התוקפנות שבקורבנות - ניסיון להבנות מחדש את הנרטיב הקורבני
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

התוקפנות שבקורבנות - ניסיון להבנות מחדש את הנרטיב הקורבני 

מאת    [ 01/07/2010 ]
מילים במאמר: 1932   [ נצפה 5637 פעמים ]

 
 

 

 

 

"להיות חלש , זה תוקפני באותה מידה כמו תקיפת החזק את החלש...להיות נשלט זה תוקפני באותה מידה כמו השתלטות חמדנית, לאמיתו של דבר , להשתלט ולהיות נשלט יוצרים יחידה פסיכולוגית אחת; אף אחד אינו שלם ללא השני"

(ויניקוט)

 

התוקפנות שבקורבנות– ניסיון  להבנות מחדש של הנרטיב הקורבני

ביחסי שולט נשלט, כובש נכבש, תוקף מותקף - המחשבה האנושית כמו התרגלה  לחלק את הצדדים לצד התוקף ולצד המותקף, לצד האלים ולצד הקורבן,לצד השולט ולצד הנשלט. במשך שנותיי הראשונות כמטפל באלימות במשפחה, קיבלתי את החלוקה הדיכוטומית לתוקף ולקורבן. גם קיבלתי, את ההנחה של טיפול נפרד בצד התוקף  וטיפול נפרד בצד המותקף.

בדרך כלל הגבר היה בתפקיד התוקף והאישה הייתה בתפקיד הקורבן. היום אחרי טיפול במאות גברים, זוגות ומשפחות, אני סבור שהתייחסות כזו  לתופעת האלימות במשפחה רק מקבעת אותה. באופן פרדוקסאלי , גישה זו  מובילה  להקפאה של ההסדר המגדרי הפטריארכאלי, כלומר לתיוג  אנשים בתפקידם הזוגי המשפחתי והמגדרי.

אפשר כמובן לראות בשיח על קיומה של תוקפנות בעמדתו של הקורבן כשיח משולל  אמפטיה,  הלוקה בנטייה שיפוטית כלפיו. אולם, חשוב לי להדגיש , שבמאמר זה אני  לא עוסק בתופעת האלימות כלפי נשים כתופעה חברתית,  ומאיליו מובן שאין בכוונתי  להצדיק או להפחית מאחריותו של התוקפן על אלימותו.  מטרתי במאמר זה להציע כיוון חשיבה שונה בהתייחסות הטיפולית כלפי הפוזיציה הקורבנית, שהיא כמובן תקפה גם כלפי נשים וגם כלפי גברים. כמו כן, אין בכוונתי להציע מבנה סימטרי או שוויוני בין התוקף והקורבן לתקיפה. 

בשנים האחרונות הגיעו אלי  לקליניקה זוגות הסובלים מהתנהגות אלימה, שכללה רפרטואר של חוסר כבוד, השפלות ותוקפנות. הצפייה ב"כוריאוגרפיה" שנוצרה בין בני הזוג בשעה הטיפולית -: איך הם רבים? איך תוקפים? איך הם משלימים? - שינתה הרבה מהדעות הקדומות שהיו לי  בתחום. מפגשים אלה מנעו ממני את הנטייה הטבעית לייצר חלוקה דיכוטומית  של תוקף וקורבן.

שלילת החלוקה הקוטבית בין תוקף למותקף חוללה גישה אלטרנטיבית, לראות את השלם הזוגי, כמו גם את השלם המצוי בכל אחד מהצדדים, כלומר בכל תוקף ישנו קורבן, ובכל קורבן ישנו תוקף.   דומה כי הפיצול בין שני חלקי המשוואה, תוקף וקרבן, רק משרת את הפחד מלהסתכל על השלם, ובעיקר לעבור ממקום מאשים למקום הלוקח אחריות. במילים אחרות, עצם החלוקה הדיכוטומית שאנו עושים למציאות מורכבת, מקבעת  את מערכת התפקידים האלימה. על המטפל ללמד את מי שנמצא בעמדת הקורבן משהו על תוקפנותו והכרה זו של הקרבן בתוקפנותו היא  פעולה מעצימה. כדי להבריא מערכת יחסים נגועה באלימות אנחנו צריכים לצאת ממטריקס שפתי זה.

בעבודה עם נשים הסובלות מאלימות מבן הזוג ועם גברים הסובלים ומכאיבים בהתנהגותם האלימה והשתלטנית , ראיתי כמה קשה לכל צד להגדיר את עצמו במושגים החברתיים – 'אישה מוכה',  'גבר אלים' . שני הצדדים התאחדו בהתנגדותם ואני מאמין שההתנגדות הזו נוגעת במהות אמיתית שאותה יש להעצים.  יחד עם זאת, פגשתי הרבה גברים המתנהגים באלימות וכן נשים הסובלות מאלימות, שבחרו להזדהות רק  עם הנרטיב הקורבני של עצמם. אני מוצא גברים רבים   המתנהגים באלימות במשפחה שמספרים את סיפורם כסיפור של קורבן המגן על עצמו מהתנהגותה התוקפנית של האישה.

מטופלים אלה  התנגדו אף לשקול את האפשרות להתבונן באלימותם או תוקפנותם,.כשם שכתב גטה, "בני-אדם שומעים רק את מה שהם מבינים".  משהו ביכולת ההקשבה למחשבות מסוג זה מתנתק.

אנסה לתאר ולהסביר –

בואו נדמיין חנות , ובחנות ישנו עובד עני, ומעביד עשיר . המעביד  קבע שכר שעה והיקף שעות מסוים לעובד, העובד הסכים והחל בעבודתו. אחרי ימים מספר מבקש המעביד מהעובד, בנוסף לעבודתו בחנות, שישמש כנהג של המעביד, העובד מסכים, חולפים ימים נוספים המעביד מבקש מהעובד שיקפיץ בבקרים  את ילדיו לגן, ושיבוא לעשות עבודות שיפוץ אצלו בבית. העובד הסכים. חודש ראשון מסתיים, העובד מחכה לתשלום, המעביד לא משלם לעובד משכורת  העובד לא פוצה פיו. חודש שני בעבודה מתחיל, העובד העני, חובותיו מתרבים, הגג שלו דולף, והחשמל בביתו מאיים להתנתק, המעביד מבקש מהעובד לבוא בשבתות, לעבוד שעות נוספות,והעובד עושה ושותק, חודש השני מסתיים, ומשכורתו של העובד לא משולמת והעובד אינו פוצה פה ואינו מבקש דבר, מבתוכו של העובד מחשבותיו משתוללות, העובד חש מנוצל, העובד מרגיש מושפל.  כך ממשיך לו עוד חודש , גסות הרוח של המעביד מחמירה, המעביד מקלל את העובד, ומשפילו ליד לקוחות, העובד מרכין ראשו וממשיך לעבוד כך חולפת לה כבר חצי שנה, אם נסתכל על העובד נבחין כי גבו כפוף ופניו כבויות, אם נסתכל על המעביד נשים לב, שהאיש השמין, גבו כפוף ופניו אפורות  כבויות. (סיפור אמיתי)

מי פה התוקפן? זה שהבוס מתנהג באלימות זה ברור, אבל האם ניתן לשקול לחשוב על תוקפנותו של העובד?.  האם הסכמתו של העובד  למערכת יחסים שכזאת  לא מלמדת משהו על תוקפנותו של העובד כלפי עצמו. אך  האם יתכן שהעובד גם מתקיף את המעביד?.

כאשר העובד משתף פעולה עם מבנה דכאני זה ללא מחאה או גבול ברור ותקיף, הוא למעשה מחמיר את 'מחלתו' של המעביד, כאשר העובד מרצה את המעביד הוא למעשה הופך אותו יותר ויותר לרודן, ל'עבד כי ימלוך'.

בואו נעז להיכנס לשני בתים אלימים,  שמעולם לא הורמה שם יד באופן פיזי. ואני שוב מזמין את השאלה  מי הוא זה המתנהג בתוקפנות?

דמיינו ארוחת ערב משפחתית, האבא האימא והילדים יושבים סביב שולחן האוכל. הגבר חוזר עצבני מהעבודה , האישהמנסה לבשל עבורו אוכל שהוא יאהב, הגבר טועם, פניו מביעות סלידה, האישה מסתכלת על הגבר, הגבר מעיף במוהל יד את צלחת עם האוכל על  לרצפה, הצלחת נשברת, האוכל ניתז. האישה קמה ובמהירות מנקה את הרצפה בתנועות מתורגלות , הילדים קופאים. הכתפיים שלהם קצת התרוממו. יש רעד עדין בגופם, נשימתם השתנתה לקצרה ושטוחה.  הגבר מורח שכבה  עבה של חמאה על לחם כמחאה ואוכל בשקט בפנים המנסות להיות חתומות. הילדים אוכלים בשקט מתקשים בבליעה.  האם מנסה לחייך, האם מנסה להצחיק, הילדים צוחקים צחוק מאולץ, רק הכלב המשפחתי נובח נביחות כמו נכנס איש זר לביתם. יום למחרת הולכת האישה לחמותה ולומדת להכין לגבר אוכל בתקווה שיאהב.

  ברור שהגבר מתנהג באלימות קשה ומבזה שאסור לנהוג כלפיה בשום סוג של סבלנות או הבנה. אבל מה לגבי האישה?

האם לצד האמפטיה והחמלה כלפיה, אפשר לשקול ולהציע  לה מחשבה שאולי התנהגותה הפאסיבית והמרצה  תוקפנית?   כלפי עצמה התוקפנות בעיני ברורה, בהסכמתה ליחסים משפילים אלו היא בוגדת בעצמה.  אך מכיוון אחר , האם התנהגותה המרצה מתגמלת ומעודדת את שליטתו האלימה של בן זוגה, ובכך היא גורמת להחרפת מחלת האלימות של בעלה, האם יתכן שזה תוקפני?,

האם אפשר לשקול שמעצם הסכמתה לחיות חיים שכאלו היא חושפת את ילדיה לתוקפנות קשה, האם יש בזה תוקפנות?

האישה שבדוגמא מנסה ליצור לילדיה מציאות מדומה שהכול בסדר, ובכך לא מספקת להם חווית הכרה במציאות שבה הם חיים, האם זה תוקפני?

האישה  מבלי להתכוון לכך,  מחנכת את ילדיה לתוקפנות, לתפיסות מגדריות  מעוותות, להיעדר הכרה באלימות ולמתן לגיטימציה  לתוקפנות, הן האב והן האם שותפים ליצירת דור חדש של בני אדם הנגועים בסם השליטה הדיכוי והאלימות.

אני מסכים שהמילה תוקפנות להתנהגות זו מקוממת,  יתכן ונסכים כי התנהגותה תבוסתנית, שהאם סובלת מביטול עצמי קשה ומכאיב, או שאולי נסכים שיש לה תחושת נחיתות  עמוקה,  ושגישתה שגויה מיסודה בטיפול באלימות, ויתכן שיש לה קושי עמוק בהצבת גבולות ובלהגן על עצמה וילדיה , ויתכן גם שנסכים שבאופן שבו היא מתייחסת למחלת השליטה האלימה של בן זוגה היא גורמת להחרפתה.

אך האם כל הדברים הללו אינם תואמים את המונח תוקפנות?

יתכן שברמה הלשונית  נדרש לכך  מינוח אחר בתכלית. אבל אני מוצא   שהשימוש במילה תוקפנות מבהיר ומעצים חלקים בהתנהגותו של  הקורבן, היא עוזרת לו לחשוב את עצמו ולהבנות מחדש את הנרטיב של עצמו כמשפיע ולא רק כמושפע.  

בואו נכיר זוג אחר. אישה מתקשרת לבן זוגה במהלך עבודתו. הגבר לא עונה. כעבור חמש דקות היא מתקשרת שוב. הגבר לא עונה. כעבור שלוש דקות מתקשרת שוב והגבר לא עונה. האישה שולחת סמס -  הגבר לא מתייחס.  האישה מתקשרת שוב  והגבר לא עונה.  כעבור דקה האישה מתקשרת שוב, משאירה הודעה זועמת בתא הקולי, מעין טקס בדיקת נוכחות שבני הזוג עוברים יום יום. הגבר סובל מאוד מהתנהגות זו וכך גם האישה. אם הוא לא זמין  - האישה  תתקיף אותו  במילים קשות. כאשר הגבר לא עונה , לעתים והאישה נוסעת למקום עבודתו של הגבר.  שם האישה צועקת והגבר שותק.  הגבר בוחר להיות זמין עבור אשתו כל הזמן, גם אם הוא בשירותים או בישיבה חשובה - הוא יהיה זמין עבורה.

 מי פה התוקף?

  האישה הסובלת מהתקפי החרדה? או הגבר שמסכים להסכם שמחייב אותו להיות זמין כל הזמן לאשתו?, 

האישה אינה מודעת לכך שהיא נמצאת בהתקפי חרדה , ולכן אינה לוקחת עליהם אחריות. הגבר לא מודע לכך שהוא עושה ברית עם התקפי החרדה של אשתו. בהסכמתו להיות הצד המרגיע, הוא הופך את עצמו לתרופה נוגדת-חרדות של אשתו.  השימוש והתלות 'בתרופה' זו ילך ויגבר ויחל להתבטא באזורים נוספים בחיים של בני הזוג. זוהי תלות הרסנית. אף אחד מהצדדים במערכת היחסים לא אמור להיות בתפקיד מרגיע החרדות מפני חשש להתפרצות הזעם של הצד החרד. לא רק ששניהם קורבנות של האלימות, אלא ששניהם הופכים למערכת דו ראשית של תוקפנות, כיוון שלא זו בלבד שהאחד הוא הסובל מתוקפנות, אלא שהשני הוא הסוכן הנאמן ביותר שלה.

במקרה זה האישה תוקפת את בעלה בסירובה לראות אותו כסובייקט עם צרכים עצמאיים שאינם קשורים בזוגיות שלהם. לעומת זאת, בן זוגה תוקף באמצעות הפאסיביות  שלו לא רק את עצמו, אלא בעקיפין גם את אשתו ומכאן גם את המערכת הזוגית שלהם.  בויתור שלו על צרכיו הוא מחזק את האנוכיות של אשתו ופוגע קשות במערכת הזוגיות.

האחריות של הקורבן במצבים אלו היא אחת – לסרב בתוקף  לריקוד הזוגי המעוות הזה, לא להסכים לסגידה הרכושנית של הצד התוקף , להפסיק לרצות ולתגמל את הצד התוקף,  לא לקחת אחריות על פחדיו וחרדותיו של הצד התוקף, ולא להיות בתפקיד של גלולה מפחיתת חרדה במערכת הזוגית.   שאם לא כן, יצור דפוס זה תלות זוגית סאדו – מזוכיסטית מסוכנת ואלימה, ויעורר אשליה אצל הצד התוקף והשולט שהכול בסדר בבית. זהו  מצב שבו הקורבן, בפאסיביות של עצמו, מסתיר את המציאות הממשית מעיניו של הצד התוקף, מתוך חשש להתפרצותו.  פאסיביות זו הינה הרסנית. היא מקבעת את הצד התוקף בתפקידו.  

'הקורבן' המותקף צריך להתעורר במקביל לצד התוקף, ולקחת אחריות מיידית על כך שהוא מסכים לחלוקה הנוכחית של התפקידים הזוגיים.  חשוב שהצד המותקף/קורבן יבין שבמקום שיש בו פחד לא צומחת האהבה.

הצד המותקף חייב להתחיל לטפל בפחדים שלו, בקושי שלו בהצבת גבולות, בתפיסות והאמונות השגויות שלו כלפי זוגיות ויחסים אינטימיים. ללמוד איך לאהוב ולקבל את עצמו באופן עמוק מלא וחסר התניות ולכונן את עצמו כסובייקט שיש להתחשב ברצונותיו, דעותיו ומהוויו.  הקורבן חייב לטפל בתוקפנות העמוקה כלפי עצמו, המסתתרת בהתנהגותו הכנועה.

במקום שבו צד אחד ביחסים לוקח את כל האחריות על עצמו הוא משחרר את האחר ביחסים מלקחת אחריות על חלקו.

אנשים רבים מפחדים לקחת אחריות אמיתית על חייהם והתנהגותם. הם בוחרים בדרך של האשמת האחר, בחיפוש אחרי תחושת הרמוניה שתבוא מבחוץ להם. הם שומרים על עצמם מפני השינוי באמצעות התקווה שהאחר ישתנה ויתאים עצמו עבורם.  אני פוגש  אנשים רבים גברים ונשים הנשארים במערכות יחסים אלימות מתוך תחושת התקווה שיבוא יום והאחר יבין וישתנה. כמה טראגי ולא תכליתי.

הבחירה בחיים אלימים המבוססים על יחסי שימוש ושליטה באחר, היא בחירה בצורת חיים שיש שם תחושה וחוויה מדומה של וודאות, יציבות,ושליטה.זהו משחק עם כללים ברורים ונוקשים. יש חוקים ברורים בזוגיות ובמשפחה, יש המון טעויות צפויות מראש שאפשר לעשות במשחק הזה, ויש גם עונשים ידועים מראש, חיים של שגרה אלימה, שיש בה ,כמה שזה ישמע מוזר, סוג של בטחון.

הצד התוקף ימשיך בתוכו לצבור מתח  נפשי מסוגים שונים, יחזור בסוף יום אל הקניין האנושי שהוא טועה לחשוב שהוא בעליו, יטיח את עצמו על הצד המותקף. תחושת האמון והביטחון הבסיסי ההקשבה והאמפטיה במערכת הזוגית ילכו ויתרסקו,  בתהליך צפוי. המשיכה המינית  תלך ותרד, דבר שיחמיר את המתח הנפשי והפיזי שיצטבר.   הצד התוקף יאשים את הצד המותקף במרחק רגשי, בקמצנות הרגשית, בהעדר תשוקה, וזאת מבלי לקחת אחריות כלפי ההשפעות התנהגותו האלימה וחסרת הכבוד על המרחב האינטימי שבני הזוג חולקים.

ואולם, כאשר הצד הנשלט - משתף פעולה עם הצד השולט, הרי ששניהם מסכימים לשחק באותו מגרש משחקים, שניהם מסכימים לחוקי המשחק, ובוחרים יחדיו במשך שנים לשחק משחק דכאני נטול יצירתיות ושמחה. עם חלוף השנים שניהם יהיו חבולים הן ברמה הנפשית והן ברמה הפיזית בברית טראגית שקשה להתירה.

 

 תמיר אשמן(msw), מטפל אישי זוגי וקבוצתי. גר בת"א. מגדל יחד עם מאיה שתי בנות ובן. מלמד טיפול קבוצתי והנחיית קבוצות באוניברסיטת ת"א, סמינר הקיבוצים, ובבית הספר לעובדים סוציאלים.
מומחה לטיפול באלימות במשפחה ומנחה קבוצות גברים במרכז גליקמן בת"א. מנהל קליניקה לטיפול בנושאים הקשורים ליחסים.  -  למאמרים נוספים ופרטים נוספים  ניתן להכנס לאתר שלי -  www.tamirashman.co.il

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב