הקרנת סירטה הנפלא של מרתה קוליג'ד משנת 1994 ביום ראשון הקרוב בכבלים, מספקת הזדמנות חוזרת למי שהחמיץ בשעתו ]והיו רבים כאלו[ לצפות באחת הדרמות הטובות שיצר הקולנוע ההוליוודי בעשור האחרון. כן, לא פחות מזה. לכל מי שהיה בטוח מאז השורה הבודדת שהייתה ב"טוטסי" לג'ינה דיוויס שהיא היא הדבר הבא, מומלץ מאד לראות איך החלום מתגשם.
"אנג'י" שנעשה זמן קצר מאד אחרי "תלמה ולואיז" של רידלי סקוט, היה אמור לקבע באופן סופי את הפיכתה של דיוויס לכוכבת אחרי שנים רבות של תפקידי משנה שוליים שלא הוליכו אותה רחוק מאד ולתקן את המומנטום שהוחמץ אחרי זכייתה באוסקר משנה על "תייר מזדמן". אך משום מה כשל בקופות ולא הצליח להביא את ההצלחה המצופה בקופות.
אנג'י היא צעירה ניו יורקית ממוצא איטלקי החבה את ביטחונה העצמי ואת חיי החברה שלה למוצאה האיטלקי, לשכונה בה גדלה ולחבריה משם. למרות זאת היא בועטת בכל מה שמוכר לה ומקלקלת לעצמה בכוונה כל סיכוי סביר לאושר מתוך ההנחה שמדובר באושר ממוצע בלבד. היא חולמת על גבר עשיר ומסתורי שיבוא ויקח אותה מהאפרוריות היחסית של חייה ומנסה בנאיביות לנפץ את הגבולות הברורים של מעמדה החברתי הנמוך, בארה"ב שבה, לכאורה, אין בעצם מעמדות.
מרתה קולידג' מתמחה במה שנהוג לכנות "סרטי נשים" על ידי מבקרים, ואולי עדיף פשוט לקרוא להם דרמות טובות במקום לתייג אותם כך. "שושנת פרא" בכיכובה של לורה דרן, ו"אבודים ביונקרס" עם מרצדס רוהל, הם שני סרטים שהצליחו, כמה נדיר בקולנוע האמריקאי, להראות שאפשר לתאר בחום עוד כמה דמויות נשיות למעט זו של נורמה ריי ]סאלי פילד]. קולידג', בוחרת לרוב את גיבוריה מתוך המעמד הבורגני, נשים רגילות עם חלומות גדולים והקסם ביצירתה נובע בעיקר מאפן הצגת הדואליות של הניסיון לפרוץ אל מעבר למעמד החברתי הנקבע בלידה אל עולם אחר, "טוב יותר" לכאורה ובין התנפצות גיבורותיה למציאות והכרתן הסופית בה. קולידג', מתארת כמעט תמיד נשים אמיתיות, מחוספסות, כאלו שיש משהו בפיזיות שלהן שאומר ומתריס כנגד המציאות החברתית בה הן מתקיימות.
כבר דובר והורחב על צילומי הלונג שוט של אנג'י היא ג'ינה דיוויס, הממלאים את המסך באהבתה של קולידג' לדיוויס, אבל כדאי בכל זאת להתעכב על כך. דיוויס שחקנית גבוהה מאד במושגים של הוליווד מתכופפת יותר מדי פעמים במהלך הקרירה שלה וכאן היא מתנהלת בחופשיות ובגאווה שקשה למצוא אותה ברבים מסרטיה האחרים. דיוויס מנצלת את הבמה הניתנת לה כאן ומצליחה לרגש בכל רגע נתון על המסך. היא לבושה באופן צעקני שיש בו אמירה גדולה יותר מאלף תרגילי נשימה במשחק, וחיוכיה הגדולים שובים באופן אוטומאטי בכל פעם בה הם מופיעים. ולגופו של עניין, אתה פשוט יוצא מהסרט נחוש בדעתך להפוך אותה לאישתך או לפחות למישהי שתוכל לומר שניהלת עימה מערכת יחסים משמעותית.
הסרט עצמו נשען רובו ככולו על דיוויס אבל כולל גם הופעות משנה מצוינות של סטפן ריאה ]"משחק הדמעות"[ ובעיקר של ג'ימס גנדולפיני בתפקיד ויני, אהובה השרברב שנזנח.
כאמור, הקהל האמריקאי לא נהר לקופות ויצר בלבול מסוים בקשר לעתידה של דיוויס כשחקנית בדרמות שזמן קצר לאחר מכן ניסתה את כוחה בסרטי פעולה חלקם רעים מאד ]"אי המטמון"[ וחלקם טובים הרבה יותר ["נשיקה ארוכה ללילה"[.
"אנג'י" הוא בפירוש אחד מאותם הסרטים שלא קיבלו את ההכרה לה הם זכאים ובדיעבד נדמה לי כי הדבר נובע בעיקר מכך שהסרט אמיתי מדי ולא מספק הוכחות מופרכות בצורת סוף טוב, אלא קובע שלא כל מי שחולם שהוא יכול לעוף אכן עף, חלק פשוט מתרסקים. ויש הרבה אנשים שחושבים שלא צריך לשלם כסף לראות סרט שיזכיר להם איך החיים באמת.
ובכמה מילים: אין מילים בפי.
"אנג'י" שנעשה זמן קצר מאד אחרי "תלמה ולואיז" של רידלי סקוט, היה אמור לקבע באופן סופי את הפיכתה של דיוויס לכוכבת אחרי שנים רבות של תפקידי משנה שוליים שלא הוליכו אותה רחוק מאד ולתקן את המומנטום שהוחמץ אחרי זכייתה באוסקר משנה על "תייר מזדמן". אך משום מה כשל בקופות ולא הצליח להביא את ההצלחה המצופה בקופות.
אנג'י היא צעירה ניו יורקית ממוצא איטלקי החבה את ביטחונה העצמי ואת חיי החברה שלה למוצאה האיטלקי, לשכונה בה גדלה ולחבריה משם. למרות זאת היא בועטת בכל מה שמוכר לה ומקלקלת לעצמה בכוונה כל סיכוי סביר לאושר מתוך ההנחה שמדובר באושר ממוצע בלבד. היא חולמת על גבר עשיר ומסתורי שיבוא ויקח אותה מהאפרוריות היחסית של חייה ומנסה בנאיביות לנפץ את הגבולות הברורים של מעמדה החברתי הנמוך, בארה"ב שבה, לכאורה, אין בעצם מעמדות.
מרתה קולידג' מתמחה במה שנהוג לכנות "סרטי נשים" על ידי מבקרים, ואולי עדיף פשוט לקרוא להם דרמות טובות במקום לתייג אותם כך. "שושנת פרא" בכיכובה של לורה דרן, ו"אבודים ביונקרס" עם מרצדס רוהל, הם שני סרטים שהצליחו, כמה נדיר בקולנוע האמריקאי, להראות שאפשר לתאר בחום עוד כמה דמויות נשיות למעט זו של נורמה ריי ]סאלי פילד]. קולידג', בוחרת לרוב את גיבוריה מתוך המעמד הבורגני, נשים רגילות עם חלומות גדולים והקסם ביצירתה נובע בעיקר מאפן הצגת הדואליות של הניסיון לפרוץ אל מעבר למעמד החברתי הנקבע בלידה אל עולם אחר, "טוב יותר" לכאורה ובין התנפצות גיבורותיה למציאות והכרתן הסופית בה. קולידג', מתארת כמעט תמיד נשים אמיתיות, מחוספסות, כאלו שיש משהו בפיזיות שלהן שאומר ומתריס כנגד המציאות החברתית בה הן מתקיימות.
כבר דובר והורחב על צילומי הלונג שוט של אנג'י היא ג'ינה דיוויס, הממלאים את המסך באהבתה של קולידג' לדיוויס, אבל כדאי בכל זאת להתעכב על כך. דיוויס שחקנית גבוהה מאד במושגים של הוליווד מתכופפת יותר מדי פעמים במהלך הקרירה שלה וכאן היא מתנהלת בחופשיות ובגאווה שקשה למצוא אותה ברבים מסרטיה האחרים. דיוויס מנצלת את הבמה הניתנת לה כאן ומצליחה לרגש בכל רגע נתון על המסך. היא לבושה באופן צעקני שיש בו אמירה גדולה יותר מאלף תרגילי נשימה במשחק, וחיוכיה הגדולים שובים באופן אוטומאטי בכל פעם בה הם מופיעים. ולגופו של עניין, אתה פשוט יוצא מהסרט נחוש בדעתך להפוך אותה לאישתך או לפחות למישהי שתוכל לומר שניהלת עימה מערכת יחסים משמעותית.
הסרט עצמו נשען רובו ככולו על דיוויס אבל כולל גם הופעות משנה מצוינות של סטפן ריאה ]"משחק הדמעות"[ ובעיקר של ג'ימס גנדולפיני בתפקיד ויני, אהובה השרברב שנזנח.
כאמור, הקהל האמריקאי לא נהר לקופות ויצר בלבול מסוים בקשר לעתידה של דיוויס כשחקנית בדרמות שזמן קצר לאחר מכן ניסתה את כוחה בסרטי פעולה חלקם רעים מאד ]"אי המטמון"[ וחלקם טובים הרבה יותר ["נשיקה ארוכה ללילה"[.
"אנג'י" הוא בפירוש אחד מאותם הסרטים שלא קיבלו את ההכרה לה הם זכאים ובדיעבד נדמה לי כי הדבר נובע בעיקר מכך שהסרט אמיתי מדי ולא מספק הוכחות מופרכות בצורת סוף טוב, אלא קובע שלא כל מי שחולם שהוא יכול לעוף אכן עף, חלק פשוט מתרסקים. ויש הרבה אנשים שחושבים שלא צריך לשלם כסף לראות סרט שיזכיר להם איך החיים באמת.
ובכמה מילים: אין מילים בפי.
אלי מורנו הוא סופר, מקים ומנהל אתר קופירייטס לשמירה מקוונת של זכויות יוצרים.
http://www.copyrights.org.il
http://www.copyrights.org.il
