שלום ואהבה 

צופן המוטמע באדם הוא שלום ואהבה.
השלום מורכב משלל מאפיינים והאהבה מורכבת משלל מאפיינים וכשהאדם יוצר אחדות בין השלום והאהבה הוא מגיע לתכלית חייו שהיא שלמות פנימית, התעלות מעל כול טוב ורע, התעלות לאינטליגנציה הגבוהה ביותר שקיימת באדם ממנה הוא נברא וכשהאדם יחבר בין השלום לאהבה בינו לבין עצמו הוא יחווה אהבת אמת עצמית.
האמת שקיימת בכול אדם היא השאיפה של האדם מגיל קטן להרמוניה ואותה הרמוניה היא חיבור וקיום שלום ואהבה בינו לבין עצמו ומתוך כך האדם יחיה את חייו מתוך מימוש היצירה שמגיעה מתוך שלום ואהבה והיא ההיפוך הגמור ליצירה שמגיעה מתוך עולם תחרותי והישגי.
ההבדל בין יצירה שמגיעה מתוך שלום ואהבה לבין יצירה שמגיעה מתוך עולם תחרותי היא היחס של האדם לעצמו מתוך אהבה עצמית שאינה זקוקה לאישורים מהסביבה החיצונית, אהבה עצמית אותה חי האדם מתוך שלמות בינו לבין עצמו שהוא שלום ואהבה ולכן האדם יחווה מימוש הייעוד של עצמו ולכן המופע האנרגטי של האדם כלפי הסביבה החיצונית היא שהוא המחליט, קובע, יוצר את חייו, ללא השפעה או הפרעה מהסביבה החיצונית לו, זה הוא אדם שחי מתוך תשוקה לפזר את האהבה והשלום כלפי חוץ וכשמתקיימת התשוקה אזי אמונת האדם היא ללא עוררין לחיות את חייו בחופש תמידי כדי להיות בהרמוניה מול הטבע שבו קיים השפע שמשתוקק להתחבר לאדם שכזה.
לעומתו האדם אשר יוצר מתוך עולם תחרותי והשיגי הוא אדם אשר זקוק לאישורי החברה מתוך הצורך שלו שהחברה החיצונית תאשר לו את היצירה וזאת מתוך החשש והטלת ספק שמא יצירתו לא תתקבל כראוי, שמא היא תפגע או תכאיב לסביבה, החשש להיתפס אנוכי ומתנשא, שהרי אדם שעסוק מתוך אמונה אבסולוטית ביצירתו, במימוש ההרמוניה בינו לבין עצמו נתפס כלא חברותי, לא אכפתי, לא חלק לא מקבל ועוד הגדרות שלתוכן גדל האדם בחברה מתערבת, מייעצת, שופטת, מבקרת את רצונותיו החופשיים אשר עליהם האדם היה צריך לנהל משא ומתן בחייו כילד ונער ובאמת האדם האמין להתניות והגדרות החברה, הטיל האדם ספק על הייחודיות של עצמו, הטיל ספק, ויתר על רצונותיו הלגיטימיים להתרחבות ומתוך כך כול עוד האדם שם את החברה החיצונית כמאשרת, מחליטה וקובעת, האדם הורג את התשוקה שלו לדבר האמתי, מתוך כך יחווה חוסר אמונה עצמית, מפני "שנגזר" עליו לחיות בניגוד לרצונות של עצמו, לממש את עצמו ללא הצורך באישורים סביבתיים.
הצופן שהוא שלום ואהבה, הצורך הקיומי הטבוע ברגש של האדם לכונן יחסים של נתינה קבלה נתינה קודם כול בינו לבין השפע, הטבע, האלוהות שבתוכו, להטמיע את הרצונות העמוקים של האדם מול עצמו, לראות את הגדולה של עצמו, את היכולות האין סופיות שקיימות בו, את מקור האהבה הבלתי נדלה שקיים בו לתת לאחרים, את הרצון שלו בשלום והרמוניה עם הסביבה, כשם שהטבע אינו מפסיק את נתינתו כך גם האדם אינו מפסיק את נתינתו וזאת היא האלוהות שבאדם.
כשהאדם יבחין באלוהות שבתוכו אזי תתקיים בו אי היפרדות בינו לבין עצמו, זאת אומרת שלמות פנימית בה האדם אינו מופרע ואינו מושפע מהסביבה החיצונית לחיות בהרמוניה עם עצמו, האדם ירגיש מופרד ונפרד מהחברה החיצונית ומתוך כך הוא יביא לידי ביטוי את הייחודיות שלו בדמות יצירה שתשרת את הסביבה בצורה הטובה והחכמה ביותר מפני שהאדם משתמש בפוטנציאל הגבוה של עצמו והשכל הוא בסך הכול כלי שמשרת את היצירה ברוח להתממש בפיזי, בחומר.
כדי להגיע לרמת מימוש מאת אחוזי פוטנציאל האדם זקוק לראות ולחוות את עצמו כיחיד ומיוחד, כול יכול, עשיר, מאושר, מאוחד עם הפוטנציאל הגבוה ומתוך כך יקיים יחסים שקטים, שלווים בינו לבין עצמו מתוך האמונה שהוא כול יכול להשיג את כול מה שהוא רוצה, לברוא כול מה שהוא רוצה וזאת בזכות התשוקה למימוש הרצון והאמונה החזקה שיוצאת מתוכה ומהדהדת החוצה, בצורה של תודה, הודיה, אופטימיות, לחומר דומה שחושב באותה צורה, רוצה ושואף להתאחד למקור של אהבה ושלום כדי להתרחב עוד בעצמו.
הנתינה, אכפתיות וטוב לבו של האדם מגיעים מתוך הרצון לחיות באהבה ושלום ויוצרים בתוך האדם רגשות עוצמתיים המתבטאים ביכולות רגשיות מדהימות בזמן פעולת הנתינה, אכפתיות וטוב לב.
הרצון הקיומי של האדם ליחסים, הוא כל כך חזק, זאת כדי לעורר באדם את התשוקה, לממש את היכולות, עוצמות, רגשות חיובים הגורמים לו לחוש שמחה פנימית על כך שהוא הנחיל, חי, מצליח לתת, לגרום לשלום ואהבה בסביבתו.
התשוקה והשמחה, מניעות את האדם, בעל כורחו, לתת את השלום והאהבה המוצפנות בתוכו. האפשרות של החברה החיצונית לקטוע את השלום והאהבה של האדם שמקיים אותה בינו לבין עצמו היא אפסית ואינה ברת מימוש מפני שהאדם השלם חי מתוך יחסים בינו לבין עצמו קודם כול ומתוך כך הוא חסין ובעל אין סוף אפשרויות למגנט אליו אדם שלם אחר.
אדם המגיע ליחסים מתוך תשוקה ואמונה בעצמו, כשהוא חי את חייו מתוך מימוש עצמי (מימוש הצופן) הוא ירצה לכונן יחסים של אהבת אמת, אהבה עטופה בשלל רגשות אמיתיים, נוגעים, חיוביים רק עם דומה לו כדי להתרחב לעוד ועוד שפע של בריאה ויצירה.
מגיל צעיר ועד הזקנה יחיה האדם את חייו מתוך אותו רצון עמוק שקיים בתשוקה למימוש עצמי, וכל ניסיון של האדם עצמו, או של האחר מולו, לדכא את אותו רצון קיומי (צופן), או לחילופין להתנגד לרצון, מתוך הפחד משיפוטיות וביקורת חיצונית או פנימית תגרום לאדם, דיכאון, עצבות, תסכול ועוד רגשות שליליים.
כאשר האדם חווה או פירש ספקות מהחברה בדמות: בקורת, שיפוטיות, דחייה, כעס, עלבון על הרצון והיכולות שלו לתת מתוך אותה תשוקה רגשית, האדם הפך את השכל לכלי למציאת פתרונות להביא את אותו רצון בדרך אחרת.
בכל פעם שנאמר לאדם (הורים, מורים..) באופן ישיר או עקיף 'אתה לא טוב', 'אתה לא מוצלח', 'אתה קל דעת' וכו' האדם חיפש דרך עוקפת לרגש האותנטי. האדם המציא מתוך הכרח, בעל כורחו, דרכים מלאכותיות, שכליות, עוקפות לרגש היצירתי שאמור היה לבוא בטבעי ללא הפרעות חיצוניות.
האדם ירצה לממש את הצופן הטבוע בו בכל מחיר, אך כאשר מימוש הצופן מגיע מתוך פגיעות, מתוך רגש נמוך שבו האדם מרגיש קורבן וחייב לסביבה החיצונית, הוא יגיע מסולף, מתוך מלחמה הפוך מהכוונה המקורית שהיא אהבה ושלום, מכאן האדם יחוש מזויף מפני שרק חלקים קטנים אם בכלל יגיעו מתוכו ולא השלם, מה שיוצר תחושה של חוסר ומכאן שפת החסר, פתרונות וייעול והזנחת הדבר האמתי, הרמוניה פנימית!
כאשר האדם מגיעים ליחסים עם העולם החיצוני לו, מתוך אותה "פרשנות שכלית" שהחברה החיצונית צריכה לאשר לו את רצונותיו, האדם ממלא את מוחו במחשבות טורדניות שהם: איך רואים אותי, מה חושבים עליי, מה יאמרו עליי, אוהבים אותי או לא אוהבים אותי, מקבלים אותי או לא מקבלים אותי מה שיוצר אצל האדם חושך פנימי על הרצון הלגיטימי ומכאן התסכולים, פחדים, שיתוק, לרמה שהגוף יגיב לאותם מחשבות שיגרמו לאדם להזדקן, מפני שהאדם אינו חי את מאת אחזי החיות שלו שהם אמורים להשאירו צעיר לנצח, מה שיוביל לתחושה לא נעימה, לא נינוחה, לא שלווה בגוף הפיזי, מתח ועצבנות.
המחשבה המאומצת גורמת למעשה, ליצירת 'אדם אחר' בתוך האדם הטבעי, אדם אחר שנוצר מתוך המחשבה השכלית לקבלת אישורים ואהבה ואותן מחשבות כיסו את 'האדם הטבעי', אשר כמהה לחיות ולפעול מתוך הרגש האותנטי.
'האדם השכלי' בניגוד 'לאדם הטבעי', שם ספק על בני האדם בכלל, מתוך הספק שהוא חווה ששמו עליו ומעצם הטלת הספק על בני האדם, הוא מטיל ספק על הרגש המקורי שלו ליצירת יחסים המבוססים על הצופן, זה שקיים באדם הטבעי שבו.
'האדם השכלי' שם ספקות על היכולות, עוצמות, וחוזקות בתוכו וכך מתוך "השכל" נולד האדם החלש, הלא מודע לעוצמות וליכולות הטמונות בתוכו ומכאן ירגיש ויחווה שהוא לא יכול, לא בטוח, אינו מסופק, עצוב, מדוכא, מתלונן, מתחשבן ועוד.
מה שיוצר אצל האדם תסכול מתמשך לאורך חייו היא ידיעה פנימית מתוך הצופן הטמון בו, ידיעה על 'האדם הטבעי' שבו שיודע שניתן לחיות ללא מאמץ מחשבתי בלתי פוסק וללא מאמץ בכלל, בחופש מוחלט למימוש רצון ובחירה חופשית.
'האדם החלש' מתנגש עם 'האדם הטבעי', קיימת מלחמה בלתי פוסקת: בין אני יכול לבין אני לא יכול, בין האדם בעל התשוקות והיצרים הטבעיים, לבין האדם הכועס והיצרים הרעים שמגיעים מתסכול וכעס, בין האדם שברור לו מה הוא רוצה, לבין האדם שחי על פי מה שצריך ונכון לחברה החיצונית, בין האדם שאינו מובן כלפי חוץ, לבין האדם שהחוויה הפנימית שלו מאוד מובנת ואינה יכולה לבוא לידי ביטוי, מפני שאין צורך בחיצוני שיבין, בין האדם שמטיל ספק על נתינתו, לבין האדם שכל כך רוצה לתת מתוך הידיעה שיש לו מה לתת, בין האדם שחושש להתאהב כדי מהפחד והחשש להיפגע, לבין האדם שזקוק ליחסי אהבת אמת, בין האדם המיוסר מהפחד מבדידות, לבין האדם שמקיים יחסים של חברות, נאמנות, מסירות ונדיבות בינו לבין עצמו.
'האדם החלש' מנצח במלחמה הבלתי פוסקת מול 'האדם הטבעי', מידי פעם יבליח 'האדם הטבעי' והאדם ירגיש תחושה של סיפוק ואושר רגעי ולאחר מכן שוב יחזר 'האדם החלש' שפועל מתוך פחד, הישרדות ותסכול.
השינוי יכול להתקיים ברגע כשהאדם יפנים בעצמו וייראה את כמות הרגשות שהוא משקיע בפחדים ותסכולים, בתשוקתו לשרוד את רצונותיו, את החופש של עצמו, האדם יגלה שלל רגשות עוצמתיים, ויכולות מדהימות שכבר קיימים בצופן הטבעי, ומגיעים מתוך התשוקה והשמחה לחיות, מתוך כוח חיות בלתי נדלה שיש באדם ובסך הכול על האדם להפוך את מחשבותיו לטובתו, אך ורק לטובת הבאת היצירה האישית שלו ומתוך כך האדם יגלה ויחווה אושר ואהבה עצמית שלא חווה מימיו משום אחר חיצוני לו ויגרום לאחר החיצוני לרצות לחיות את הרצונות של עצמו.
אותם שלל רגשות ממשיכים וימשיכו להתקיים בכל מקרה עד ליום מותו של האדם, אך 'באדם החלש' הם יופנו לטובת חיי הישרדות מול העולם שכביכול מטיל ספק על אותם יכולות מדהימות אשר ממילא קיימות.
האדם החלש מפקיד את הפוטנציאל של עצמו בידי הגורל, מזל, בידי הסביבה החיצונית ויחוש קורבן לנסיבות חיים ואנשים.
האדם החלש יחיה את חייו ברצון ובצורך להוכיח שהוא אהבה ושלום ואילו האחר אינו כזה, האדם החלש ישתמש במלחמה ושנאה כדי להוכיח את האהבה והשלום שבו במקום לחיות אותה ולהיות מעל המלחמה והשנאה.
הצורך של האדם לרכל, לשפוט, לבקר, לקרוא ולראות חדשות, תוכניות על עוני, ניצול, גזל, גניבה, רצח ועוד הם הצורך של האדם להוכיח לעצמו ולסביבה שהוא שלום ואהבה ויבזבז אנרגיה להביע את דעותיו בשיחות סלון ואירועים חברתיים, איך לדעתו צריך להיות ולהיראות העולם.
האדם השלם מתעלה מעל כול זה, אין לו את הצורך להוכיח כלום ושום דבר, הוא אינו מתעסק בחסר, בשחות סלון ואירועים חברתיים כדי להשמיע את דעתו, בקריאת חדשות ושמיעת רכילות כזאת או אחרת, האדם השלם עוסק ועמל מתוך אהבת אמת עצמית שמקיימת יחסים עם הפוטנציאל הגבוה למימוש הפוטנציאל הגבוה שבו וגיוס כל משאביו הרגשיים לשם כך כדי לממש את הייחודיות שלשמה הוא חי ובמימוש הוקרת תודה ואופטימיות כלפי היש והנמצא בחייו, מתוך הרצון לעוד שפע ואהבה עצמית.
לסיכום: האדם השלם מקיים יחסים עם האחר מולו כחומר חושב מתוך ראיית הפוטנציאל ואינו מתייחס לפעולות ולדרך בה האחר מולו פועל ומתוך כך האדם השלם אינו מחויב לאחר שהוא חומר חושב עצמאי חוץ מעצמו בשום דרך וצורה, מפני שכפי שהוא מצא בעצמו את גדולתו ויכולתו לחופש בחירה ורצון, כך הוא יודע שלאחר מולו יש יכולת בחירה ורצון חופשי ולאדם השלם אין שום רגש אחריות או צורך להתערב לאחר בבחירותיו כפי שהאדם השלם לא היה רוצה שהאחר יעשה לו.
כשהאדם השלם מתייחס כך לאחר, כחומר חושב עצמאי הוא משאיר בידי האחר את החופש לבחור לפגוש את עצמו, את החלטותיו, את הצורך שלו בתלות רגשית, את הרגשות הנמוכים שבו, את הספקות והפחדים שהוא חי מתוכם וזאת היא המתנה הגדולה ביותר שיכול האדם השלם להעניק לאחר בכך שהוא לא ישתף פעולה עם האדם החלש מולו.
פלטיאל אריה