אתם יודעים, כל המלחמה הממושכת הזאת שאני נלחם על קיום חוק זכויות החולה, ובאמצעות הבג"צ שהגשנו על זכות הבחירה של מקום האשפוז... ובכלל נגד הפטרוניות המשפילה, נגד התנאים האיומים בבתי החולים לחולי נפש, ונגד מניפולציות בטיפולים הפסיכולוגיים בלי הסכמה מדעת...
אתם יודעים, באופן מוזר מאוד, כל המלחמה הזו מעורבבת אצלי בפנים חזק חזק עם אמפתיה והערכה וכבוד למטפלים המסורים שלי בפרט, ולציבור המטפלים ככלל.
אז מהי בעצם מהות המלחמה הזו?
ובכלל איך אפשר גם "לאהוב" וגם "לשנוא" בעת ובעונה? איך אפשר לבקר במלוא החומרה את אלו אשר אתה מכבד ואפילו לפעמים בסתר ליבך מעריץ?
לא קל לי להסביר, למרות שאני יודע שלא מדובר אצלי באמביוולנציה. כבר כתבתי על כך שאני לא מבולבל ואף נימקתי.
ונראה שההסבר טמון בתהליך הפסיכולוגי הבסיסי ספרציה אינדיבידואציה שלא הושלם בי עד תום כאשר הייתי רך מאוד בשנים. כי הטיפול רב השנים גרם לפירוד רגשי מלאכותי (ספרציה שלא בזמנה הטבעי) ממטפליי הלא הם דמויות האם, אך מן הסתם עדיין לא הושלם.
כנראה לכן, אני עדיין נלחם בציבור המטפלים המייצגים את ההורים וסמכויותיהם ומנסה בכל הכוח להיפרד מהם באמצעות חילוקי דעות, כמעט סכסוך. מנסה ליצור חיץ ואפילו חומה עבה ביני לבינם, כל זאת כדי להשלים את הפירוד הפיזי והפסיכולוגי מהם. פירוד שכאמור נכפה עלי על ידי הטיפול הפסיכודינמי ארוך הטווח ורב העוצמה, במטרה להרגיש אינדיבידום מופרד וייחודי (אינדיבידואציה).
אך מעניין שבד בבד עם קיומו של תהליך זה, שלא מרצוני ושלא בשליטתי, כבר נכנסתי עם רגל אחת לפחות לשלב הבא. זהו שלב האינטגרציה בין ייצוגי "האם הטובה" לבין "האם הרעה" (שהוא שלב מתקדם מאוד בתהליך הספרציה אינדיבידואציה). בהתאם, אני חש אמפתיה והערכה למטפלים שבעולם התודעה הם למעשה ההורים המטיבים למרות החלקים "הלא נחמדים" שהתוועדתי אליהם במהלך השנים.
מתוך כך, אני רוקד על שתי חתונות וגם פוסח על שני הסעיפים ומשתדל שלא ליפול בין שתי הכיסאות. אך אני אופטימי כי המשקל הולך ונוטה, אט אט אך באופן בוטח, קדימה לעבר איזון וקבלה ואולי אף שיתוף פעולה.
