סרטו של רוברט ניים משנת 1968 מתקשר אצלי באופן אסוציטיבי לתחילתה של אהבת הקולנוע הגדולה שמקננת בתוכי עד היום.
למרות שהסרט הזה נוצר בעצם בשנת לידתי הפעם הראשונה בה ראיתי אותו הייתה כשהייתי בערך בגיל אחת עשרה או שתיים עשרה בערך. אני זוכר שהסמקתי הרבה במהלך הצפייה בו, שהוא עורר את חושי המתבגרים כפי שסרטים רבים עד אז לא עשו. אני מניח שנתנו לי לצפות בו בעיקר מכיוון שלכאורה הסרט שבמרכז עלילתו ניצבת מורה אנגליה חמורת סבר לא נראה לאיש מהוריי מאיים במיוחד ולכן זה עבר.
יש בסרט הזה את כל מה שסרט בריטי טוב אמור בעצם לייצג בעיני עד היום:
משחק משובח במיוחד, עלילה בנאלית לכאורה הרוקמת בתוכה מסר חזק או ביקורות חברתית נוקבת העולה מתוך הסרט באופן המרומז ביותר עלי אדמות, כפי שיודעים אולי לעשות, טוב יותר מכולם, אנשי האיים הגדולים המאוחדים.
בניגוד לתפיסה הרווחת אצל האמריקאים שכל דרמה טובה חייבת להסתיים במחיאות כפיים עזות, הרי שכוחם של הבריטים ושל הדרמות שהם מייצגים הוא באיפוק הגדול שהם משדרים. איפוק בחיים שעובר לאומנות ואשר מעל לכל מסתיר יצרים ותשוקות חבויות המסוגלים בסופו של דבר למוטט את עולמו של הגיבור מבלי שתישור שיערה אחת משיער ראשו המוקפד.
במרכזו של הסרט היפה הזה עומדת מורה אנגליה רווקה, בשנות הארבעים לחייה שחייה ועבודתה מתמזגים להם מבלי שתהייה לה בסופו של דבר היכולת להבדיל בין השניים. מסירותה של גברת ברודי לבנותיה [היא מלמדת בנות בלבד] והתחושה שהיא מכינה אותן לחיים ולעולם הגדול הופכים את חייה שלה לשליחות אחת גדולה. במסעה היא מחמיצה מעל לכל את גורלה האישי, או ליתר דיוק מתחמקת ממנו.
העלילה מתרחשת בימי מלחמת האזרחים בספרד, ועל הרקע הזה מוצגת נפילתה של המורה המסורה שכל ערכיה המלוכנים מושלכים לעברו של המלך הספרדי הנאבק על קיומו אל מול פרנקו [כמדומני], היא אוספת תרומות בגדים, ורותמת בעזרת כוחה המאגי על חבורת תלמידותיה לשכנען להאמין בצדקת הצד המלוכני. תלמידה אחת נופלת שבי בכחש דבריה ואף נוסעת להלחם בצד הלא נכון ומסיימת את חייה באופן טראגי. הסיפור מוצג באופן מרתק מכיוון שבין תלמידותיה ישנה תלמידה אחת, המסרבת אט אט לקבל את האמיתות שמציגה המורה הנערצת באופן מוחלט ומתחילה בתהיות שונות המובילות אותה לדרך עצמאית משלה, ולהבנה טובה יותר של המציאות הפוליטית, של נוקשות עמדותיה של המורה והעובדה שהן בעצם ריקות מתוכן רב כפי שחשבה.
מיס ברודי עצמה מסרבת להכיר בגילה המתקדם טוענת כי היא בשיאה, מנהלת מערכות יחסים "סוערות" לדבריה עם מגוון מצומצם למדי של גברים קרתניים בעיר השדה הקטנה ומנסה בכל כוחה להלחם במערכת המוקיעה אותה על פריצותה- פריצות שבסופו של דבר היא ריקה מתוכן, אינה אמיצה דייה ואינה מובילה אותו לאושר אישי.
מגי סמית עשתה באותה שנה את הבלתי אפשרי וזכתה למרות אלמוניותה בפרס האוסקר כשחקנית הראשית. הישג חסר תקדים בזמנו לאלמונית שהגיע מהמולדת האנגלוסקסית הישנה. הופעתה היא זו של מלאכת מחשבת של שחקנית שכל ג'סטה שלה מחושבת מראש וסוחטת את מירב הרגש מהצופה.
בלב שלם אני אומר כי זוהי אחת מהופעות המשחק המרתקות ביותר שנראו על גבי המסך הקולנוע והעובדה כי הסרט מעולה, מכל אספק קולנועי שהוא, תורמת לכך ומכניסה אותו לפנתאון הנצח של הקולנוע. כך לפחות נוכחתי לאחרונה עת שודר בכבלים לאחרונה. עד כמה הזמן לא פגם בסרט המיוחד הזה ובמסר שהוא מעביר. החופש הרב שיש בו, הן המיני [מתחת לחזות המאופקת] סיפור הדרך לעצמאות המחשבה של הנערה הצעירה וסיפור קמילתה של המורה המיוחדת הוא משהו שאני מניח שרבים יכולים להזדהות עמו. לכולנו מורה שהערצנו יותר ואחר כך מעט פחות. אחד שהשפיע על הדרך בה אנו חושבים ומרגישים ושנושא עמו באחריות לחלק ממה שאנחנו היום.
מעולה. צריכים רק מעט פתיחות והכל בא על מקומו בשלום.
וכן, אני חייב להודות שאני משוחד לגמרי, מיס סמית לחצה את ידי בחביבות אין קץ לאחר ההצגה the lady in the green van ביום לונדוני אפרורי למדי והותירה אותי פעור פה לחלוטין.
למרות שהסרט הזה נוצר בעצם בשנת לידתי הפעם הראשונה בה ראיתי אותו הייתה כשהייתי בערך בגיל אחת עשרה או שתיים עשרה בערך. אני זוכר שהסמקתי הרבה במהלך הצפייה בו, שהוא עורר את חושי המתבגרים כפי שסרטים רבים עד אז לא עשו. אני מניח שנתנו לי לצפות בו בעיקר מכיוון שלכאורה הסרט שבמרכז עלילתו ניצבת מורה אנגליה חמורת סבר לא נראה לאיש מהוריי מאיים במיוחד ולכן זה עבר.
יש בסרט הזה את כל מה שסרט בריטי טוב אמור בעצם לייצג בעיני עד היום:
משחק משובח במיוחד, עלילה בנאלית לכאורה הרוקמת בתוכה מסר חזק או ביקורות חברתית נוקבת העולה מתוך הסרט באופן המרומז ביותר עלי אדמות, כפי שיודעים אולי לעשות, טוב יותר מכולם, אנשי האיים הגדולים המאוחדים.
בניגוד לתפיסה הרווחת אצל האמריקאים שכל דרמה טובה חייבת להסתיים במחיאות כפיים עזות, הרי שכוחם של הבריטים ושל הדרמות שהם מייצגים הוא באיפוק הגדול שהם משדרים. איפוק בחיים שעובר לאומנות ואשר מעל לכל מסתיר יצרים ותשוקות חבויות המסוגלים בסופו של דבר למוטט את עולמו של הגיבור מבלי שתישור שיערה אחת משיער ראשו המוקפד.
במרכזו של הסרט היפה הזה עומדת מורה אנגליה רווקה, בשנות הארבעים לחייה שחייה ועבודתה מתמזגים להם מבלי שתהייה לה בסופו של דבר היכולת להבדיל בין השניים. מסירותה של גברת ברודי לבנותיה [היא מלמדת בנות בלבד] והתחושה שהיא מכינה אותן לחיים ולעולם הגדול הופכים את חייה שלה לשליחות אחת גדולה. במסעה היא מחמיצה מעל לכל את גורלה האישי, או ליתר דיוק מתחמקת ממנו.
העלילה מתרחשת בימי מלחמת האזרחים בספרד, ועל הרקע הזה מוצגת נפילתה של המורה המסורה שכל ערכיה המלוכנים מושלכים לעברו של המלך הספרדי הנאבק על קיומו אל מול פרנקו [כמדומני], היא אוספת תרומות בגדים, ורותמת בעזרת כוחה המאגי על חבורת תלמידותיה לשכנען להאמין בצדקת הצד המלוכני. תלמידה אחת נופלת שבי בכחש דבריה ואף נוסעת להלחם בצד הלא נכון ומסיימת את חייה באופן טראגי. הסיפור מוצג באופן מרתק מכיוון שבין תלמידותיה ישנה תלמידה אחת, המסרבת אט אט לקבל את האמיתות שמציגה המורה הנערצת באופן מוחלט ומתחילה בתהיות שונות המובילות אותה לדרך עצמאית משלה, ולהבנה טובה יותר של המציאות הפוליטית, של נוקשות עמדותיה של המורה והעובדה שהן בעצם ריקות מתוכן רב כפי שחשבה.
מיס ברודי עצמה מסרבת להכיר בגילה המתקדם טוענת כי היא בשיאה, מנהלת מערכות יחסים "סוערות" לדבריה עם מגוון מצומצם למדי של גברים קרתניים בעיר השדה הקטנה ומנסה בכל כוחה להלחם במערכת המוקיעה אותה על פריצותה- פריצות שבסופו של דבר היא ריקה מתוכן, אינה אמיצה דייה ואינה מובילה אותו לאושר אישי.
מגי סמית עשתה באותה שנה את הבלתי אפשרי וזכתה למרות אלמוניותה בפרס האוסקר כשחקנית הראשית. הישג חסר תקדים בזמנו לאלמונית שהגיע מהמולדת האנגלוסקסית הישנה. הופעתה היא זו של מלאכת מחשבת של שחקנית שכל ג'סטה שלה מחושבת מראש וסוחטת את מירב הרגש מהצופה.
בלב שלם אני אומר כי זוהי אחת מהופעות המשחק המרתקות ביותר שנראו על גבי המסך הקולנוע והעובדה כי הסרט מעולה, מכל אספק קולנועי שהוא, תורמת לכך ומכניסה אותו לפנתאון הנצח של הקולנוע. כך לפחות נוכחתי לאחרונה עת שודר בכבלים לאחרונה. עד כמה הזמן לא פגם בסרט המיוחד הזה ובמסר שהוא מעביר. החופש הרב שיש בו, הן המיני [מתחת לחזות המאופקת] סיפור הדרך לעצמאות המחשבה של הנערה הצעירה וסיפור קמילתה של המורה המיוחדת הוא משהו שאני מניח שרבים יכולים להזדהות עמו. לכולנו מורה שהערצנו יותר ואחר כך מעט פחות. אחד שהשפיע על הדרך בה אנו חושבים ומרגישים ושנושא עמו באחריות לחלק ממה שאנחנו היום.
מעולה. צריכים רק מעט פתיחות והכל בא על מקומו בשלום.
וכן, אני חייב להודות שאני משוחד לגמרי, מיס סמית לחצה את ידי בחביבות אין קץ לאחר ההצגה the lady in the green van ביום לונדוני אפרורי למדי והותירה אותי פעור פה לחלוטין.
אלי מורנו הוא סופר, מקים ומנהל אתר קופירייטס לשמירה מקוונת של זכויות יוצרים.
http://www.copyrights.org.il
http://www.copyrights.org.il
