ולאן שאני הולך, החזון מת, ובני האדם מיואשים והמקומות מיובשים.
מהבניינים הישנים לא נותר דבר. ובמקומם בתי קזינו חדשים, ושם בפנים צוחקים הברנשים וגורפים לכיסיהם סכומי כסף נכבדים. אחרים מתרוששים, ולא נותר ברשותם דבר לתת לילדים. ואז רואה את הברז המטפטף והכלב כבר מזמן מת. ופוגש את האיש הבכיר, שגם הוא הגיע כדי להיזכר... במראות, בחוויות, בקשיים ועדיין רצה לשכוח את סיפור ה"מגורשים".
אני ממשיך במסעי, נכנס למערה ומביט מה יש בתוכה. אנשים עם שמיכות עבות ונרות דולקים, וילדים משתוללים. אמם מודאגת כי האב נדד למרחקים ובקושי שולח מכתבים. ופתאום מגיחה אישה שמעולם לא עברה הכשרה, ואוספת כמה ילדים שיקשיבו לסיפור. ואלה משתוקקים לשמוע מה בפיה. כבר מזמן הם לא שמעו דבר. ואחרים לא נותנים לה מנוח להמשיך בתפקיד שקיבלה על עצמה. וזוג הורים עם עגלות תינוק מרופטות שואלים לפשר המחזה, ומרוצים מאוד מהנעשה.
ופתאום נעשה סבוך וקוצני, ומשתדל לא לאבד את דרכי.
ואני יושב על שפת הנחל ברגליים יחפות ומטכס עצה. כיצד להציל את החברה שחפרה בור עמוק לעצמה.
קטע זה חותם את ספרי דמדומיות העוסק במצב החינוך וחברה בישראל. הספר, כאמור עבר עריכה לשונית בעזרתה של גב' דנקנר וראה אור בשנת 2007. בספר פרקים מרכזיים על החיים הסטודנטיאליים באוניברסיטה, על מערכת החינוך הממסדית, על מערכת החינוך הבלתי פורמלית, על החינוך לצרכנות ועל המושג "אהבה" שמתפקד כסחורה בשוק הסחורות הגלובלי.
ניר שגב - עורך לשוני וסופר צללים
