מה בין אימון אישי וטיפול פסיכולוגי? מסמך למאמנים 

ודאי נתקלתם כבר בסיטואציה הבאה: מתאמן מתיישב מולך לאימון הראשון, או לשיחת פתיחה טרום-אימונית, ולאחר הסבר מפורט שלך כמאמן על מטרות האימון והאפיונים הייחודיים לו, אתה מצטמרר לנוכח המשפט: "אם-כך, האימון הוא למעשה סוג של `טיפול פסיכולוגי-אינסטנט`..."
משפט שכזה היוצא מפיו של המתאמן הפוטנציאלי מחייב להצביע על השונות שבין האימון האישי והטיפול הפסיכולוגי, תוך הדגשת יתרונותיו של האימון בסיטואציה הנתונה.

לנו כמאמנים ההבדלים נראים טריוויאליים לחלוטין, אולם בניסיונותינו להסביר את הנושא למתאמנים, אנו מוצאים את עצמנו בעמדת התגוננות: מלבד ההכרה בשוני המהותי האובייקטיבי שבין טיפול לאימון, אנו מבקשים להמנע מסוג של אצבע מאשימה נוסח: "אתה סוג של פסיכולוג מפוספס ומתוסכל..."

בכדי להמנע ממצב שכזה, כדאי להדגיש בפני המתאמן את המרכיבים הייחודיים לאימון האישי כבר בשיחת הפתיחה. לצורך העניין, ריכזתי להלן את תמצית ההבדלים המוכרים לכולנו, אך הריכוז שלהם עשוי לשמש אותנו ככלי ל"שליפה מהירה" בעת הצורך:

א. מהות - האימון איננו טיפולי. הוא מתייחס למתאמן כשלם, יצירתי ובעל תושייה, המומחה לעיסוקו ולחייו. נקודת המוצא של הקואוצ`ינג: יכולותיו, מיומנויותיו והמשאבים אותם צבר המתאמן במהלך חייו הם הבסיס הטוב ביותר להצלחתו בעתיד. לפיכך, ובניגוד לטיפול הפסיכולוגי, המאמן אינו מתעסק בשיפור יכולותיו של המתאמן, אלא ממנף את המשאבים הקיימים בצורה ממוקדת ויצירתית כדי להביא לרמת ההצלחה הגבוהה ביותר האפשרית.
האימון מיועד לאנשים נורמטיביים, בעלי מוטיבציה ורצון להצליח.

ב. משך האימון - האימון תחום בזמן, ומחויב לתוצאות. בעוד שטיפול פסיכולוגי יכול להמשך תאורתית שנים ארוכות, ומבלי להתחייב לתוצאות, אימון אישי אפקטיבי נע בממוצע בטווח זמן שבין 3 חדשים לחצי שנה, ומחוייב להעלות את המתאמן על המסלול הנכון בדרך להגשמת חזונו.

ג. התוצאה המכוונת - התוצאה המכוונת של הטיפול הפסיכולוגי - תובנות, התוצאה המכוונת של האימון האישי - פעולות ותוצאות. בעוד שמטרת הטיפול הפסיכולוגי הינה להביא את המטופל לידי תובנות לגבי דפוס התנהגותו או דרך חייו, האימון האישי נועד להניע את המתאמן לכדי פעולה במציאות ליצירת התוצאה המבוקשת.

ד. קשר "מאמן - מתאמן" - בעוד שהטיפול הפסיכולוגי נשען על הקשר הרגשי שבין המטפל והמטופל כתשתית ליצירת יחסי אמון עד כדי פיתוח תלות מבוקרת במטפל, בכדי לאפשר התקדמות רצויה, הקשר הרגשי היחיד שהאימון האישי מעודד הינו הקשר שבין המאמן וחזונו. האימון נבנה מתוך מערכת יחסים שוויונית לחלוטין שבין המאמן והמתאמן, ולפיכך למאמן אין כל תפקיד בחייו של המתאמן מלבד היותו הפנס שמאיר את דרכו של המתאמן.

ה. תפיסה מולטידיסציפלינרית מקיפה - בעוד שהטיפול הפסיכולוגי כלוא בגבולות תחום חקר הנפש בלבד, הרי שתורת האימון לא נגזרה מדיסציפלינה מרכזית אחת. האימון הוא אקלקטי באופן מוחלט, ובכך ניתן לתפוס את ייחודו. הוא מורכב מכלים שהוכיחו את עצמם בעבר משמונה תחומי ידע: ניהול, שיווק, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, פילוסופיה, הדידקטיקה של המקצוענות, מנטורינג וספורט. כל אחד מאלה תרם את "הכלים המנצחים" שלו, וכולם ביחד יצרו תורה סינרגטית וחסרת גבולות בשם - קואוצ`ינג...

ו. כלי החשיבה המרכזי באימון - החשיבה התוצאתית - בעוד שהטיפול הפסיכולוגי נשען רובו ככולו על ההיסטוריה של המתאמן, תוך בחינת דפוסי התנהגות היסטוריים וניסיון להשליך זאת לסיטואציה הנוכחית או סיטואציה עתידית כלשהי, הרי שהאימון תופר את החליפה המתאימה בהתאם לאתגר העתידי בפניו הוא נמצא:
האימון ראשית כל מגדיר את התוצאה המכוונת בהתאם לצרכים של המתאמן (או הארגון), וממנה הוא גוזר את הכלים המתאימים ביותר להשגתה!

ז. מחוייבות להצלחה - הטיפול הפסיכולוגי אינו מחוייב להצלחה, מעבר לעובדה שישנה גם עמימות מסוימת ביחס להגדרה של המונח "הצלחה" בסוג כזה של טיפול.

לעומת זאת, המאמן רואה עצמו מחוייב להצלחתו של המתאמן, בדיוק כפי שמאמן קב` כדורגל מחוייב להצלחה של השחקנים. מדדי ההצלחה הם ברורים ובאים לידי ביטוי במציאות חייו של המתאמן. הסייג היחיד הוא במידת האחריות של המתאמן: המאמן מכיר בכך שתוצאות האימון תלויות בסופו של דבר בכוונות, בבחירות ובמעשים של המתאמן, הנתמכים ע"י מידת מחויבותו לאימון.