרבנות נמחלים כל עוונותיהם של ישראל.
ג. כוונת הקרבנות - כוונת לבו של מביא הקרבן היא אשר מכפרת, ולא ערכו הכספי של הקרבן.
ד. טעם הקרבנות - העלאת התרבות הרוחנית של ישראל מעל לתרבות החומרית של הגויים.
ה. הקלות שבעבודת ה' - העובד את ה' כראוי מתענג מן העבודה עצמה.
ו. כי יגעת בי ישראל - המתיגע מעבודת ה' סימן הוא לו שאינו עובד את ה' כראוי.
ז. קלות עבודת ה' בימינו - התפתחות האנושות והטכנולוגיה גורמת ליתר קלות בעבודת ה'.
ח. תרומת התורה לאיכות החיים - התעלמות הממשל והאקדמיה מהשפעת שמירת המצוות על איכות החיים.
ט. ההשגחה האלהית - ה' עושה עבור ישראל נסים נסתרים ע"מ שיחזרו בתשובה.
ויקרא אל משה:
ספר ויקרא נקרא על שם הפרשה הראשונה, הנפתחת במילה ויקרא. משמעות מילת ויקרא, מורה על כך שהקריאה נאמרת מרחוק. משום שבקריאה זו קרא ה' אל משה מאהל מועד, בזמן שמשה לא היה יכול להיות נוכח שם, לאחר הקמת המשכן. לפיכך כשה' קרא אל משה, מטבע הדברים קולו של ה' נועד להשמע לא רק לאוזנו של משה, כי כאשר ה' רצה לדבר רק עם משה, נאמר: וידבר ה' אל משה לאמר. לפיכך משמעות פתיחת ספר ויקרא במילים: "ויקרא אל משה", מלמדת כי הקריאה נועדה לאוזני כלל ישראל. ומילת "משה" האמורה כאן היא בבחינת אדם, שה' קורא לו בכל הדורות ומודיע לו שקול התורה יכול להשמע גם באוזניו. וכן מובא במדרש: "משה שקול כנגד ששים רבוא של ישראל" (מד"ר, דברים, פרשה יא). דהיינו, בכל אחד מישראל ישנו ניצוץ מנשמת משה רע"ה. לפיכך כל אדם מישראל היה יכול לשמוע את קול ה'. וכן אמר ה"דגל אפרים" (ר"א פישל-תרס"ה) שאת הקול שקרא ה' אל משה, היו כלל ישראל יכולים לשמוע, אלא שישראל חסמו את הקול. כמו שנאמר: "כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם וחטאותכם הסתירו פנים מכם משמוע" (ישעיה נ"ט, ב'). לעומת זאת אצל משה רע"ה לא היו חסימות, לפיכך רק משה יכול היה לשמוע את דבר ה'. על כן נצטוה משה: "דבר אל בני ישראל, ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". דהיינו, דבר לישראל שאינו שומע את הקול, ואמור להם: שמפאת חטאם אין הם יכולים לשמוע את קולו של ה', לפיכך עליהם לכפר על חטאם, ולהקריב קרבן למען יוכלו לשמוע את דבר ה' בעצמם.
וכן מובא במדרש (מד"ר, שיה"ש, פרשה ו): "חכו ממתקים, למלך שדיבר כנגד בנו, ונתירא ונשמטה נפשו ממנו. כיון שראה המלך כך שנשמטה נפשו, התחיל מגפף ומנשק אותו ומפתהו. ואומר לו: מה לך? לא בני יחידי אתה? לא אני אביך? כך כשדיבר הקב"ה אנכי ה' אלהיך, מיד פרחה נשמתן. כיון שמתו, התחילו המלאכים מגפפין ומנשקין אותם, ואומרים להם: מה לכם? אל תיראו, בנים אתם לה' אלהיכם והקב"ה ממתיק בחכן הדיבור, ואומר להם: לא בני אתם? אנכי ה' אלהיכם, עמי אתם, חביבין אתם לפני, והתחיל מפתה אותם עד שחזרה נשמתן, והתחילו מבקשין מלפניו, הוי חכו ממתקים. התחילה התורה מבקשת רחמים על ישראל מן הקב"ה אמרה לפניו: רבש"ע יש מלך משיא בתו והורג את בן ביתו? כל העולם כולו שמח בשבילי, ובניך מתים? מיד חזרה נשמתן. הה"ד תורת ה' תמימה משיבת נפש". לפיכך הצדיק יכול לשמוע את קול ה', כמובא בגמ' שבצלאל שמע את קול ה', לפיכך אמר למשה רע"ה: "שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים? אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת (ברכות, נה.).
וכן נאמר במשנה: "אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות, ו', ב'). הבעש"ט שאל על משנה זו: ממה נפשך, אם הכרזת בת קול נשמעת, למה אין אדם שומע? ואם אי אפשר לשמוע את הכרזת בת קול, לשם מה ההכרזה? התשובה לכך היא: שלמעלה הוא עולם המחשבות, והכרוז הוא מחשבות והרהורי לב טובים. דהיינו, קולה של בת קול הוא הקול הפנימי המעורר את האדם לחזור בתשובה. לפיכך אין הרשע שומע את הקול, משום שאין לו הרהורים טובים בכל יום, מכח הכרזת בת קול מהר חורב. ואף כאשר ההרהורים הטובים באים לרשע, הוא מתעלם מהם, ומעבירם מלבו, ומפנה את לבו לבטלה. בדרך זו מתעלמים רשעי ישראל גם מקריאת ה' אליהם: "שובו אלי ואשובה אליכם אמר ה' צבאות" (מלאכי, ג', ז'). על כן מוטלת החובה על הצדיק להשמיע את דבר ה' לחוטא. שנאמר: הוכח תוכיח את-עמיתך ולא-תשא עליו חטא (ויקרא, י"ט, י"ז). על כן נצטווה משה רע"ה לפרט לישראל את עבודת הקרבנות, ע"מ להמחיש לישראל את אהבת ה' אותם, ואת רצונו להקל עליהם ה' את דרך החזרה בתשובה, בהבטיחו להם כי די להם שיקראו לפניו את סדר הקרבנות מתוך כוונת הלב, בכדי שיתכפרו להם כל חטאותיהם. כפי שנאמר: ויאמר שמואל החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה' הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים (שמואל-א, ט", כ"ב), ונאמר: "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום (הוציא) [הוציאי] אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם למען ייטב לכם" (ירמיה ז', כ"ב-כ"ג).
מתנת הקרבנות:
הקריאה אל למשה האמורה בפתח ספר ויקרא, משלימה את הבטחת ה' לאברהם אבינו, בברית בין הבתרים, שהקרבת הקרבנות או קריאתם בתורה, תכפר לישראל על חטאיהם, ותושיבם לבטח בארץ ישראל. כמובא בגמ': "אמר לפניו: רבש"ע, הודיעני במה אירשנה. א"ל: קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו' אמר לפניו: רבש"ע, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם" (תענית דף כז:, מגילה לא:). כלומר, ה' הבטיח לאברהם כי בזכות הקרבנות ירש זרעו את הארץ לכל הדורות, למרות שהקורבנות אינם קיימים לעולם, משום שכאשר חרב בית המקדש בטלו הקורבנות. לפיכך "אמר רבי יצחק: מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם" (מנחות, ק"י.). כלומר, בנוסף להבטחה על ירושת הארץ, מובטח לישראל החסד של הקרבת הקרבנות לכפר על חטאיהם, ולא זו בלבד אלא שאף קריאת סדר הקרבנות מכפרת לישראל בבחינת חסד שבחסד, אשר ה' הבטיח לאברהם לתת לכל אדם מישראל. דהיינו, הקרבנות מאפשרים לנכשל בחטא, לכפר על חטאיו ולהטהר, במקום להענש קשות. אפשרות זו שניתנה גם לכלל ישראל לכפר על חטאיהם באמצעות קרבנות הציבור, מעידה על כך שבעיני ה' חטאי ישראל אינם שורשיים ועמוקים, אלא שטחיים וחיצוניים. דהיינו, בראיה עליונה, החטאים הם כמו כתם שדבק לבגד, ותפקיד הקרבנות הוא לכבס ולנקות את הבגד מן הלכלוך, וע"י כך נטהרים ישראל מן הקלקולים החיצוניים. כלומר, החטא אינו מבטא קלקול מהותי ושורשי בנשמה, אשר לא ניתן לתקנו, ולשנות את המציאות לטובה. אלא החטא מבטא את מעידת הגוף, וירידה זמנית מגובה נשמתו הטהורה של האדם. לפיכך התורה מתייחסת לעבירות שבין אדם לחברו ביתר חומרה מאשר לעבירות שבין האדם למקום. שנאמר: נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו (ויקרא, ה', כ"א). וכן אמר ריש לקיש: "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות" (סוטה, ג.). לפיכך ניתן לתקן את החטא באמצעות קריאת סדר הקרבנות, ולהתעלות חזרה למדרגת צדיק. דהיינו, ה' הקל על ישראל את הדרך לחזרה בתשובה. שנאמר: אדם כי יקריב מכם קרבן לה', שהיא מידת הרחמים, ולא נאמר לאלהים שהיא מדת הדין. ללמדנו שתמורת האדם ה' מקבל את הקרבן או את קריאת הקרבן. מסר זה הוא המתנה אשר נתן ה' לישראל בפתח פרשת ויקרא, מיד לאחר השלמת הקמת המשכן.
ודע, שגם כאשר בית המקדש חרב, עבודת הקרבנות נמשכת. כמובא בגמ': "א"ר גידל, אמר רב: זה מזבח בנוי, ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן" (מנחות, קי.). חז"ל נחלקו בשאלה: מה מקריב מיכאל? יש אומרים כבשים של אש, יש אומרים נשמותיהם של הצדיקים. כלומר, כל בנין של קדושה דורש קרבנות, כאשר ביהמ"ק קיים ממלאות הבהמות הטהורות את התפקיד בהעלאתן ע"ג המזבח. אך כשבית המקדש חרב, ממלאים נשמות הצדיקים את מקומן. דהיינו, כדי לכפר על ישראל נדרש הצדיק לפעול במסירות נפש למען כלל ישראל.
כוונת הקרבנות:
נאמר בתורה: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". דהיינו, האדם צריך להקריב את הקרבן ממנו. פירושו של דבר: הרצון להביא קרבן לפני ה' צריך לבוא מתוך לבו, ומעומק מחשבתו של האדם. בכך מבטא האדם את שאיפת עומק נשמתו להתקרבות לאל, עד כדי הנכונות להקריב למענו את את נפשו. כפי שנאמר: "ונפש כי תקריב". כלומר, הבאת הקרבן אינה ענין טכני או מוחשי בלבד. אלא הקרבן לה', כשמו כן הוא: התקרבות האדם מישראל אל אביו שבשמים. לפיכך בעת שהאדם מקריב את הקרבן מרצונו לשם ה', גם הקב"ה מחזיר לו באותה הדרך, ומקבל את קרבנו ברצון. כפי שנאמר: "ריח ניחוח לה'", ואונקלוס תרגם מושג זה: "קרבן דמתקבל ברעווא קדם ה'", דהיינו, קרבן המתקבל ברצון לפני ה', משום שהקרבן מסמל את רצון האדם להקריב את הקרבן או המנחה לתועלת נשמתו, ע"י שמוותר על אכילת הבהמה לתועלת גופו. ועל ידי כך מעלה נפשו הטהורה של המקריב את נפשו הבהמית לקדושה. מטעם זה נאסר להקריב "כל שאר וכל דבש" (ויקרא, ב', י"א), משום שהשאור הוא סמל ליצה"ר ולגאווה, והדבש הוא סמל לתענוג הגוף ולתאוה, ואילו הקרבן מסמל את כניעות הלב וההתרחקות מתאוות הגוף. לפיכך כתבה התורה במנחת עני: "נפש כי תקריב" (ויקרא, ב', א'), וכתב הרש"י: "אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". וכן נאמר בגמ': "לאהבה את ה' ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זאת תפילה" (תענית, ב.). דהיינו, עיקר עבודת ה' נעשית בלבו של האדם.
לפיכך ערכו הכספי של הקרבן, אינו מעלה או מוריד את קבלתו בעיני ה', כפי שמצאנו שכל הקרבנות מתקבלים באופן זהה אצל הקב"ה. כלומר, הן קרבן הבקר היקר, והן הקרבנות הזולים יותר. כגון: הקרבנות מן הצאן והעוף, ואף המנחה. בכולם מתוארת קבלתם באותה הלשון: "אשה ריח ניחוח לה'". וכן נאמר במשנה: "נאמר בעולת הבהמה 'אשה ריח ניחוח', ובעולת העוף 'אשה ריח ניחוח', ובמנחה 'אשה ריח ניחוח', ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון אדם את את דעתו לשמים" (מנחות, י"ג, י"א). כלומר, קבלת הקרבן נמדדת לפי כוונת לבו של האדם, ולא לפי ערכו הכספי של הקרבן. לפיכך אף כשכופין אותו, פירש הרש"י: "יכול בעל כורחו? ת"ל לרצונו" (רש"י, ויקרא, א, ג'). כלומר, כופין את נודר הקרבן עד פתח אהל מועד, וכשרואה כהנים בעבודתם נכנס בו הרצון לעבודת ה', ומקריב הוא מרצונו ולא מאונס, משום שעיקר הקרבן הוא כוונת לב האדם למסור את נפשו לכבוד ה' יתברך.
המגיד מדובנא הסביר זאת ע"פ משל: רועה צאן שכח את תרמילו, וכשהציק לו הרעב נטש את צאנו, והשביע את נפשו בארוחה דשנה במסעדה. כשחזר למרעה ולא מצא את צאנו, שאל את אנשי המקום עליהם, וסיפרו לו שהצאן פרצו את הגדר, ונכנסו לגן מרהיב העין של שר העיר, רמסו את השושנים, וקלקלו את הגן. כשנודע הדבר לשר העיר ציוה לכלאם אצלו. עמד הרועה תוהה ואובד עצות, עד שנגש אליו אחד מזקני העיר, ואמר לו כי ידוע לו שלפני מספר שנים קרה מקרה מעין זה לרועה אחר. אותו רועה שהיה חכם, קנה עוגה מפוארת והגישה דורון לשר העיר, והתנצל על המקרה. בעקבות זאת נאות לו שר העיר ושחרר את צאנו. כששמע זאת הרועה מצא חן בעיניו הרעיון, ואף הוא כקודמו, קנה עוגה מפוארת והלך לבית השר. אך לרוע מזלו לא מצא הרועה את השר בביתו, משום שהשר נסע לעיר אחרת. הרועה לא איבד את עשתונותיו, הניח את העוגה על שולחן השר, פרץ את דיר הצאן ולקח את צאנו. כשחזר השר לביתו סיפרו לו בני ביתו את אשר אירע. מיד קרה לרועה ושאלו: מדוע פרצת ולקחת את הצאן? השיב לו הרועה שעשה כמעשה הרועה הקודם. אמר לו השר: שוטה שכמותך! וכי חסר לי כסף לקנות עוגה? אלא אותו רועה התרפס לפני וקבלתי את התנצלותו, והעוגה באה כאות לכניעת לבו לפני, אך אתה לא עשיתה כן וראוי אתה לעונש. הנמשל הוא לקרבן שהקב"ה אינו חפץ בגוף הקרבן, אלא ה' חפץ בחרטת המקריב וכניעת ליבו, כמעשה הרועה הראשון.
ודע, שכוונת הלב בעבודת ה' אינה בבחינת "הידור מצוה", משום שהתורה דורשת "ולעבדו בכל לבבכם". דהיינו, שעבודת ה' לא תהיה מן השפה ולחוץ, אלא עבודה מכל הלב. לפיכך גם למ"ד שהמצוות אינן צריכות כוונה, אין זה אומר שלא צריך לכוון, אלא שבדיעבד אם עשה המצוה ללא כוונה יצא.
טעם הקרבנות:
רבינו בחיי מסביר את טעם הקרבנות כך: "ומפני שכל פעולות האדם נכללות בשלשה דברים, והם: המעשה, והדבור, והמחשבה, שהם שלשה חלקי החטא, על כן תחייב התורה את האדם להביא קרבן על חטאו, ושיסמוך את ידיו עליו כנגד המעשה, ושיתודה בפיו כנגד הדבור, ושישרוף כלי העצה והמחשבה שהסכימו בחטא והם הקרב והכליות כנגד המחשבה, כדי שיתכפר בשלשה דברים אלו על שלשת חלקי החטא. וראוי לו שיזרק דמו של קרבן על גבי המזבח כנגד דמו, וכאשר יעשה כל הענינים האלה, יחשוב בלבו כי הוא מתחייב מיתה בחטאו וראוי להענש בארבע מיתות בית דין שהם: סקילה, שרפה, הרג וחנק, כשהוא לוקח הבהמה ומשליכה ודוחף אותה לארץ הרי זה כענין סקילה, וכאלו מודה שהוא חייב סקילה, וכששוחט אותה ותקף בשעת שחיטה בצוארה כדי שלא ישהה הרי שעשה הרג וחנק, כאלו מודה שהוא חייב הרג וחנק, וכשהוא שורפה כאלו מודה שהוא חייב שרפה" (רבינו בחיי, ויקרא, א', ט').
לדעת הרמב"ן (הרמב"ן-ויקרא, א', ט'): "יש בקרבנות סוד נעלם, תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמג) ובסוף מנחות (קי.), אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפרשת הקרבנות, שלא נאמר בהם לא אל, ולא אלהיך, ולא אלהים, ולא שדי, ולא צבאות, אלא יו"ד ה"א שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר: אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים, נ', י"ב), לא אמרתי לכם זבחו, אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני....כל קרבן לשון קריבה ואחדות".
הרמב"ן בפירושו מצטט את טעמו של הרמב"ם, וחולק עליו: "ואמר הרב במורה הנבוכים (ג', מ"ו) כי טעם הקרבנות, בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה, והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד, כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו ובהם האריך. והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח". כלומר, לדעת הרמב"ם ב"מורה נבוכים" הטעם לקרבנות הוא ללמד את ישראל שהקרבת הבקר והצאן בבית המקדש איננו בבחינת עבודה זרה כאצל העכו"ם, אלא הם כפרת עוונות לישראל. לעומת זאת הרמב"ם (הלכות מעילה, פ"ח, ח') כתב: "חוקים חקתי ואין לך רשות להרהר בהן....כל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא". דהיינו, אין לקרבנות טעם אלא הם בכלל חוקה. כלומר, קיימת סתירה בדברי הרמב"ם: ב"מורה נבוכים" נתן הרמב"ם טעם לקרבנות, ובהלכותיו כתב שאין טעם לקרבנות. נלענ"ד לישב את הסתירה בדברי הרמב"ם כך: ב"מורה נבוכים" כתב הרמב"ם על התקופות שבתי המקדש היו קיימים, וישראל חיו בסביבה גויית שקדשה את החומריות, לפיכך נתנה התורה לישראל את מצות הקרבנות ע"מ להבדל מן הגויים ע"י מעשים מוחשיים, המסייעים למחשבה ולהדבקות בה'. לעומת זאת בסוף הלכות מעילה כתב הרמב"ם סיכום דרשני לתקופה שלאחר חורבן בית המקדש, אשר בה קריאת סדר הקרבנות מכפרת. על כך כתב הרמב"ם: "חוקים חקתי ואין לך רשות להרהר בהן". כלומר, מכלול הטעמים לקרבנות מורים כי הטעם העיקרי של הקרבנות הוא: העלאת התרבות הרוחנית של ישראל מעל לתרבות החומרית של הגויים.
הקלות שבעבודת ה':
עבודת הקרבנות האמורה בספר ויקרא, מעידה על הקלות והגמישות של מצוות התורה, ועל היות התורה תורת חיים. כפי שנאמר: לשמוע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך (דברים, ל', כ'). ונאמר: עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאשר (משלי, ג', י"ח). לפיכך אם האדם מרגיש שקשה לו לשמור את מצוות התורה, אין זה אלא משום שאין הוא מבין את קלות השמירה על מצוות התורה. כאמור בהפטרת השבוע: "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיה, מ"ג, כ"ב). וכן אמרו חז"ל: "אמר רבי יודן: משל לעבדו של מלך שעשה סעודה, וזימן את כל בני המלך, ולא זימן את המלך. אמר המלך: הלואי שהשוה אותי לבני ביתי, אלא: ולא אותי קראת יעקב, קאי וטרי כל יומא ולא לעי, וצלויי קמי את לעי. קאי וטרי כל יומא ולא לעי, וא"ל חבריה: איתא צלי, והוא אומר: לית אנא יכיל (ילקוט שמעוני, ישעיה, פר' מ"ג סימן תנ"ז). דהיינו, האדם יכול לעמוד ולשוחח עם חבירו כל היום, על מזג האויר, חדשות, פוליטיקה, קניות וכו' ואינו מתעייף. ואולם שמגיעה השעה להתפלל ערבית, או ללמוד תורה, לפתע האדם מתעייף. משום יצה"ר מכניס בלבו את ההרגשה שעבודת ה' היא מעמסה כבדה. לעומת זאת, האדם אשר עובד את ה' מכל לבו אין לו יגיעה כלל, אלא תענוג והתרוממות רוח, מה שאין כן אצל אדם העובד למען מטרות אחרות. לפיכך המתעייף מעבודת ה', אין הוא יכול לבוא בבקשות לה' יתברך, היות והוא לא עבד את ה' כפי שנתבקש ממנו. משום שהעובד את ה' לשמה, הוא מקבל תענוג בעצם העבודה, שנאמר: "אז תתענג על ה'" (ישעיה, נ"ח, י"ד). דהיינו, פירוש "אז" הוא מקודם, שהוא בתחילת עבודתו, יש לו תענוג "על ה'". כלומר, בעבודת ה' לבדה האדם מתענג, משום שזכה להיות עבד למלך מלכי המלכים. לפיכך אין דרכה של עבודת ה' להתבצע בדרך של עבודת כפייה, אלא מתוך אמונת הלב, כי האמונה היא מעל הדעת. על כן כאשר האדם מקבל עליו עול מלכות שמים, הוא מקבל חיות לנשמה, ושמחה בעבודתו. מטעם זה התורה מצווה על האדם: מחד גיסא להרגיש שמחה וטוב לבב בקיום המצוות, ומאידך גיסא כשנבצר ממנו לקיים מצוה אין הוא צריך שמוח. אלא להרגיש בבחינת "אנוס רחמנה פטריה" (ע"ז, נ"ד.). לפיכך דייקו חז"ל לומר: "המצטער פטור מן הסוכה (סוכה, כ"ה:).
משל למה הדבר דומה, למלך שאמר לעבדיו שיעמיסו על גבם כלי כסף וכלי זהב, לצורך העברתם למקום אחר בארמונו. עבד אחד התלונן בפני המלך כי גבו כואב ואינו יכול לשאת עליו את המשא, וברצונו להסירו מעל גבו. אמר המלך לעבדיו: "כל מה שאתם מצליחים להעמיס על גבכם, נתון לכם במתנה, ומי שכואב לו הגב פטור מן המשא". באותה שעה הצטער העבד שגבו כואב, צער רב על שנבצר ממנו להעמיס על גבו עוד קצת. כך היא עבודת ה', מי שנושא ממנה יותר, מרויח יותר לעצמו הן בעוה"ז והן בעה"ב.
ודע, שמי שאינו שמח בעוה"ז במצוות ובלימוד התורה, לא יהנה בחיי העוה"ב. משום שבעוה"ב ה' מלמד את הצדיקים תורה. ומה שהיה לשיכים (במדבר, ל"ג, נ"ה) בעיניו בעוה"ז, יהיה לו לצנינים בצידיו בעוה"ב. לפיכך צריך האדם להצטייד בעוה"ז באהבת התורה, ובשמחה בעת קיום המצוות, כהכנה לחיי העולם הבא. וכן מצאנו בכמה מקומות בתלמוד, שרבי בכה על כך שבני אדם (קטיעא בר שלום, ר"א בן דורדיא, הממונה ששרף את ר' חנינא בן תרדיון) זכו לעולם הבא, רק בגין מעשה טוב אחד שעשו. וזה לשון הגמ': "בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת" (ע"ז, י:, ע"ז, יז., ע"ז יח. ). נשאלת השאלה וכי רבי הקדוש היה קנאי? או עינו צרה באחרים? אלא נלענ"ד שרבי בכה על אותו אדם שזכה לחיי העוה"ב, מבלי להצטייד בעוה"ז באהבת התורה, ובשמחה בעת קיום המצוות, כהכנה לחיי העולם הבא, לפי שבעוה"ב אותו אדם ירגיש רע ונחות במחיצת הצדיקים.
כי יגעת בי ישראל:
בהפטרת פרשת ויקרא נאמר: "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיה, מ"ג, כ"ב). ופירש תרגום יונתן: "אמיר על ידי נבייא ולא בפולחני ערעיתון דבית יעקב ארי לאיתון באולפן אוריתי ישראל". דהיינו, ה' מתלונן על ישראל כביכול, שלמרות הקלות שבעבודת ה', ישראל מרגישים כי התורה מכבידה עליהם. משלו של המגיד מדובנא, מבהיר ביתר קלות את כוונת ה' יתברך, באומרו: "כי יגעת בי ישראל".
משל לסוחר באבני חן שהיה רגיל להזדמן לכרך מדי פעם לרגלי מסחרו, משכבר הימים היה מתאכסן במלון מסוים באותו מקום. וכמנהג העשירים היה עולה בגפו לחדרו שבמלון, כשאחד מנערי המלון מביא אחריו לחדרו את מזוודתו המכילה את סחורתו. ומנהג קבוע היה לו להעניק מדי פעם מטבע לאותו נער נושא המזוודה עבור טרחתו. ויהי היום ואותו סוחר הגיע כדרכו למלון, וכדרכו עלה לחדר המיועד לו, והמתין לנער נושא החבילה. הנער אומנם הגיע, אך שלא כבשאר הימים, הגיע הנער כשהוא מנתשם ומתנשף, ודרש תשלום כפול ומכופל על טרחתו, בהסבירו שהפעם נשתנתה מלאכתו מכל שאר הפעמים. כי בעוד שמימים ימימה המזוודה היתה קלה, הפעם המזוודה היתה כבדה מנשוא. כשמוע הסוחר את הדברים אלה, החווירו פניו וכמעט שנתעלף. משהתאושש גער בנער: "אבוי לך נער שוטה את כל הוני הורדת לטמיון. החלפת את חבילתי המלאה יהלומים ואבני חן, באחרת המלאה חפצים של מה בכך. וזה לך האות שהרי מזוודה המלאה על גדותיה ביהלומים אינה כבדה כלל ועיקר. לפיכך המזוודה הכבדה שסחבת לא שלי היא!". הנמשל הוא לקב"ה שאמר לישראל עבדו: "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיה, מ"ג, כ"ב). כלומר, אם יגע הינך מעבודת הבורא, לא אותי קראת. משום שאם הייתה עובד את ה' מכל הלב, כך שגישתך לתורה ולמצוות היתה כפי שמחויב בה בן ישראל, לא הייתה מתייגע כלל, אלא שמח שמחה גדולה.
קלות עבודת ה' בימינו:
בדורות האחרונים מצויים ישראל בעיצומו של עידן הטכנולוגיה המתקדמת בחסדי ה', עומק המטרה האלהית של עידן זה, היא מתן הקלה נוספת בעבודת ה'. משום שלרוב הבעיות ההלכתיות הנובעות מהתפתחות האנושות והטכנולוגיה, נמצא פתרון טכנולוגי זול, פשוט וקל, המאפשר לכל אדם לקיים את מצוות התורה בלי שום טורח כלל. לפיכך בימינו שהם כהגדרת המשנה: "בעקבות משיחא" (סוטה, פ"ט, משנה ט"ו), נשמעת קריאתה של בת קול ביתר שאת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות, ו', ב'). במיוחד לנוכח העובדה שמציאות ימינו מוכיחה, כי אצל שומרי התורה והמצוות איכות החיים טובה יותר בכל התחומים. לדוגמא: שומרי השבת מתענגים ואינם נפגעים בשבת כלל. לעומת זאת אצל מחללי השבת: ישנם הנהרגים ונפצעים בתאונות דרכים, או שיכורים, או משתוללים במועדוני-שיכורים, או אלימים, או דוקרים בסכינים, ועוד כל מיני חולאים רעים, כדאיתא "בסיפא" של "התקשורת" בכל יום ראשון. וזאת משום שמחללי השבת לא הפנימו את המסר הנצחי: "יותר מששמרו ישראל על השבת, השבת שמרה עליהם" (אחד העם, 1856-1927 מראשי הוגיה של הציונות החילונית). לפיכך רשעי ישראל מוסיפים על חטאתם פשע, ומוסיפים חילול שבת על חילול שבת, בהעסקת שומרים, ושוטרים, חוקרים, פסיכולוגים וכו', בין היתר במימון שומרי השבת, וזאת ע"מ למגר כביכול את התופעות השליליות.
הדבר דומה למעשה חכמי חלם אשר היה בעירם גשר שנפער בו חור, והיו העוברים ושבים נופלים ונשברים. טיכסו חכמי חלם עיצה, והחליטו לבנות בית חולים גדול מתחת החור הפעור בגשר, ע"מ לקצר את זמן הגעת הנופלים, והפצועים לבית החולים. לו חכמו חכמי חלם היו מבינים, שלסגור את החור בגשר יותר זול, יותר פשוט, ויותר יעיל, מאשר לבנות בית חולים שלם, אשר במקרה הטוב יכול להועיל לפצועים, אך אין ביכולתו למנוע פצועים ולהחיות מתים. וכן תמצא בכל תחומי החיים, שאחוז יושבי בתי הסהר, הרוצחים, האנסים, השודדים, הגנבים, הנרקומנים, האלימים, חולי הנפש, המתגרשים, חסרי הנימוס וכד' גבוה לאין שיעור אצל עוזבי התורה, לעומת החרדים ושומרי התורה. כדבר האמור בהפטרה: "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיה, מ"ג, כ"ב). דהיינו, כאשר בני יעקב לא קוראים את דבר ה' שבתורה, ואינם נהנים מקיום המצוות, התוצאה היא שישראל מתייגעים ללא כל תועלת רוחנית. לפיכך אומר המדרש: עתיד הקב"ה לומר להם: רשעים לריק יגעתם כחכם.
תרומת התורה לאיכות החיים:
בעולמינו "הנאור" מממן הציבור מחקרים, וחוקרים, ומוסדות אקדמיים, ומדענים, וסטטיסטיקות וכו', בכל נושא שבעולם, במטרה לשפר את איכות החיים של האדם. אולם "במדינת היהודים" של ימינו, המחקרים הנ"ל אשר ממומנים בחלקם ע"י הציבור הדתי, מתעלמים מתרומת התורה לאיכות החיים, ומן המסקנה המתבקשת מכך, שהשמירת על מצוות התורה מצילה חיים, ומגינה מפני תופעות השליליות בחברה, וגורמת לאיכות חיים טובה יותר. וכן "א"ר יוסף: מצוה, בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא. בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא, אצולי לא מצלא. תורה, בין בעידנא דעסיק בה, ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא" (סוטה, כ"א.).
נבחן לדוגמא את האיפה ואיפה שבמחקר האקדמי: כתוצאה "ממחקרים אקדמיים", נאסר בחוק עישון עשב הטבק במקומות ציבוריים, המחקר מבוסס על "הסתברות סטטיסטית" לפיה, כביכול אחוז החולים במחלות ריאות, גדול יותר בקרב שואפי עשן הטבק, מאשר אצל הלא שואפים עשן טבק (למרות שעובדתית רוב רובו של העשן והגזים הרעילים, נפלט מן התעשיות והמכוניות..). באותה שיטה לא נבדקה "הסתברות סטטיסטית", בשאלה הקיומית: כמה שומרי שבת נהרגים ונפצעים בתאונות דרכים בשבת, לעומת מחללי השבת? שהרי אין צורך להיות מדען דגול כדי לראות בעינים, כי אף יהודי דתי לא נהרג בתאונת דרכים בשבת, ולא נדקר במועדוני השיכורים בליל שבת. מכאן, שעל פי "הסתברות סטטיסטית" פשוטה, איסור נסיעה בשבת וסגירת מועדוני השיכורים בלילות שבת, יכולה למנוע בודאות וללא כל צל צילו של ספק את מותם הטראגי של רבים. אך כפי שאמר הנביא: "כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם וחטאותכם הסתירו פנים מכם משמוע" (ישעיה נ"ט, ב'). כלומר, החוקרים האקדמאים מסתירים את מסקנה מתבקשת הזו, מפני חטאיהם. נראה כי חששם נובע מכך שהדבר יחייב את הממשל ואת החוקרים עצמם, לחייב בחוק את שמירת התורה והמצוות, לפיכך אין להם שום חפץ לגילוי האמת הפשוטה, והלא "פופולארית" שתורת ישראל היא תורת חיים. משום שלעוזבי התורה יותר נח לאטום את אזניהם מלשמוע את בת קול, המכרזת ואומרת גם באמצעי התקשורת החילוניים: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה".
ודע, שה' הבטיח לישראל שסופה של אמת מצוות התורה להתגלות, וכן מובא במדרש: "ר' זעירא אומר: הרשעים מה עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות בהם? עתיד לומר להם: רשעים לריק יגעתם כחכם, הואיל ולא עסקתם בתורה ובמעשים טובים, אלא הייתם בעולמי ככלי ריק שאין בו חפץ, אין לי חפץ בכם. יכול יפטרו וילכו להם חנם? לא. אלא בתחלה יראו בשמחתן של צדיקים, ואחר כך הם נידונין בגיהנם. משל למלך שעשה סעודה, והזמין את הכל ולא קבע להם זמן. אלא אותם שהיו מקפידין על דבר המלך, הלכו ורחצו וסכו וכבסו את בגדיהם והתקינו עצמם לסעודה, ואלו שלא היו מקפידין על דבר המלך, הלכו ועשו מלאכתן. כיון שהגיע זמן הסעודה, אמר המלך: יבאו כלם בבת אחת. אלו באין בכבודן, אלו באין בניוולן. אמר המלך: אלו שהתקינו עצמם לסעודה יאכלו מסעודתי, ואלו שלא התקינו עצמם לסעודה, לא יאכלו מסעודתי. יכול יפטרו וילכו להם? אמר המלך: לא. אלא, אלו יהיו אוכלים ושותין ושמחין, ואלו עומדין על רגליהן ורואין, ולוקין, ומצטערין. שנאמר: לכן כה אמר ה' אלהים הנה עבדי יאכלו, ואתם תרעבו. הנה עבדי ישתו, ואתם תצמאו. הנה עבדי ישמחו, ואתם תבושו. הנה עבדי ירונו מטוב לב, ואתם תצעקו מכאב לב, ומשבר רוח תילילו (ישעיה, ס"ה, י"ג- י"ד). מי גרם להם? לפי שלא הקפידו על דבר המלך. עליהם פירש שלמה בחכמתו ואמר: יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. דרך ישר לפני איש, אלו שמקפידין על דבריו של הקב"ה. ואחריתה דרכי מות, אלו שאין מקפידין על דבריו של הקב"ה" (מדרשים שונים, מדרש משלי, פרשה טז).
התעלמות מההשגחה האלוהית:
ההתעלמות מההשגחה האלוהית, והסתרת הניצוץ האלהי הקיים בנשמותיהם של כלל ישראל, מהווה את הגורם העיקרי לחוסר הנכונות להכיר טובה לבורא עולם, באמצעות שמירת מצוותיו. דהיינו, בבחינת "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיה, מ"ג, כ"ב).
משל למה הדבר דומה: למלך גדול שהיה לו בן אהוב מאוד, המלך בנה לבנו ארמון מפואר, והשפיע עליו מכל טוב ממלכתו. ראו זאת שרי המלך, קנאו בבן המלך וחרה אפם, עד לכדי שנאה תהומית לבן המלך. לפיכך הסיתו את בן המלך, עד ששיכנעוהו למרוד באביו. ואכן בן המלך מרד באביו ונכשל. כעס המלך על בנו וגירשו מן הארמון. אך מכיון שחשש המלך לחיי בנו בכורו, שלח בסתר את עבדיו, כדי שיעקבו אחר בנו כל הזמן, וישמרו שלא יקרה לו אסון. יום אחד קפץ על בן המלך כלב ענק, מיד קפץ אחד מעבדי המלך והיכה למוות את הכלב הרע. חשב הבן לעצמו שזה מקרה. כעבור כמה ימים הופיע אחד משונאיו של בן המלך ורצה להורגו, ושוב הופיע אחד מעבדי המלך והציל אותו. שוב חשב הבן לעצמו שזה מקרה. כעבור כמה ימים שט בן המלך בנהר ונתהפכה ספינתו, ושוב הופיע אחד מעבדי המלך מן האוניה הסמוכה והציל אותו. הרגיש בן המלך בלבו שאין זה צירוף מקרים, אלא הצלותיו נבעו מהשגחתו הנסתרת של אביו המלך. לפיכך חזרה אהבתו של הבן לאביו ביתר עוז, משום שראה במוחש שעל אף שאביו גירשו מן הארמון, עדין אביו ממשיך לאהוב אותו ולדאוג לו. מיד חזר בן המלך לארמונו של אביו המלך, ושב בתשובה על מעשהו. מיד קבל המלך את בנו האהוב בשמחה והחזירו לארמונו.
הנמשל הוא לאדם מישראל ולעם ישראל, שחטאו כלפי הקב"ה, והענישם ה' בגלות ובייסורים. אך למרות זאת מאהבתו את ישראל, ה' שומרם מאסונות, ועושה עמם ניסים נסתרים, אשר נראים כמקרה. ריבוי ההצלות מלמד את כל ברי הדעת, כי ההצלות הם מעשה שמירתו הנסתרת של ה' יתברך. אך ישנם ישראלים המתייגעים לבצע את המסקנה המתבקשת שהיא: לאהוב את ה' יתברך, ולחזור בתשובה שלמה, ועל ידי כך לזכות לשוב ולהסתופף תחת כנפי השכינה. כתחליף לזה הם משכנעים את עצמם, שכל מעשה ה' הם בגדר של מקריות, או "סטיה סטטיסטית".
סיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי מלך מלכי המלכים קורא לישראל בניו בכל עת לשוב לארמונו, ולחסות תחת כנפי השכינה. שנאמר: שובו אלי ואשובה אליכם אמר ה' צבאות (מלאכי, ג', ז'). לפיכך מאהבת ה' את ישראל הקל עליהם את הדרך חזרה, בהבטיחו להם כי די להם שיקראו לפניו את סדר הקרבנות מתוך כוונת הלב, בכדי שיתכפרו להם כל חטאותיהם. יתרה מזאת, ע"מ לזכות את ישראל נתן ה' להם מצוות קלות, המענגות את המקיימן בעת עשייתן, וגורמות להם לחיים יותר טובים בעולם הזה, ולשכר כפול בעולם הבא. גרימת ה' להתפתחות האנושות והטכנולוגיה ברבות הימים, נועדה לצורך מתן הקלת יתר בעבודת ה' בעקבות התמעטות הדורות. על כן המתיגע והמתעלם ממצוות האל מפסיד פעמיים: גם איכות חיים לו ולבניו בעוה"ז, וגם את כל חיי העוה"ב. לפיכך ה' ברוב חסדו עושה עם ישראל נסים נסתרים, ושומר עליהם בכל הדורות למרות חטאיהם, על מנת שישראל ישכילו לגלות את אהבתו יתברך, וישובו מרצונם לעובדו בלבב שלם, וע"י זה ישוב ה' ויגאל את ישראל בניסים גלויים כבימי יציאת מצרים. ככתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה, ז', ט"ו).
יה"ר שנזכה לשמוע את קול ה', ויזכנו ה' לראות את הנסים והנפלאות של "מלך ישראל וגואלו ה' צבאות" (ישעיה, מ"ד, ו'), ונשמח ונעלוז לספר בשבחי אל חי, ככתוב בתחילת הפטרת פרשת ויקרא: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיה, מ"ג, כ"א).
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
מחברם של הספרים:אשר על המשכן, אשר תקראו, ומצמרת הארז
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב