דיאלוג או שני מונולוגים - האם אנחנו מקשיבים זה לזה? 

אחת הבעיות השכיחות שיש בין בני זוג, אותה אני רואה הרבה בחדר הטיפול, הגורמת לויכוחים וסכסוכים רבים היא תקשורת לקויה הבאה לידי ביטוי בכך שהם לא באמת מקשיבים זה לזה.

החלטתי לעשות מחקר קטן משלי כי רציתי לראות האם התופעה רווחת גם בקרב האנשים בכלל בשיחות החולין היומיומיות. התחלתי להתבונן בתשומת לב על אנשים סביבי, לראות האם הם מקשיבים זה לזה.

מה שראיתי הרבה (וזה לא היה הפתעה בשבילי כי גם אני נתקלתי בזה אישית לא מעט) הוא לא דיאלוג בין שני אנשים אלא שני מונולוגים שכמעט אין קשר ביניהם כמו שיחת חרשים. כל אחד בעולמו הוא.

ראיתי שרבים אינם מקשיבים בתשומת לב מלאה אחד לשני. הם אולי שומעים את המילים אך הם אינם נמצאים באמת עם דבריו של בן שיחם. הם אינם נמצאים עם נוכחות מלאה בעולמו של זולתם. הם בעיקר, עם עצמם וצורכיהם האישיים בלבד.

כל אחד מדבר את מה שהוא רוצה לבטא ולא תמיד מתייחס לדבריו של השני. העיניים לפעמים מתרוצצות סביב ולא מתמקדות בבן השיח, נראה שחלק מהקשב ותשומת הלב מופנה לקלוט גם את מה שקורה בסביבה וכתוצאה מכך, הקשב הוא חלקי. הם לא באמת בתוך הקשר ביניהם. ללא קשר עין בשיחה אין קשר. 

כל אחד מרוכז בעצמו, בעולמו, בצרכים שלו וכל מה שהוא רוצה זה רק להתבטא ולהשמיע את דבריו. לעיתים, מתפרצים זה לדברי זה, קוטעים אחד את השני ואף, מרימים את הקול כדי להתגבר על דברי השני.

בדרך זו לא שומעים באמת אחד את השני ובוודאי שכבר לא מבינים זה את זה.

מכירים את המשפט "סליחה שאני קוטע אותך אבל אני חייב להגיד..."? זה לכאורה, מנומס, מבקשים סליחה אבל בכל זאת קוטעים את השני ולא מאפשרים לו לסיים את דבריו. מדוע חייב? מה גורם לו לא לאפשר לשני לסיים? איפה הדחיפות? איפה זה כתוב שמוכרחים, חייבים להפסיק את השני?

כל אחד מבין ואפילו שומע את הדברים מהעולם של עצמו, מזווית הראיה שלו ולכן, כל אחד נשאר בסופו של דבר עם הפרשנות שלו הנובעת מעולמו הנפרד הייחודי, על התנסויותיו מן העבר, מנהגיו, ערכיו, אמונותיו ורגשותיו ואשר נתפסת בעיניו כצודקת ונכונה יותר.

בפועל מתחת לפני השטח כל אחד מנסה להשתלט על השיחה, לקחת יותר מקום, להיות הצודק, הקובע, זה שדבריו נכונים או חכמים יותר ולמעשה, במקום דו שיח של שיתוף והתעניינות מתנהל בשקט מאבק כוחות של שליטה.

הדבר קשה עוד יותר כאשר יש חילוקי דעות בין האנשים או תסכול שעלה ביניהם. אז הקושי עוד יותר גדול כי כאן נכנס עולמם הרגשי של כל אחד מהם. יש הצפת רגשות המקשה עליהם לשמוע באמת ולהבין את עולמו של השני ולבסוף, יכולה להתפתח מריבה או ויכוח המסתיים, לעיתים קרובות, בניתוק מגע, יחסים מתוחים, אווירת כעס המלווה בתחושות תסכול, כאב ובדידות כשהעניין המקורי, למעשה, שגרם לויכוח טרם נפתר ואף החריף עקב השיחה הלא יעילה.

במקום לבטא את הכאב, הפגיעה והתסכול שבעולמו, לקבל ולתת אמפטיה, הכלה, קבלה והכרה כל אחד רוצה לשנות את האחר בהתאם לצרכים של עצמו, לכפות את דעתו ולהכניע אותו. השיחה הופכת למאבק כוח, מעין דו קרב שבסופו של דבר עלולים לצאת ממנו פצועים עוד יותר. וחבל.

שיחה פתוחה וגלויה בין האנשים יכולה לפתור את הקונפליקט בתנאי שיש הקשבה אמיתית לעולמו של השני.

אנו זקוקים להקשבתו של האחר ולשיתופו באירועי החיים השוטפים שלנו בכלל, על כל מגוון חוויותינו ורגשותינו, הן החיוביים והן השליליים.

שגרת החיים יכולה להעלות במרחב היחסים קונפליקטים שונים המעלים רגשות קשים וגורמים לסכסוכים, למצבי מתח וללחץ אותם אנו רוצים לפרוק. אנו רוצים שמישהו יקשיב לנו וייתן מקום לתחושות הכעס, התסכול, הכאב, האכזבה, הפגיעה, העלבון ועוד.

אחד המקורות העיקריים לקושי להקשיב במלוא תשומת הלב הוא הצורך הרגשי לבטא את המהות העצמית, להיות נראה, לקבל הכרה, להרגיש קיים, חשוב, שווה ובעל ערך ומשמעות ולהרגיש ביטחון.

הקושי מתעצם שכאשר עולים כעסים ותלונות שונות זה כלפי זה, האנשים חווים זאת כהתקפה וכאיום על ה'אני' שלהם ואז נדלקת נורת אזהרה במוח (המוח הפרימיטיבי העתיק האחראי על ההגנה והביטחון) המבשרת על סכנה כלשהי, ממשית או רגשית, על העצמי.

כתוצאה מכך, כל אחד מגיב בהתנהגות תגובתית, אוטומטית והישרדותית כדי להגן על עצמו, בד"כ או בדרך של התקפה או בדרך של בריחה. לכן, בשיחה כזו ניתן לראות לעיתים קרובות, האשמות, ביקורת, שיפוטיות, העלבות, בכי או הסתגרות ושתיקה. במצב זה יש קושי גדול להכיל את העצמי ואת האחר.

רבים רואים בזה רק בעיית תקשורת, אך קשיים אלו בתקשורת נובעים לרוב, מעולמם הרגשי של האנשים המונעים מהם לנהל שיחה גלויה, ישירה ופתוחה ומשפיעים על איכות הקשר ביניהם.

מרטין בובר אמר בספרו "אני - אתה" כי האדם מתעצב ומתהווה מתוך מרחב היחסים  הבינאישי ושהתפתחותו תלויה בדיאלוג שלו עם האחר.

כולנו זקוקים להקשבה מלאה של האחר. הקשבה זו מעניקה לנו בחזרה את עצמנו באמצעות האחר המהווה לנו מראה לעצמנו. היא נותנת לנו תחושה שאנחנו קיימים, שאנחנו משמעותיים וחשובים. כאשר הזולת מקשיב לנו בתשומת לב עם נוכחות של מאה אחוז ומגיב בהכלה מלאה באמצעות תגובותיו המילוליות, לשון גופו, הבעות פניו וטון דיבורו הוא מאשר לנו את מהותנו, הווייתנו וקיומנו.

בדרך זו אנו נרגעים, תחושת הביטחון שלנו עולה ואנו יכולים להרשות לעצמנו להיות מי שאנחנו על כל חלקינו כאנשים שלמים ( מבוסס על גישת האימגו).

הקשבה חשובה בכל הקשרים בין בני האדם אך במיוחד במערכות יחסים קרובות בין אנשים וקשרים זוגיים. ההקשבה חשובה היות והמציאות מזמנת לנו קרקע פורייה לביטוי ההבדלים שלנו כבני אדם, בתפיסת עולמנו, מנהגינו, ערכינו, אמונותינו, מחשבותינו, רגשותינו, רצונותינו וכד' ומשכך יכולה לגרום גם לחיכוכים ולחילוקי דעות.

לכן, בגלל חשיבותה של ההקשבה המלאה ליצירת שיתוף פעולה, העלאת הביטחון, האמון והאינטימיות ( תלוי ברמת הקירבה) ביחסים עם הזולת, כדאי ומומלץ מאד ללמוד להקשיב מכל הלב, עם כל הנוכחות, להיות בקשר עין, לשמוע את דברי השני במלואם, גם אם עולה תסכול פנימי והצורך להגיב מיידית. יש לנשום עמוק ולחכות עד הסוף. זאת, תוך כדי התבוננות פנימית ומודעות עצמית לתחושות שעולות במהלך הדיאלוג ולהכילם.

כשתעשו זאת, אל תתפלאו אם פתאום יתגלו לעיניכם דברים ועולמות חדשים, שלא ידעתם על קיומם אצל השני ואיזה כוח ועוצמה יש להקשבה שכזו עם כל הלב על איכות הקשר, האמון, הרוך, הקירבה והביטחון שנוצרים במרחב היחסים.

אם גם אתם רוצים לקבל את המאמר והעצה השבועית הישר מהתנור, לחצו על הקישור, מלאו את פרטיכם ותקבלו אליכם במייל מידי שבוע תכנים וטיפים, מעניינים ומאירי דרך, שיעשו לכם את החיים טובים יותר עם עצמכם ועם סביבתכם.