איך זה להיות הורים? 

יצאת מחדר לידה, ואת מתאוששת במחלקה. החברות באות, מביאות שוקולד ופרחים ושואלות -
איך זה להיות אמא?
הלכת לקנות כמה דברים ליולדת, ובדרך פגשת מכר. הוא מברך אותך ושואל - איך זה להיות אבא?
ובאמת - איך זה להיות הורים? שאלה שלא יודעים איך לענות עליה. לא בימים הראשונים.

חוזרים הביתה ומנסים להבין איך זה להיות הורים. מגלים דברים שלא סיפרו לכם מראש, ולא ידעתם:

1. שתינוק הוא דבר כל כך קטן. גם אם נולד תינוק במשקל 4 וחצי ק"ג, והמיילדת אמרה שהוא ענק, והיולדות האחרות שרו "פיל-פילון", תינוק שעכשיו נולד הוא קטן. כל כולו חצי מטר אורך, וזה אומר ידים זעירות, רגלים קטנטנות, ובעצם הכל זעיר. איך מרימים אותו? הוא לא יתפרק? איך מלבישים? איך מחליפים חיתול? והמפחיד מכל - איך עושים לדבר כזה קטן אמבטיה? אם הוא יחליק ויפול? אמא´לה הצילו!!!!!!

2. שלמרות שהוא כל כך קטן הוא מביא איתו ציוד שממלא שני חדרים. נתנו לכם רשימה של מה צריך לקנות, וזה בכל זאת לא ייאמן. עריסה, מיטה, כיסא לרכב, עגלה, נדנדה. הבית שהיה נראה עד כה ממש גדול ורחב ידים נהיה פתאום צפוף. בכל צעד נתקלים במשהו אחר.

3. שהוא לא יודע לדבר. ידעתם שהוא לא יודע לדבר. אבל לא הכינו אתכם לזה שממש אין לו דרך להודיע מה מציק לו. הוא בוכה - רעב? צמא? בטן כואבת? עייף? קר לו? חם לו? אין לכם מושג. (האמת שגם לו אין מושג). אז צריך לנסות הכל. אבל אם כואבת לו הבטן וניתן לו עוד לאכול - זה לא יחריף את הכאב? ואם זה כאב בטן - איך מרגיעים? ולמה הבכי הזה גורם גם לך לרצות לבכות?

4. שלא כל התינוקות ישנים 20 שעות ביממה. וגם אלה שכן - לא עושים את זה ברציפות. לקום בלילה. מי שלא מכיר את המושג, אין לו תינוק קטן. לקום בלילה ולנסות לראות למה לכל הרוחות הוא בוכה. אם את כל הסעיף הקודם ביצעתם בשעות היום בסבלנות ובאורך רוח - בשתים לפנות בוקר, כל הסבלנות נעלמת, ופתאום מרגישים טיפ-טיפה של הבנה להורים המכים את ילדיהם.

5. שהאהבה לא אוטומטית. הוא בוכה, הוא לא יודע לישון, הוא לא יודע לומר מה כואב לו. ובכלל - אני לא מרגישה שאני אוהבת אותו. איזו מן אמא אני? אני בכלל לא מרגיש שהוא הילד שלי - איזה מן אבא אני? ומה פתאום צומחים כאן רגשות של כעס? זה נורמלי?
ונכון, האהבה היא לא אוטומטית. התינוק עדין לא יצר לעצמו אישיות שאפשר לאהוב אותה. הוא לא יוצר קשר - ולכן לא מחזיר גילויי אהבה. האהבה בו תבוא - ככל שמטפלים יותר אוהבים יותר. זאת קלישאה, אבל קלישאה נכונה.

6. שאפשר לקנא ביצור כל כך זעיר. אמא שלו מתעסקת איתו כל הזמן - היא כבר לא אוהבת אותי? אבא שלו לא מבין איך אפשר לומר שזה חמוד - איך הוא לא אוהב את הילד המשותף שלנו. ולחילופין: אבא שלו מוטרף עליו - זה אומר שהוא לא אוהב אותי?

7. שהחופש שלכם הלך לאיבוד. אי אפשר סתם ככה בספונטניות לקפוץ העירה לאיזה בית קפה, או לשבת בסרט. צריך לתכנן את היציאה מראש. איתו? בלעדיו? ואם יהיה רעש או עשן? ואם ברגע שרוצים לצאת הוא צריך לאכול? ובכלל - למי יש כוח לבלות?

8. שהנקה היא לא טבעית. שעיקרון הרצף גורם לכאבי גב, ובקיצור שכל התיאוריות היפות שבספרים נראות אחרת כשמנסים ליישמן במציאות.

9. אובדן תשומת הלב: מגיעים להורים או למסיבה וכולם שואלים "איפה הנסיך?" כבר לא מתייחסים אליכם בפני עצמכם, אתם רק ההורים. הוא הפלא המדהים, ואתם? בשולים.

10. שכל העולם יודע יותר מכם איך לטפל בו, ואף טורח להודיע לכם את זה מראש. בהריון כבר היה "קורס הכנה" כי כולם נגעו לך בבטן וידעו להגיד מה יש בפנים ומתי יוולד. כאן זה כבר יותר. רק יוצאים עם עגלה לרחוב וכבר כולם מסתכלים בפנים ומעירים הערות: "קר לו" "חם לו" "איפה הכובע?" "אולי הוא רעב?" "אולי לא נוח לו בעגלה?" ועוד. אם מוותרים עם העגלה ויוצאים עם מנשא - ההערות רק גוברות ("אין לו אוויר"). זה כמעט לא קורה להורים מנוסים, אבל יש משהו שזועק - כאן יש הורים טריים, אפשר לתת להם עצות.

ויום אחד, הפספוס הקטן הזה, כבר לא כל כך קטן. כבר יודע להשתמש בסוגי בכי שונים, כבר ישן בצורה יותר מסודרת, כבר יותר צפוי מראש - והוא מסתכל אליכם ומחייך. חיוך ראשון.
עכשיו יש לכם תשובה. איך זה להיות הורים? הכי קשה והכי טוב בעולם.

אז זהו. אתם הורים. יש לכם ילד והוא כל עולמכם. הוא גם דורש די הרבה מתשומת הלב שלכם, ואתם תוהים - איך זה שיש אנשים שמגדלים יותר מילד אחד?

ויום אחד זה מגיע. זה יכול להיות שהתינוק שלכם כבר לא כל כך תינוק, או שכל הנשים שהיו איתך בקורס הכנה ללידה כבר בטנן הולכת לפניהם (אצל חלק זה כבר השלישי בסריה). זה יכול להיות הלחץ החברתי "לא הגיע זמן לעוד אחד?", או שהתינוק שלכם בעצמו כבר דורש "אח או אחות, או לפחות כלב".
ההריון יכול להיות מתוכנן בדקדוק - מתי מתחיל, מתי נגמר, מה מין העובר. לעומת זאת יכול להיות שגיליתם באיחור שהנקה היא לא אמצעי מניעה אמין ביותר. בין כך ובין כך - השני כבר בדרך.

כבר בהריון מגלים את הקושי הראשון. אמא שבהריון הראשון כל כך נשמרה, לא להרים, לא לסחוב, לאכול בצורה מסודרת, לא לכעוס ולהתרגז, והרבה לנוח, מגלה פתאום שאי אפשר. עם ילד בבית - אי אפשר לא לסחוב (ביחוד אם הוא עוד לא הולך), אי אפשר לא לכעוס (ביחוד אם הוא החליט לעצב מחדש את הסלון בעזרת צבעי גואש), מנוחה וארוחות מסודרות - מה זה בכלל?

"אם ככה זה עכשיו - איך מסתדרים עם שנים?" שאלה טובה. התשובה תבוא בהמשך.

הקשיים הפיזיים עוד מתגמדים לעומת אלה הנפשיים. עד עכשיו היה ברור "מי החמוד של אמא?", "מי הגאון של אבא?" חידות שיש להם פיתרון אחד ויחיד. אבל איך מחלקים אהבה בין שני נסיכים? איך מפנים מקום בלב? איך לא מקפחים אף אחד? לסבתות יש פיתרונות ומתכונים מוכנים, מקושטים באמרות שפר שתורגמו מפולנית דרך מרוקאית ועברו הרבה תהפוכות בדרך. בחיים - זה לא מה שעוזר.

כשיצאתם מהבית לפני הלידה השארתם עם סבתא או עם הדודים תינוק. חזרתם לאחר יומיים - והוא פתאום נהיה כזה גדול. הוא כבר "אח בכור" - עכשיו הוא לא צריך את המגבת הכי רכה, והוא יכול גם לדעת לוותר. קצת כועסים, ולא ברור על מי - לכעוס על הקטן כי הוא "גונב תשומי" לגדול? לכעוס על הגדול כי הוא מקנא? לכעוס על עצמכם כי איזה מן הורים כועסים על הילדים שלהם?

בתכנון המשפחה המתרחבת מגלים פתאום שיש אדם נוסף שצריך להתחשב בדעתו. זה לא משנה אם הוא בן 6 או בן שנה, הולך להתרחש מהפך בחייו, וגם לו יש מה להגיד על זה. ההחלטה היתה שלכם, אבל היא משפיעה על חייו, וגם לו יש דעה בנושא. את דעתו הוא מבהיר היטב, בהתנהגות פרועה, או בעזרת אמרות שפר כאלה:
אני כועס.
אני לא רוצה לתת לך נשיקה.
אני רוצה שהתינוקת תחזור לבטן.
אני לא רוצה שהיא תינק.
לא רוצה רק חצי, אני רוצה להתחבק עם כול?ייך.
אני רוצה לפרק את התינוקת לחלקים.

ואתם - אולי הצלחתם ואולי לא לפתור את תסבוכת הרגשות שלכם, אבל מה עושים עם רגשות של ילדים? ואיך ילד אחד (אהוב ביותר) מעורר קנאה בילד אחר (שגם הוא אהוב ביותר)??

אלה הקשיים, ולאט לאט לומדים לחיות איתם, לפתור אותם, להתמודד. מגיע יום שבו מגלים שלגדל שני ילדים בבית אחד זה ממש קל. זה היום שבו נולד הילד השלישי.
(וכך אמר אב לשמונה ילדים: שבעה לגדל - זה קלי קלות. שמונה - קשה אבל אפשרי, ותשעה - אין לי צל של מושג איך עושים את זה.)

אז השלישי בדרך, או כבר הגיע, ואתם כבר "משפחה". התמודדות עם תינוק לא מבהילה, וגם בלב, למדתם מתפנה מקום לכל מי שבא. זה לא סתם. אתם כבר מומחים ומנוסים. להערה של אחות טיפת חלב אתם עונים בשלווה "כן, הילד שלי, לא הגדול, השני, גם היה כך" והיא סותמת את הפה. אתם גם עוצרים הורים "ירוקים" בגינה ומנדבים (אם ירצו או לא) את ניסיון חייכם העשיר.

ואם כל כך טוב - אז מה רע?

לא רע. רק שכל ילד שנוסף משנה את האיזון בבית, גורם לחלוקה אחרת של יחסי כוחות (הקטן הופך לסנדוויץ´, הגדול הוא לא סתם גדול הוא "הבכור"). כמו שאת חלוקת החדרים צריך לתכנן מחדש, ואולי לעבור לבית גדול יותר, גם לתפקידים במשפחה - צריך ללמוד להיערך מחדש.

פתאום מתגלה הצורך בשיתוף פעולה בין ההורים. כשלאה ילדה את בנו השלישי של יעקב אבינו היא קראה לו "לוי" - והסבירה "הפעם יילווה אישי אלי". היא ידעה שבלי עזר כנגדה היא לא תצליח לטפל בשלישיה.
וזה לא רק בצד הטכני. התינוק הקטנטן גדל מהר, מצטרף אל אחיו הגדולים, ויום בהיר אחד ההורים מגלים שהם במיעוט. אולי משפחה זה לא דמוקרטיה, ואולי סיעת המיעוט נמצאת בשלטון, אבל קואליציות שונות כופות עליה כניעה, ומכופפות גבולות, שקודם היו חזקים ביותר. עכשיו יש מקום לשאלה איך מנווטים את התנהלות הבית והמשפחה. אבל זה כבר ענין למאמר אחר.