אנונימיות ברשת - חופש ביטוי או הפקרות בעידן הווב 2.0 

המכללה למנהל בראשל"צ ערכה ב- 12.04.07 יום עיון: "אנונימיות ברשת: פרטיות, חופש ביטוי או הפקרות בעידן הווב 2.0". פתחה ד"ר תמר גדרון, שהיום אנונימיות הגולשים ברשת תחת מתקפה: הצעות חוק שהוגשו לאחרונה(של חה"כ ישראל חסון) יחייבו טוקבקיסטים וכן גולשים באתרי מין והימורים להזדהות בשמם; צדדים להתדיינות דורשים לחשוף את זהותם של גולשים על מנת לתבעם בגין עוולות כגון לשון הרע והפרת זכויות יוצרים; המדינה שוקלת לחייב ספקיות שירותי אינטרנט לאגור את היסטוריית הגלישה של המנויים למטרות ביטחון לאומי ואכיפת חוק. מהו האיזון הנכון בין הזכות לפרטיות לאינטרסים מנוגדים באינטרנט? האם האנונימיות מקדמת את חופש הביטוי או משמשת כלי בידי מפרי חוק? אנונימיות, היכן היא משפיעה על מה שמותר ואסור?

המנחה, ד"ר עומר טנא אמר שאנונימיות זה פרטיות, אינטרס או זכות, שהופך להיות יותר ויותר חשוב בסביבה של חברה עם טכנולוגיות שמאפשרות כניסה לפרטיות: מצלמות וידיאו,CCTV צלום מרחבי למניעת טרור, עבריינות. יש טכנולוגיה שחברת הסלולר יודעת היכן אנו נמצאים בכל רגע נתון. מנועי חפוש שעוקבים אחרי כל תנועה של הגולשים ברשת, אחר פדופילים, מנתחים מידע שאנו חושבים שהוא פרטי. חשובה הזכות הזו לאנונימיות, בחברה כזו שפוגעת בפרטיות, באמצעות הטכנולוגיות. לחברות האינטרנט אני מספר, IP. חופש הביטוי מתחזק הודות לאנונימיות. כך לא פוחדים מקטלוג וענישה על ידי המדינה וגורמים אחרים. ניתן להשתמש באנונימיות לשלילה: הוצאת לשון הרע, פגיעה בזכויות יוצרים, פדופיליה, תכנון טרור. אפשר להשתמש באנונימיות להתחזות, כמו הבלוגרית lonely girl 15, בלוג של נערה שזכה לפופולריות עצומה. התגלה אחרי מחקר שהכל היה מבוים ע"י חברת הפקה עם שחקנית ובמאי. האנונימיות ברשת היא רק לכאורה. ספקי האינטרנט יכולים לזהות על פי כתובת ה IP. יש אפשרות מעקב באמצעות תוכנות מעקב, עוגיות, spyware, גוגל סורקים את הסטורית הגלישה שלנו. כך האנונימיות היא רק להלכה. יש הצעת חוק של שר התקשורת אטיאס שטוקביסטים יזדהו באמצעים ביומטריים. ממשלות כמו סין ומצרים משתמשות בכך למניעת דיבור נגד המשטר.

ד"ר יובל קרניאל השתתף בדיון בכנסת על פרטיות ואנונימיות. מכאן יצאה הצעת החוק של חבר הכנסת ישראל חסון. קרניאל אמר שמציאות האינטרנט היא חלק בלתי נפרד מחיינו ואי אפשר שתהיה הפקרות מוחלטת ברשת. מתעוררות שאלות עיקריות: האם מותר לספקיות האינטרנט לחשוף זהות גולשים? האם האנונימיות היא זכות מרכזית, חלק מחופש הביטוי? חלק מכבוד האדם וזכותו לפרטיות? האם מוגן על ידי חוק הגנת הפרטיות? האם יש חוק שמחייב להגן על האנונימיות? בעקבות הצעת החוק של חסון, האם הנושא ראוי לחקיקה? מתי מותר וצריך לחשוף זהות של גולש אנונימי?

בשאלה העיקרית אם האנונימיות היא חלק מחופש הביטוי יש טענה שהיא לא ערך מוגן. עד כמה אפשר להתבטא חופשית בחסות האנונימיות. טבעי שפוחדים להתבטא חופשית, מחשש להיפגע חברתית, במקום העבודה. האנונימיות היא כמעט תנאי לחופש ביטוי. חסיון עתונאי הוא הכרה בעקרון האנונימיות ע"י בית המשפט, במשפט ציטרין. ביטוי אנונימי מאפשר חשיפה של שחיתות. אנונימיות היא גם מגן לחלשים שמוקפים בחשששות שיפגעו בהם.

האנונימיות מוסיפה משקל לתוכן. הוא נקבע לא על פי האיש, אלא על פי התוכן עצמו. היא חלק בלתי נפרד מהזכות לפרטיות, חלק מכבוד האדם, מצנעת חיינו האישיים, בעיקר שתחתן אנו חושפים את הפרטיות שלנו. פגיעה באנונימיות היא פגיעה בפרטיות, חושפת אותנו. הגלישה האנונימית היא סוג של הסכם עם האתר, החברה, שלא ניחשף. מוגנת ע"י חןפש הביטוי.

לכן דרוש האיזון. קרניאל עצמו היה קורבן לבקורת מטוקבקיסטים אנונימיים, כשהיה חבר בקשב להגנת הדמוקרטיה ומתח בקורת על התקשורת שחגגה את מותו של סדאת שלא בהגינות. הוא הושמץ באינטרנט על כך. לא נעים להיות קורבן של השמצות ברשת, אבל לא נורא. ההשמצות באינטרנט זה ביטוי מוחלש, כי זה מיידי, לא מסונן, לא מטווח. בדרך כלל מאחוריו עומדים ילדים. מטרתו להעליב ולפגוע, אבל לא יכול לפגוע. משכו זמן קצר ולא נותנים לו משקל.

מהו האיזון בכל זאת? בפסק דין פלונית בו נקבע שרק במקרה פלילי לחשוף, האיזון לא טוב לדעתו. זו עמדה צרה מדי. לא כל בטוי לפגוע מצדיק הסרת האנונימיות. לדעת קרניאל האיזון צריך להיות: הסרת האנונימיות כשהפגיעה קשה ולא מוחלשת. אי הסרתה כשהפגיעה מהירה, ללא כוח, אין סינון, אין גורם שנותן לזה משקל, שאין אחריו מקור, אין טענות עובדתיות מפורטות. במקרה זה לכבד את האנונימיות ולשמור עליה מכל משמר כי היא חשובה.

עו"ד חיים רביה הביא פסיקות כדוגמאות. השאלה היא בהיעדר חקיקה, מתי נחשוף גולשים אנונימיים. התשובה היא בהלכה פלונית, הפסיקה בפלונית נגד בזק בינ"ל. נאמרו דברים על הרגליה המיניים ורמיזה שבתה ממזרה. הרף שנקבע הוא שעבירה פלילית מצדיקה הסרת האנונימיות. התוצאה של הלכה פלונית שכולם מאמצים אותה, אבל לא מפעילים הסרת אנונימיות. בענין KSP, שטענו שהם מוכרים יד שניה כחדשים, נטען שזו עבירה אזרחית, לא פלילית.

מכוח מה לחשוף? - ההפניה היא לסעיף 75 של בתי המשפט שיכולים לתת צו עשה(לחשוף פרטים). לחשוף לא בסמכותו של בית משפט שלום. לא ברור איזה סוג בית משפט יכול לקבוע, זה באחריותו.

לא יודעים את מי לתבוע. יש פסיקות שצריך לתבוע את הספקיות. הספקיות רק נתבעות פורמלית. השאלה היא גם אם צריך להגיש תביעה במשטרה, כי בית המשפט יאמר שאם לא הוגשה תביעה למשטרה, אז העברה לא פלילית.

בגלל כל הדילמות הללו באה הצעת החוק של חבר הכנסת ישראל חסון, ולדעת רביה דרושה מידית חקיקה.

ד"ר טל ז'רסקי על פרטיות וחופש ביטוי ברשתות חברתיות(ווב 2.0). כינה את הטוקבקים צורה מפגרת, פרימיטיבית לעומת הווב 2.0 שיש בו תוכן, תמונות, פלאש, יוטיוב. זו צמיחה טכנולוגית, פס רחב, יותר אפליקציות, יותר אנשים ברשת כדוחפי מידע, לא רק מושכים. התקשרות בין רבים לרבים.

ברשתות יש מארג ושחקנים. ברירת המחדל ברשת היא האנונימיות. יש לחץ להסיר את האנונימיות ולהשאיר פסבדונימיות - נתק בין האישיות הקבועה לאישיות בשר ודם. למה הלחץ? כי יותר קל לשווק לאישיות קבועה. מוניטין גבוה, כי לא נרצה לקנות ממישהו לא מזוהה. יש לחץ לפרסונה קבועה לא קשורה לאדם בשר ודם. החשיבות של פרטיות וחופש ביטוי באופן לא מנותק מאישיות בשר ודם. מצד שני, הפגיעות הנורמטיביות אשר מתאפשרות כתוצאה מהעברת המידע ברשת: פגיעה בפרטיות האחרים, לשון הרע, זכויות יוצרים וכו'.

מה תפקיד המשפט: לאזן, למצוא נוסחה ולהסדיר את הצד המשפטי. (הצעת החוק של חסון). גבולות: נקודת המוצא היא שבאינטרנט ככל שמתערבים פחות יותר טוב. לכן להתערב רק בשני מצבים: מצב שמשטור הרשת החברתית לא יכולה לפתור לבד, או שמחצינה... יוטיוב לא אכפת לה מזכויות יוצרים. לכן הענין של רגולציה על הרשת החברתית שבאה מבחוץ.

הלחצים החברתיים מלמעלה יוצרים פסבדונומיות. החוזים בתוך הרשתות הם המגנים על הפרטיות. המשפט צריך להתערב ולהעניק יותר כשההנהלות של הרשתות החברתיות פוגעות בפרטיות הזו.

הרשת בעצמה תמסדר את עצמה, אבל במצבים מסוימים זה לא יעבוד וצריך להתערב. איך מתווים את הכללים הללו? - אלה האתגרים של העתיד הקרוב.

אפי פוקס, בלוגר: הקודח, העלה את המימד הצבורי של חופש הביטוי והגנת האנונימיות. בפורומים, לרוב יש גורם מנהל והאחריות על ההנהלה למה שפורסם. למנהל נפתח מידע פרטי על המשתמש, הוא מסוגל לזהות. ברוטר נט גולש בכינוי עמיחי, פרסמו לגביו שהוא בעלה של השופטת ארבל. עמיחי יכול לתבוע שפגעו לו באנונימיות. מצד שני אם יתבע יחשוף את עצמו, יפגע באשתו השופטת. אם לא יחשוף לא יוכל לתבוע. זה מלכוד האנונימיות. האם ראוי להגן על אורי ארבל? כאן באה ההצעה של חסון. פוקס חושב שצריכה להיות הסדרה עצמית של הספקים. הפתרון לחלק מהבעיות הנוגעות לחופש הביטוי והאנונימיות הוא כתיבת מעין אמנה חברתית בין המשתמשים, כללי משחק והשתתפות.

עו"ד יהונתן קלינגר, בלוגר, דן בשאלה: כשאתה באינטרנט, בלוגר, האם מגיעה לך זכות לפרטיות? זרובבלה כתבה בבלוג שלה פוסט שלא אוהבת ערבים. הבלוגרים כתבו נגדה, עשו לה ניתוח פסיכולוגי, היו שהגנו עליה. למה כל כותב בלוג צריך להיות חשוף לבקורת שלנו הבלוגרים? כאשר ynet נתנה קישורית לבלוג, הבלוגרית הורידה אותו, כי נפגעה פרטיותה. יש מקרים שמותר לחשוף IP, לדוגמא כאשר מישהו מודיע שיתאבד. האם אותה הערצה מחייבת אחריות? במקרים מסוימים, כמו המקרה של זרובבלה, כן, וגם איבוד הפרטיות. בלוגר מחויב לצבוריות, אבל היכן החיים הפרטיים שלו? מי שכותב על החיים האישיים שלו מאבד את זכותו לפרטיות, את חלקו באנונימיות ופרטיות.

דבורית שרגל, עתונאית, בבלוג שלה, שהיה אנונימי: velvet underground, אומרת שידעה כי יום יבוא ותאבד את האנונימיות שלה. במשך חצי שנה נכתבו כנגדה טוקבקים ארסיים שפגעו בה. הטוקבקים האנונימיים לא היו ביטוי מפגר, לא היו ביטוי מוחלש. היתה להם פגיעה מיידית, הם ידעו לכתוב ממוקד, מתוך כוונה לפגוע בה והצליחו. במעקב אחר סגנון הכתיבה הצליחה לאתר , לדעתה בוודאות את האנונימי, הכינה פוסט עם אוסף הטוקבקים והאי מיילים שקיבלה ממכפישים קנטרנים, אך העו"ד של דה מרקר אמר שלא יכולה לפרסם זאת, כי לא יכולה להוכיח בוודאות זיהוי. לכן נאלצה לשנות את הפוסט שהכינה. לעומת זאת טוקבקיסט אחר שלא הצליחה לאתר זהותו, לא היו כל סימנים מזהים בכתיבתו. פנתה ל abuse לסלקו. בטעות הם העבירו לה חומר שהיה בו את שם הטוקבקיסט. כך בטעות, נחשפה האנונימיות, ללא עברה על החוק.

כרמל וייסמן, חוקרת באקדמיה, לפני שנים החליטה לתבוע עיתון. "החליטו להוציא פרטים שלה ברשת החברתית - בין חברים, ציטטו פרטים שלה מתוך הרשת. הפרטיות נפגעה, שהוציאו את זה מתוך ההקשר". במשפט עורכי הדין של העתון אמרו שלא מבינים למה היא תובעת. הם פרסמו דברים שהיו באינטרנט והחמיאו לה. הם הביאו לשופטת את הפוסט עם דברים אישיים יותר משפרסמו. היא נבוכה והסמיקה מול הקהל... ופתאום אמרה לעצמה: "אז מה אם כולם יודעים שנחשף משהו מהנשמה שלה... התחילה להרגיש ממש טוב". החוויה הזו באה להסביר מה היא חושבת על פרטיות ואנונימיות ופסיבדומניות. בציר הזה יש עוד משהו באמצע... יש הקלה שנחשף סוד ענק ששמרת. אחרי מה שהוזכר בבית המשפט מחקה חצי מהפוסטים. את מה שהקריאו במשפט לא מחקה, כי נתן לה הרגשה טובה. יש משהו מאוד ראוי בשקיפות הזו, לא מתוך כפייה מלמעלה, של המדינה. אפשר לראות את השקיפות בחיוב, כטובה, לעמוד מאחורי כל דבר שעושים. כרמל סיימה בתהייה: האם ענין האנונימיות והפרטיות לא צריך להיות מוגדר אחרת? צריך להיות מוגדר לפי חוויה סוביקטיבית של האדם. סוביקטיביות לפי מה האדם עשה בזה, איך השתמש בזה.