פרקליט המדינה רוצה תקשורת אמינה ואוהדת - האם זה אפשרי? 

אי אפשר היה שלא לחוש סימפטיה, כמעט חמלה, לפרקליט המדינה, משה לדור, שהרצה אתמול בכנס בנושא יחסי משפט ותקשורת שהתקיים באוניברסיטת בר אילן.

פרקליט המדינה ניסה להתגונן מפני עוצמתה של התקשורת, ויצא כמי שמתקיף אותה. עוד פעם הוצאו הדברים מהקשרם.  קשה היה שלא לחוש אתמול בפער הגדול, הענק, שבין הפרקליטים לבין אנשי התקשורת והעיתונאים שנפגשו כדי לדון בשאלות הנוגעות לסיקור התקשורת את עולם המשפט.

בבסיס הדברים עומדת מחלוקת עמוקה ואי הבנה רחבה על אופיים ומהותם של היחסים בין המשפט לתקשורת, ובעיקר בין התביעה הכללית לעיתונות. היה זה לא פחות מדו שיח של חרשים.

פרקליט המדינה לדור התחנן, ביקש, ודרש לקבל תקשורת אמינה ואוהדת לפרקליטות. בעיקר במשפטים הפומביים כל כך של אנשי הציבור: חיים רמון, אהוד אולמרט, צחי הנגבי ואחרים.  לפי תפיסתו הדבר הזה אפשרי, ראוי ואפילו הכרחי. הוא לא רואה את הסתירה בין אמינותה של התקשורת לבין אהדה לתביעה. תקשורת שהיא אמינה חייבת להיות אוהדת את הפרקליטות, וזאת בגלל שלפי דעתו, ולפי תפיסת העומק של הפרקליטות לאורך שנים ארוכות, הם, הפרקליטים, מייצגים נאמנה, באופן אובייקטיבי, מקצועי, ובלעדי, את האינטרס הציבורי הרחב.   

דורות של פרקליטים ופרקליטות, במחוזות השונים ובפרקליטות המדינה, מתחנכים לאורה של עמדה אידיאולוגית ומקצועית ששמה דגש על אי התלות, העצמאות, המקצועיות והיושר של הפרקליטות. כאן נלחמים את המאבק של הציבור נגד הפשיעה, נגד השחיתות ונגד העבריינים. אנחנו הטובים.  בקרבות הניטשים היום במרחב הציבורי, כלומר בתקשורת, בין התביעה לבין החשודים, הנאשמים והסנגורים שלהם, מצפה פרקליט המדינה למחיאות כף ולעידוד של הציבור הרחב ושל התקשורת.

במובן עמוק הוא גם צודק. ברור שהפרקליטות, כמו שאר רשויות אכיפת החוק, פועלים למען הביטחון האישי  של כל אחד מאיתנו. כולנו רוצים בהצלחה של התביעה במאבקה בפשיעה. אולם, ברור לכולם, חוץ מלפרקליטים שגדשו את האולם בכנס אתמול, שלתקשורת יש זווית ראייה אחרת לחלוטין על המצב. ראשית, קיימים אכן חלקים בתקשורת הישראלית שהם בעלי אג'נדה ברורה, בעד או נגד נאשם כלשהו, ובעד או נגד משרד המשפטים והפרקליטות בהנהגתם הנוכחית.  לפעמים מדובר באינטרס או בעמדה של כלי תקשורת, ולפעמים בעמדה גלויה וידועה של עיתונאי זה או אחר. ההתמודדות איתם היא כמובן עניין שונה. אולם, הבעיה של הפרקליטות ושל לדור נוגעת לעצם התפיסה השונה של התקשורת. גם העיתונאים המקצועיים וההוגנים אינם מקבלים, ואינם יכולים לקבל את הנחות העבודה ואת הגישה שמציג הפרקליט. תקשורת אמינה אינה יכולה להיות אוהדת, והתקשורת אינה צריכה להיות אוהדת מראש לאחד הצדדים בסיפורים שהיא מספרת, ובדיווחים שהיא מדווחת. המשפט הפלילי הוא סיפור מורכב במיוחד. תמיד יש בו לפחות שני צדדים, שני נראטיבים חילופיים, שונים לחלוטין, מתנגדים, סותרים וחמקמקים. תקשורת שמאמצת לעצמה נראטיב אחד, חד צדדי, של צד אחד שבסיפור, מועלת בתפקידה ותאבד גם את ציבור הקוראים והצופים שלה. לצד האינטרסים המסחריים הברורים, לצד השטחיות, חוסר המקצועיות, והנטיה לצהוב, שקיימים בתקשורת הישראלית, קיימת גם עיתונות מקצועית ואתית יותר, גם היא לא יכולה ולא צריכה להיות אוהדת לפרקליטות. להפך, התפקיד של התקשורת הוא להציג את המורכבות של הסיפור המשפטי, לא תמיד החשוד הוא אשם, לא תמיד בסוף כל חקירה יש הרשעה. ולא תמיד התובע הוא מלאך. הפרקליטות, כמי שאמורה לייצג אותנו, חייבת לנו דין וחשבון וחייבת לנהוג בהגינות ומקצועיות מירבית. תקשורת  אמינה מאוזנת ומקצועית צריכה לבקר גם את המשטרה, את הפרקליטות, וגם לתבוע מהם נורמות גבוהות יותר של התנהלות מקצועית ואתית. יותר מכל חשוד, נאשם או סניגור. לדור מלין על כך שהתקשורת מנפחת את השריטות והמעידות הקטנות של הפרקליטות. המעידות האלה מסוכנות במיוחד ותפקידה של התקשורת לעסוק בהן.

המפתח ליחסים נכונים בין הפרקליטות לעיתונות היא הבנה של הפרקליטות שהתקשורת לא עובדת אצלה. היא עובדת אצלנו.