העלילה עצמה היא ללא ספק המרכיב הנעדר המרכזי מסרטו החדש של עמוס גיתאי "עלילה". הסרט, המוצג כ"עיבוד חופשי" לספרו רב המכר של יהושוע קנז "מחזיר אהבות קודמות", מגולל את קורותיהם של כמה דיירי בניין תל אביבי משותף ומוזנח. הדיירים, על כל גווניהם, הם לטעמו של גיתאי, מראה קטנה וחדה של ישראל שאנחנו מעדיפים שלא לראות. זו המתעללת בזקנים ניצולי השואה שלה, המנצלת ללא רחמים את העובדים הזרים. ישראל של גיתאי היא מדינה כוחנית ודקדנטית.
אי אפשר להתעלם מכישרון הבימוי והניסיון הקולנועי של גיתאי. בעין חדה הוא יוצר עולם דמיוני פנטסטי הנטוע במציאות ישראלית אותנטית לכאורה. מתוכו, הוא דולה בעקביות את כל מה שיוציא אותה רע. הצד המנחם הוא שישראל העלובה של גיתאי מצטלמת נהדר. תנועות המצלמה שלו יפיפיות והמיזנסצנות שלו מלאות ועשירות כמעט תמיד בהתרחשות כלשהיא, אבל תחושת האי נוחות המתלווה לסרט היא שאין רחמים בליבו של גיתאי על ישראל הזו שהוא מבקש להראות. קשה לדעת אם גיתאי אוהב לשנוא אותנו או שהוא פשוט יודע במדויק מה הם החומרים שלו שיצליחו לקחת גם את הסרט הזה אל צרפת שמאמצת אותו בחום מזה זמן רב אל מול גלי האדישות שהוא זוכה להם כאן.
ישראל של גיתאי היא מדינה שיושביה הם זומבים חסרי כל רגשות. רונית אלקבץ בתפקיד גרוטסקי ומופרך של שוטרת שברור שלא הייתה עוברת סף קבלה כתלמידה בעלת קשיי למידה. עזרא [אורי קלאוזנר], תמצית הגבר הישראלי הדביל בעיניו של גיתאי: קרבי, וגרוש רפה שכל המחנה את המכונית את מול האקסית שלו[חנה לסלאו בתפקיד קטן ומרגש]. הילד לא רוצה לעשות צבא והסינים מדברים עברית כמו גדולים. אם משהו מכל זה נשמע עדין נשמע לכם מאד מציאותי תצרכו לחכות לדקות המסך הארוכות והמשמימות במיוחד של יעל אבקסיס [מלי], צעירה בעלת אובססיה למין משוחרר, נטול זהות וגרוע.
כמיטב המסורת היא לבושה בכל הסרט בפאה שלא מונחת טוב על הראש והיא אמורה להפוך אותה למסתורית. על מנת שלא להחמיץ את ההזדמנות לומר לנו משהו שילמד אותנו על עצמנו בפס הקול תשמעו כמה שיותר נאומים חוצבי להבות של ראש הממשלה ושל ראשי מפלגות שונים כי להווי ידוע שבישראל בכל פעם שאתה במצוקה רגשית הנובעת ממערכת יחסית אתה פותח את הרדיו על מנת לשמוע את שרון ומגביר את הרדיו. "עלילה" הוא לא סרט טוב בעיקר בשל החולשה המרכזית של התסריט. הדמויות במקום שיתחברו להן במקום שקולאז' קולנועי אמור להתחבר פשוט מרחפות כמו אמבות בחלל השנוא הזה שגיתאי יוצר, הן נשארות סתומות ופלקטיות בדיוק כפי שהיו בהתחלה.
אי אפשר להתעלם מכישרון הבימוי והניסיון הקולנועי של גיתאי. בעין חדה הוא יוצר עולם דמיוני פנטסטי הנטוע במציאות ישראלית אותנטית לכאורה. מתוכו, הוא דולה בעקביות את כל מה שיוציא אותה רע. הצד המנחם הוא שישראל העלובה של גיתאי מצטלמת נהדר. תנועות המצלמה שלו יפיפיות והמיזנסצנות שלו מלאות ועשירות כמעט תמיד בהתרחשות כלשהיא, אבל תחושת האי נוחות המתלווה לסרט היא שאין רחמים בליבו של גיתאי על ישראל הזו שהוא מבקש להראות. קשה לדעת אם גיתאי אוהב לשנוא אותנו או שהוא פשוט יודע במדויק מה הם החומרים שלו שיצליחו לקחת גם את הסרט הזה אל צרפת שמאמצת אותו בחום מזה זמן רב אל מול גלי האדישות שהוא זוכה להם כאן.
ישראל של גיתאי היא מדינה שיושביה הם זומבים חסרי כל רגשות. רונית אלקבץ בתפקיד גרוטסקי ומופרך של שוטרת שברור שלא הייתה עוברת סף קבלה כתלמידה בעלת קשיי למידה. עזרא [אורי קלאוזנר], תמצית הגבר הישראלי הדביל בעיניו של גיתאי: קרבי, וגרוש רפה שכל המחנה את המכונית את מול האקסית שלו[חנה לסלאו בתפקיד קטן ומרגש]. הילד לא רוצה לעשות צבא והסינים מדברים עברית כמו גדולים. אם משהו מכל זה נשמע עדין נשמע לכם מאד מציאותי תצרכו לחכות לדקות המסך הארוכות והמשמימות במיוחד של יעל אבקסיס [מלי], צעירה בעלת אובססיה למין משוחרר, נטול זהות וגרוע.
כמיטב המסורת היא לבושה בכל הסרט בפאה שלא מונחת טוב על הראש והיא אמורה להפוך אותה למסתורית. על מנת שלא להחמיץ את ההזדמנות לומר לנו משהו שילמד אותנו על עצמנו בפס הקול תשמעו כמה שיותר נאומים חוצבי להבות של ראש הממשלה ושל ראשי מפלגות שונים כי להווי ידוע שבישראל בכל פעם שאתה במצוקה רגשית הנובעת ממערכת יחסית אתה פותח את הרדיו על מנת לשמוע את שרון ומגביר את הרדיו. "עלילה" הוא לא סרט טוב בעיקר בשל החולשה המרכזית של התסריט. הדמויות במקום שיתחברו להן במקום שקולאז' קולנועי אמור להתחבר פשוט מרחפות כמו אמבות בחלל השנוא הזה שגיתאי יוצר, הן נשארות סתומות ופלקטיות בדיוק כפי שהיו בהתחלה.
אלי מורנו הוא סופר, מקים ומנהל אתר קופירייטס לשמירה מקוונת של זכויות יוצרים.
http://www.copyrights.org.il
http://www.copyrights.org.il
