אם הייתי צעירה, הייתי לוקחת דגל ומפגינה וצועקת לצעירים תפסיקו להשוויץ תיזהרו אל תשתו שום דבר לא שווה חיים כמו שיש ליורם שלי מדברי אמא של פצוע בתאונה 

להלן ציטוטים נבחרים מכתבה שפורסמה ב 16.3.07 ב"מוסף לשבת" ב"ידיעות אחרונות" ועסקה ב"חיים שאחרי" ... תאונה קשה למשפחה של אחד הנוסעים שנפצע קשה.
המטרה של מהלך זה להגביר את המודעות לנושא. תודה!

עשרים ואחת שנה היא מתייצבת ליד מיטת בנה, מקלחת אותו, מחליפה לו חיתול, מלבישה אותו ובעיקר יודעת ששום שינוי לא יהיה ואף בשורה טובה כבר לא תקדם את פניה.
אבל שרה וולמרק,69,לא מוותרת. 21 שנה עברו מאז שיורם וולמרק, חייל גולני משוחרר, התחיל לארגן את חייו האזרחיים ויצא עם חבר וחברה לתפוס ראש בטאבה. אימו ליוותה אותו למכונית, ניסתה לשכנעו שלא ייסע, משלא הצליחה התחננה שישמור על עצמו והפקידה בידיו ספר תהילים קטן. יורם נהג מרמת גן, עיר מגוריו, עד אילת, וכשהתעייף עבר למושב שלצד הנהג, וחברו החליף אותו ליד ההגה. כמה דקות אחר כך עבר החבר באור אדום, נכנס במונית ויורם נפגע בראשו ואיבד את הכרתו. מאז כל חייו עברו עליו בבתי חולים. שנתיים היה מחוסר הכרה בבית לוינשטיין, וכשהתעורר לפני 19 שנה הועבר לבית החולים השיקומי רעות בתל אביב, ומאז הוא שם.
וולמרק, 44, פגוע מח וגפיים, מרותק לכיסא גלגלים, לא מסוגל לזוז, אינו מתקשר, פה ושם יוצאת מפיו עיסת מילים בודדות, לא ברורות.
הוא מבין חלקי משפטים ונותרו בו חלקיקי זיכרון מימי טרום התאונה. אמו מתאמצת לכבוש את דמעותיה כדי שלא יראה אותה בבכיה, הוא אוחז בידה כילד קטן שפוחד להינטש, והיא משחזרת במדויק את היום שבו נודע לה שבנה נפצע אנושות בתאונת דרכים וחייהם התהפכו.
כשנכנסתי לטיפול נמרץ חשכו עיניי.לא הכרתי את הילד היפה שלי שהיה חבוש כולו ומחובר למכונת הנשמה. שאלתי את הפרופסור מה מצבו ותשובתו חתכה בבשר: הוא לא נתן יותר משבוע לחיות.
יורם מודע במידה מסוימת למצבו ולפעמים אני חושבת שהיה יותר טוב אילו לא היה מודע.לפעמים הוא בדיכאון, בוכה ודופק את הראש אבל לא יכול להסביר מה מציק לו. אני מנסה להבין ואחרי 21 שנה אני מצליחה להבין גם בלי מילים כמה קשה לו עם המצב שלו. 21 שנה אני חיה על כדורי שינה ובקושי מצליחה לעצום עיניים. זה הגורל שלי, אני לא יכולה אפילו לתאר כמה כעס יש לי על הנהג שגרם לתאונה. הוא בעצם הרג לי את הילד, הרג לו את החיים, הרי ככה זה לא נקרא באמת לחיות.
פעם אחת בלבד לקחו אותו הוריו בסופשבוע מבית החולים לביתם ברמת גן,אך הקושי היה עצום.כיסא הגלגלים לא נכנס למעלית והם נאלצו לשאת אותו הידיים, המעברים בדירה צרים והכיסא לא עבר דרכם ובכוחות עצומים השכיבו אותו במיטתם.מאז החוויה הטראומטית הוא לא יוצא הביתה.
מה הכי כואב לך? לראות את הבן שלי במצב כזה.גבר בן 44 שיצא מהבית בחור צעיר על שתי הרגליים שלו ועכשיו כבר יש לו שערות שיבה והחיים שלו בין המיטה לכיסא גלגלים.כואב לי שאני לא יכולה לעזור לו.אם הייתי יכולה לשבת בכיסא הזה במקומו הייתי עושה את זה במקומו בלי לחשוב פעמיים.הרי את החיים שלי כבר חייתי ועכשיו שהוא יילך,יבלה,יתחתן,אבל אלו רק חלומות.
אם הייתי צעירה הייתי לוקחת דגל ומפגינה באמצע הרחוב וצועקת לחבר'ה הצעירים:תפסיקו להשוויץ, תיזהרו, אל תשתו. אל תנהגו בכביש כאילו קניתם אותו.
שום דבר לא שווה חיים כמו שיש ליורם ב-21 השנים האחרונות.