"שיר האביב" הוא סיפור שכתבה הסופרת הסקנדינבית טובה ינסון, ונמצא בספר "סיפורי משפחת החיות המוזרות". כמו כל ספרי טובה ינסון הספר הזה מומלץ כולו. הוא כולל סיפורים שהם לכאורה סיפורי ילדים, אבל הם פיוטיים, עדינים ופילוסופיים מאוד, כך שגם מבוגרים נהנים לקרוא בהם. סנופקין משוטט לו לבדו באחד ממסעותיו הארוכים. לא מצויין לאן מועדות פניו, אבל נאמר כי הוא מאזין לשירת הציפורים וכי "גם הן היו בדרכן הביתה, מן הדרום צפונה". מכך ניתן להבין כי גם סנופקין נמצא בדרך חזרה, אל הבית אל עמק המומינים.
נדמה כי סנופקין עצמו אינו מוכן להודות שהוא חוזר הביתה. כרגע הוא מתבודד לו, משוטט להנאתו ומחכה לשיר האביב שלו שיתבשל ויוציא עצמו החוצה. השיר אמור להיות תערובת של רגשות "שיר חדש שיכיל מידה אחת של ציפייה, שתי מידות של עצבות אביב, והשאר שמחה ללא סייג על שניתן לי לשוטט לבדי בשלווה", והוא עשוי להיות טוב יותר מכל שיר שהילחין אי פעם".
אמנם שיר טוב, צריך שיהיה לו מאזין טוב, אחד שיידע להעריך את היצירה, ולכן סנופקין מתכנן להשמיעו למומינטרול לכשיגיע הביתה לעמק המומינים. אבל אפילו המחשבה על מומינטרול מעכירה את שלוותו של סנופקין "כרגע אני לא צריך לחשוב עליו... לכל דבר יש זמן מתאים הזמן שלו". ואכן "כעבור שעה קלה הצליח סנופקין לשכוח את מומינטרול לחלוטין". לנודד הנצחי, המאושר וחופשי מכל ההתחייבויות יש עוגן. העוגן נמצא בבית בעמק המומינים, ומרכזו הוא החבר מומינטרול. למרות חברותם יש ביניהם קונפליקט, כי סנופקין מסתלק לו מדי פעם, ומומינטרול נשאר "ממתין לו בגעגועים כה רבים, שישב בביתו, מחכה ומעריץ".
המחשבה על מומינטרול גורמת לסנופקין "אי נעימות קלה" אבל עד מהרה הוא שוכח ממנו לגמרי, וחוזר להתבודדותו עם עצמו. כנראה שעצם המחשבה על קשר אנושי, על מישהו אחר שצריך אותו, מפריעה לתחושת החופש של סנופקין. סנופקין מנסה להיות משוחרר ככל האפשר "סנופקין היה רגיל להכין ארוחת ערב לעצמו. מעולם לא נהג להכין ארוחת ערב לזולתו אם לא נאלץ לעשות כן, ואף לא התעניין במיוחד בסעודות הערב של אחרים. הרי אנשים מתעקשים לשוחח ביניהם בעת הארוחה. בנוסף על כך יש לכולם חולשה לכסאות ושולחנות, ויש כאלה המשתמשים אפילו במפיות..." הוא אוכל את המינימום הנדרש - מרק דל, ללא צורך להזדקק לרכוש רב "תרמיל הגב היה כמעט ריק ודבר לא העיק על ליבו".
את שלוות הבדידות של ארוחת הערב מעכיר יצור זר שנקלע למקום. מעבר הנהר מביט בו "זוג עינים בישניות מתחת לסבך של תלתלים. מראה אופייני לאנשים שאינם ראויים לשומת לב". ואכן סנופקין מתעלם מהיצור. או לפחות מנסה להתעלם - כי הוא לא מצליח "... חש בעיני היצור הנעוצות בו. הן עקבו בהערצה אחרי כל דבר שעשה". הוא מנסה לגרש את היצור המפריע, אולם הלה קולט את תנועת הסילוק, כהזמנה להתקרב ולשוחח. סנופקין אינו מעוניין לשוחח, הוא עונה בקצרה ובקרירות. אינו מעוניין לנגן לפני היצור או לספר לו מסיפורי נדודיו. רק בדקה האחרונה - כאשר אותו יצור עוזב, נעתר סנופקין לבקשתו ונותן לו שם.
היצור מסתלק, וסנופקין חוזר אל בדידותו, אולם שלוותו מופרת "למחרת המשיך סנופקין בדרכו. הוא היה עייף ומרוגז, וצעד בכבדות מבלי להביט ימינה או שמאלה וללא התחלה של מנגינה בליבו. הוא לא היה מסוגל לתת דעתו לדבר פרט ליצור הקטן" סנופקין היציב, המודע לעצמו ויודע כל, נתקל בדבר לא מוכר לו. הוא כועס ונבוך וחושב שהוא חולה. הוא סב על עקביו וחוזר אל המקום שבו פגש את היצור בערב הקודם, ומביע משאלה לפגוש אותו. הפגישה השניה בין השנים שונה לחלוטין מהפגישה הראשונה. אם בפגישה הראשונה סנופקין לא היה מעוניין לשוחח, הרי שעכשיו טי-טי-או הוא זה שאינו מעוניין. לא מתוך עוינות או רצון להסתגרות אלא מפני שהוא ממהר לחיות את חייו שלו. חיים של אחרים כבר פחות מעניינים אותו, וכך הוא כבר לא מעוניים במנגינות או בסיפורים, בשיחה בטלה או פיסת רכילות.
סנופקין הוא תרמילאי חופשי ומאושר. הוא אינו כבול לשום דבר - לא למשפחה וחברים, לא לעבודה קבועה או התחייבות חברתית אחרת, ולא ללוח זמנים כלשהו. הוא מחובר ביותר - לעצמו, ולטבע מסביבו. הוא לא רוצה להתחבר לאנשים אחרים. יש לו קצת חברה - אבל הוא ממדר אותה. זה טוב שקיים מומינטרול - אבל לא בחיק הטבע. זה טוב שיש מישהו לחזור אליו ולשמוע ממנו מחמאות - אבל לא בזמן ההתבודדות. זה מה שהפריע לו כאשר אותו יצור קטן הופיע פתאום. הוא לא אוהב שמחליטים עבורו, ולכן כאשר היצור מזכיר את מומינטרול וגעגועיו הוא זועף ביותר: "אני בא מתי שנוח לי! … ייתכן שלא אבוא כלל. אולי אפנה לכיוון אחר לגמרי" חוויותיו בנדודיו שייכות לחוויה הפנימית שלו והוא מסרב לחלק מהן לאחרים. גם הדבר הקטן ביותר שעשה - נתן שם ליצור אחר - יצר ביניהם קשר, שפגע בחוויה הפנימית שלו. משנוצר הקשר ביניהם – הוא מעונין להמשיך בו, ולכן מאוד מאוכזב כאשר היצור עצמו לא מעוניין. ברור מה גרם לשינוי ביצור הקטן - העובדה שיש לו שם, מובדל ושונה מיצורים אחרים, נתנה לחייו משמעות ייחודית: "עכשיו אני מישהו בזכות עצמי, ולכל אירוע יש משמעות… הכל נוגע לי,לטי-טי-או, וטי-טי-או מפרש את הדברים בצורה זו או אחרת".
מתנת השם היא המתנה הטובה ביותר שיכול היה לקבל, אילו סנופקין היה נותן לו משהו אחר שביקש - סיפור או מנגינה, הוא היה נשאר אותו יצור קטן ללא שם שחי ליד החיים אבל לא חווה אותם באמת, מעריץ את אלה שעושים דברים, אבל לא עושה כלום בעצמו. סנופקין קצת פגוע מכך שהיצור לא הודה לו בחזרה, ובעצם מכך שהוא בונה לו חיים אחרים משלו, אבל לבסוף מבין שהוא זה שנתן את העצמאות הזאת ליצור. ואז הקשר הזה שהוא יצר – כבר אינו קשר כובל וחוסם עבורו. עכשיו המנגינה יכולה לחזור ולהתנגן. "שיר חדש שיכיל מידה אחת של ציפייה, שתי מידות של עצבות אביב, והשאר שמחה ללא סייג על שניתן לי לשוטט לבדי בשלווה".
הכל התחבר לי מאוד לחוויותי כאם. גם הוויתור על העצמאות והחופש, ויצירת קשר עם אחרים, גם הקשר בנתינה, החשיבות של מתן השם, הרגשת כפיות הטובה כאשר מגלים כי הילד פרש כנפים ועף לו, ולבסוף ההבנה כי האושר המושלם הוא בנתינת חיים עצמאיים וחדשים לאדם אחר.
