נירה אלטלף
נתוני המבחנים הבין לאומיים מוכיחים שתלמידי ישראל, בכל הרמות, מפגרים בהישגיהם אחרי בני גילם במדינות המפותחות. "הפיגור קיים בכל האחוזונים" נכתב במסמך שהופץ לאחרונה על ידי משרד החינוך, ומנכ"ל המשרד ד"ר שמשון שושני הדגיש כי "הן החלשים והן המצטיינים בתלמידי ישראל זקוקים לתשומת לב ולתמיכה מיוחדת".
המענה לפערים: הוראה דיפרנציאלית
מה שמכשיל את המורים ואת התלמידים בישראל הוא לדעתי, היעדר מענה הולם לפערים העצומים בין התלמידים, היינו: מענה לבעיית ההטרוגניות. רוב הכיתות בחינוך הישראלי הן הטרוגניות ולומדים בהן, זה לצד זה, תלמידים מצטיינים, בינוניים וחלשים. אבל, בניגוד לגיוון העצום באוכלוסיית התלמידים, ההוראה היא בדרך כלל, אחידה: המורים מלמדים בו-זמנית, אותו חומר, את כל הכיתה. ההתקדמות בשלבי הלימוד מלווה בלחץ 'להספיק את החומר', תוך התעלמות מכך שבעבור חלק מהתלמידים הוא קל מדי ובעבור האחרים קשה מדי. התוצאה: המצטיינים שיכלו להתקדם בקצב מהיר, להרחיב ולהעמיק באותו נושא - דורכים במקום, ואילו החלשים, הולכים לאיבוד.
קיפוחם של המצטיינים בולט במיוחד בכיתות היסוד. חלקם מתחילים ללמוד בכיתה א' כשהם כבר יודעים לקרוא, אבל נאלצים ללמוד לקרוא מהתחלה, יחד עם כולם. תלמידים כאלה עלולים לפתח יחס שלילי לבית הספר וללמידה בכלל, במקום לממש את יכולותיהם. אני מאמינה כי המענה הראוי להוראה בכיתות הטרוגניות הוא הוראה דיפרנציאלית* המתייחסת לצרכים וליכולות השונות של התלמידים בכל שיעור ובכל כיתה. שיטת הוראה זו מיושמת בתכניתי ליט"ף להוראת הקריאה ויושמה בעשרות חט"ב בעבודתי כמפקחת ארצית בגף לחטיבות הביניים במשרד החינוך.
בשיטת ההוראה הדיפרנציאלית, המורה מלמד קבוצות שונות באותה כיתה, חומרי הלימוד שנלקחו מאותה תכנית לימודים, והותאמו לכל קבוצת לומדים. בראשית כל שיעור ובסופו מתקיים שיח בין כל תלמידי הכיתה, כאשר רוב הזמן מוקדש להוראה בקבוצות, כל קבוצה לפי רמתה. המורה יושב עם כל קבוצת תלמידים ומלמד מיומנויות למידה ברמות שונות בתחום הדעת, ובכלל תחומי הדעת (מיומנויות דיסציפלינריות ומיומנויות אינטרדיסציפלינריות).
השיטה הדיפרנציאלית מחייבת את המורים למיין מתוך תכנית הלימודים את הנושאים שכולם, חזקים כחלשים, חייבים לדעת, וחומרי העשרה שיקדמו את המצטיינים מעבר לנלמד בכיתה. השיטה גם מחייבת את המורים, לבדוק באופן שיטתי, ולא במבחן חד-פעמי, כל תלמיד איפה הוא נמצא ביחס ל'חומר' וביחס ליכולתו להתמודד עם ה'חומר' (מידת השליטה שלו במיומנויות למידה) ולהתאים בעבורו את התכנית המתאימה לקידומו.
כל מקצוע וכל נושא יכול להילמד בהוראה דיפרנציאלית, החל בקריאה וכלה במתמטיקה ובמדעים. היתרון בשיטה הוא שגם המצטיינים, גם הבינוניים וגם החלשים מתקדמים בה בהתאם ליכולותיהם. המצטיינים יכולים ל'רוץ' קדימה ללא מעצור כי החומר שהם לומדים אינו כבול לקצב ההתקדמות של חבריהם לכיתה, או ליכולת של המורה 'להספיק' את החומר. החלשים מאידך גיסא, אינם נשארים מאחור, למורה יש שהות לקדם אותם מהמקום בו הם נמצאים ולבסס אצלם את החומר שכבר נלמד. והוכחתי שאם פועלים בהתאם לעקרונותיה ניתן ללמד ולקדם בו-זמנית, ביעילות ובהצלחה, מצטיינים, בינוניים וחלשים כאחד, באותה כיתה.
השקעה במורים
מורים אינם יכולים ללמוד באופן תיאורטי כיצד לבצע הלכה למעשה הוראה דיפרנציאלית. עליהם להתנסות בה תוך כדי למידה. לימוד השיטה וחוויית ההוראה צריכים להיות צמודים זה לזה, על מנת שהידע יוטמע וייושם.
חולייה חשובה היא ההדרכה המתבצעת על ידי מורים שהתנסו בהצלחה בהוראה דיפרנציאלית, ומסוגלים להדגים לפני המורים הוראה דיפרנציאלית בעולמות תוכן שונים [קריאה, תנ"ך, היסטוריה, גיאוגרפיה, מתמטיקה וכו'].
הדרכת מורים בהוראה דיפרנציאלית נעשית בשני ערוצים, ערוץ אחד הוא מיון החומר הנלמד לפי תכנית הלימודים, דירוגו והתאמתו לתלמידים, הערוץ השני הוא מעשה ההוראה. מכל מקום, עיקר ההשקעה הוא במורים. זוהי השקעה לטווח הארוך שמפירותיה יכולים להנות כל תלמידי ישראל.
* ראו מאמרי "ההוראה הדיפרנציאלית", נירה אלטלף, בספר "יובל למערכת החינוך", כרך ב', 1999 .
נירה אלטלף - מנהלת המרכז להוראה דיפרנציאלית ומכון ליט"ף.
המרכז להוראה דיפרנציאלית הוא גוף פרטי, שהוקם על ידי נירה אלטלף בשנת 1994, לאחר עשרות שנות ניסיון בהטמעת תכניות להוראת קריאה, כתיבה, הבנת הנקרא, ומיומנויות למידה בבתי ספר יסודיים ובחטיבות הביניים.
כל תכניות המרכז להוראה דיפרנציאלית פותחו על ידי נירה אלטלף כמיזמים פרטיים, הוערכו ויושמו על ידי עיריית תל אביב ומשרד החינוך.
כל תכניות המרכז להוראה דיפרנציאלית מוגנות בזכויות יוצרים.
נירה אלטלף היא מורה ומחנכת, יועצת חינוכית, ומפקחת ארצית לשעבר בגף חטיבות הביניים במשרד החינוך.
