פרשת בשלח-ברית מילה - ישראל נגאלים מתוך בכיה
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

פרשת בשלח-ברית מילה - ישראל נגאלים מתוך בכיה 

מאת    [ 25/02/2007 ]
מילים במאמר: 5623   [ נצפה 4542 פעמים ]

 
 
בס"ד י"ג שבט התשס"ז
פרשת בשלח-עם ישראל נגאלים מתוך בכיה
מבוא:
פרשת בשלח נקראת גם "פרשת שירה" ע"ש השירה אשר שרו משה ובני ישראל על גדות ים סוף, פרשת בשלח נקראת בשבת כסדרה, ובנוסף לכך נקראת שירת הים גם בשביעי של פסח ביום אשר בו ים סוף נקרע לפני בני ישראל. בפרשת בשלח התורה מתארת את ראשית צעדיהם של בני ישראל כעם בן חורין, בדרך אשר כללה עליות וירידות ברוחניותו של עם ישראל, כפי שמצאנו בעת שעבוד מצרים, בקריעת ים סוף, במלחמת עמלק, וכו'. מתוך מצוקות אלה הקב"ה לימד את עם ישראל לדורותיו לקח, אשר על פיו: הדרך לגאולה השלמה עוברת בדרך הייסורים, הקזת הדם והצעקה לעזרת שמים. כלומר, סוד יעילות כוחה של הצעקה הוכח לעם ישראל החל מעת הולדת העם בשעבוד מצרים, ובהמשך אף בסיום גאולתם בזמן קריעת ים סוף, וגם בעת מלחמת עמלק, דהיינו, בטרם גאולתם מצרותיהם עם ישראל נבחנו בדם, בבכי ובצעקות, שנאמר: "ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם" (תהלים, ק"ז, ו'). וכן מובא במדרש (מד"ר, ואתחנן, פר' ב, כג): "אמר רבי אלעזר: כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא מתוך חמשה דברים אלו: מתוך צרה, ומתוך תשובה, ומתוך זכות אבות, ומתוך רחמים, ומתוך הקץ". כלומר, לצורך הגאולה מלמעלה "בעתה" (ישעיה, ס', כ"ב) נדרשים: זכות האבות, והמתנה לקץ ימי הגלות. אולם לצורך הגאולה מלמטה ב"אחישנה" נדרשים: חזרה בתשובה, ואנחה מתוך צרה אשר היא גורמת להתעוררות רחמיו של ה' יתברך. וכן מצאנו בכל ההסטוריה היהודית שגם במצבים אשר בהם עם ישראל היה במצב רוחני שפל ביותר, כאשר עם ישראל עשו אגודה אחת לבקש רחמי שמים ה' הצילם מצרתם, ולו רק בזכות צעקתם הנובעת מעומק אמונתם בה' יתברך, כפי שמצאנו במלחמת סיסרא, וכו'. לכן הנביא הבטיח לישראל שבכל עת מצוקה הקב"ה ישמע את זעקתם ויצילם, שנאמר: "בזעקך יצילך קבוציך" (ישעיה, נ"ז, י"ג, ב"ב צא:). וכן מצאנו שגם בגאולה העתידית הקב"ה עתיד לגאול את ישראל לאחר מבחן הדם והבכי, כמובא במדרש (מד"ר, בראשית, פרשה צג, יב): "ויתן את קולו בבכי', כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה, כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכיה, שנאמר (ירמיה, ל"א, ח'): 'בבכי יבואו ובתחנונים אובילם". סוד כוחה של צעקת עם ישראל הנשמעת מאז גאולתם ממצרים ועד היום הזה, מבואר להלן בהרחבה:
א. בשלח פרעה - ה' יתברך גאל את עם ישראל משלשה גלויות אשר הם היו שרויים בתוכם במצרים.
ב. קרבן פסח וברית מילה - צעקת ישראל גרמה לתחילת תהליך יציאת מצרים אשר הוא הושלם בזכות דם פסח ודם מילה.
ג. קריעת ים סוף - נגרמה בזכות צעקת האמונה ומסירות הנפש של בני ישראל.
ד. שירת הים - כתוצאה מן השעבוד עם ישראל הכירו בטובות ה' ושיבחוהו בשירה חדשה.
ה. כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך - תכלית היסוריים היא למען רפואתם של עם ישראל.
ו. מלחמת עמלק - התחזקות באמונה כתוצאה מפחד מלחמה גורם לתשועה.
ז. מלחמת סיסרא - זעקת עם ישראל לה' גרמה לנצחון צבאי-ניסי.
בשלח פרעה:
בתום המועד של גזרת השעבוד אשר נאמרה לאברהם אע"ה, ה' יתברך גאל את עם ישראל מתוך שלשה גלויות שהם היו שרויים בתוכם במצרים. כלומר, מן הגלות הראשונה שבה עם ישראל היו שרויים בגלות בין הגויים ומשועבדים תחת ידו הקשה של פרעה מלך מצרים, ה' גאל את עם ישראל בנסים גלויים עד שאף פרעה טרח ללוותם בדרך, "ואומר להם: התפללו ובקשו עלי רחמים" (מד"ר, שמות, פר' כ', ג), שנאמר: "ויהי בשלח פרעה את העם". גם מן הגלות השניה שבה עם ישראל היו היו שרויים בגלות בין יהודים מומרים, ה' גאל את עם ישראל בנס נסתר בעת מכת החושך, שנאמר: "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות, י"ג, י"ח), "אחד מחמשה. ויש אומרים: אחד מחמשים. ויש אומרים: אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר: העבודה, לא אחד מחמשת אלפים!. ואימתי מתו?, בימי האפלה, שהיו קוברין ישראל מתיהן ומצרים יושבין בחשך, ישראל הודו ושבחו על שלא ראו שונאיהם ושמחו בפורענותן" (תנחומא, בשלח, סימן א). אף מן הגלות השלשית שבה עם ישראל היו שרויים בגלות בתוך עצמם, מחמת יצרם הרע ומידותיהם הגרועות, ה' גאל את עם ישראל באמצעות מתן מצות קרבן פסח ומצות מילה אשר באמצעות קיומן, עם ישראל הפכו להיות מעם של עבדים לעמו של ה' הראויים לגאולה.
נמצאנו למדים כי ה' לבדו גואל את עם ישראל משתי הגלויות החיצוניות, אולם מן הגלות השלשית הנמצאת בלבו של האדם, ה' יתברך רק מסייע בידיו של האדם להגאל ממנה באמצעות בחירתו החופשית בקיום מצוות התורה, שנאמר: "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות, י"ג, י"ז). כלומר, למרות שעם ישראל ראו בעיניהם את הנסים הגלויים שה' עשה עמהם בארץ מצרים, ועל אף שהם יצאו ממצרים ברכוש גדול, ולמרות שהם היו מוקפים בענני כבוד, ובעמוד ענן ובעמוד האש, ה' יתברך חשש שעם ישראל לא יוכלו לעמוד בנסיון המלחמה, עד שהם עלולים לשכוח את כל הנסים והנפלאות שה' יתברך עשה עמהם במצרים, והם אף ירצו לחזור לגילולי ארץ מצרים, שנאמר: "כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות, י"ג, י"ז), דהיינו, ה' יתברך אמר למשה מלכתחילה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמות, ג', י"ב). כלומר, ה' יתברך צפה כי ללא קבלת התורה בסיני עם ישראל לא יוכלו להתמודד ברוחניותם עם מלחמות פנים ואחור, דהיינו, מצד אחד הפלשתים ומהצד השני מצרים, "כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו" (תהלים, ק"ג, י"ד). וכן "אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר: 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו' (תהלים, ל"ז, ל"ב), ואלמלא הקב''ה שעוזר לו אינו יכול לו" (סוכה, נב:). לפיכך מחד גיסא ה' יתברך הקדים את צאתם של עם ישראל ממצרים במאה ותשעים שנה משום שהם היו שקועים במ"ט שערי טומאה, ואם הם היו נופלים לשער הנ' הם היו נטמעים שם לעולם. ומאידך גיסא ה' יתברך השהה את כניסתם של עם ישראל לארץ ישראל עד לאחר שהם יקבלו את התורה ויתחזקו ברוחניותם. וכן מובא בגמ': "לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן" (ע"ז, ה.), דהיינו, קיום מצוות התורה מקנות לעם ישראל שמירה מאוייביהם בדרך נס. לפיכך ה' הציל את עם ישראל משעבוד מצרים בזכות שהם קיימו "שתי מצוות: דם פסח, ודם מילה שמלו באותו הלילה" (רש"י-שמות, י"ב, ו'). על כן נאמר: "ולא נחם (גימ' חנם) אלהים דרך ארץ פלשתים", דהיינו, מתוך חיבתם של עם ישראל ה' יתברך לא חפץ לעשות להם נס בחינם אלא רק בזכות קיימם את מצוות התורה. וכן מובא בגמ': "ת''ר: מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה. א''ל אביי: אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית" (שבת, נג:). וכן מצאנו שה' יתברך מאפשר לכל יהודי בכל מקום שהוא, ובכל מצב שהוא להיגאל ולתעלות ברוחניות בזכות קיום כלל מצוות התורה, ואף למי שאינו יכול להיגאל בזכות קיום המצוות, ה' יתברך גואלו בחסד צעקת האמונה הבוקעת מתוך לבו, משום שהיא גורמת להתעוררות רחמיו של ה' יתברך, שנאמר: "ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם" (תהלים, ק"ז, ו').
משל למה הדבר דומה?, לאדם עריץ ששכר פועל למשך שנה בעבור סכום רב, בעל הבית הרשע התעמר בפועל והעבידו בפרך עד שהפועל התמוטט כעבור מחצית השנה, הרופא בדק את הפועל וקבע שאם הוא ימשיך לעבוד אפילו עוד יום אחד הוא ימות. לפיכך הפועל בקש מבעל הבית לשחררו ולתת לו את שכרו בעבור מחצית השנה, אך בעל הבית העריץ טען כי עליו להשאר עד תום חוזה העסקתו בעוד מחצית שנה, ואם לאו הוא לא ישלם לו בעבור מחצית השנה שהוא עבד אצלו בפרך. הפועל פנה בזעקה לבית הדין לעבודה, ובית הדין החליט שהצדק הוא עם הפועל, משום שבעל הבית העריץ הוא אשר גרם לו לאפיסת כוחות, לפיכך מן הדין הוא לשחרר את הפועל מידי בעל הבית העריץ מיד, ולשלם לו את מלוא הסכום כאילו שהוא עבד שנה תמימה ע"פ החוזה. כך הקב"ה שמע את צעקת בני ישראל והחליט שהמצרים שיעבדו את עם ישראל מעל ומעבר לגזרת בין הבתרים, לפיכך מן הדין הוא לשחררם מעבדות מצרים לאלתר.
וכן מובא בזוהר (שמות, כ.): "צעקה שצועק ואינו אומר כלום. אמר רבי יהודה: הלכך גדולה צעקה מכולן, שצעקה היא בלב, הדא הוא דכתיב: 'צעק לבם אל אדני' (איכה, ב', י"ח). צעקה וזעקה דבר אחד הוא, וזה קרובה לקב"ה יותר מתפלה ואנחה, דכתיב: 'כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו' (שמות, כ"ב, כ"ב). אמר רבי ברכיה:... 'ויחר לשמואל ויזעק אל ה' כל הלילה' (שמואל-א, ט"ו, י"א) הניח הכל ולקח צעקה משום דהיא קרובה לקודשא בריך הוא יתיר מכולהו, הדא הוא דכתיב: 'ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי' (שמות, ג', ט')... אמר רבי יהודה: גדולה צעקה שמושלת על מדת הדין של מעלה. אמר רבי יוסי: גדולה צעקה שמושלת בעולם הזה ובעולם הבא, דכתיב: "ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם" (תהלים, ק"ז, ו').
קרבן פסח וברית מילה:
בני ישראל שועבדו בארץ מצרים בפרך במשך קי"ז שנים, עד אשר הם נאנחו מתוך צרת העבודה בפרך וזעקו אל ה' יתברך שיצילם, באותה שעה שה' שמע את שוועתם הוא שלח את משה רע"ה להתחיל את תהליך יציאת מצרים, שנאמר: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה. וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות, ב', כ"ג-כ"ד). כלומר, ראשית תהליך הגאולה הוא: ההכרה הרוחנית העמוקה כי רק ה' יתברך יכול לגאול את עם ישראל מצרותיו. אולם בכדי להשלים את תהליך הגאולה עם ישראל נדרש להוכיח במעשים את אמונתו בה' יתברך, לפיכך ה' ציוה את עם ישראל לקיים שתי מצוות בערב יום הגאולה: מצות קרבן פסח ומצות מילה. באמצעות קיומן של שתי מצוות אלה עם ישראל הפכו להיות מעם של עבדים לעמו של ה' הראויים לגאולה, וכן מובא במדרש: "רבי מתיא בן חרש אומר: 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים' (יחזקאל, ט"ז, ח'), הגיעה שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו, ולא היה בידם מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר: 'שדים נכונו ושערך צמך ואת ערום ועריה' וגו' (יחזקאל, ט"ז, ז'), ערום מכל המצוות" (מכילתא, פרשת בא - מס' דפסחא, בא, פרשה ה'). "ונתן להם שתי מצוות: דם פסח, ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר: 'מתבוססת בדמיך' (יחזקאל, ט"ז, ו') בשני דמים, ואומר (זכריה, ט', י"א): 'גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" (רש"י-שמות, י"ב, ו'), דהיינו, עם ישראל יצא ממצרים מתוך כאב גשמי, עקב קיום מצות ברית המילה מספר שעות לפני היציאה ממצרים.
עם ישראל נצטוו לקיים דוקא את שתי המצוות האלה, משום שמצות קרבן פסח ומצות מילה הן מצוות דומות מכמה בחינות, ראשית: מצות קרבן פסח היא המצוה הראשונה שנצטוו עליה כל יחידי ישראל, ומצות מילה היתה גם המצוה הראשונה שעליה נצטוה אבי האומה אברהם אבינו ע"ה וזרעו. שנית: שתי המצוות האלה הן היחידות מכל מצוות עשה של התורה שאי ביצוען בשב ואל תעשה, גורר אחריו את העונש החמור של כרת אשר משמעותו הוא: ניתוק מעם ישראל ומן השכינה. שלישית: שתי המצוות האלה הן אשר אפשרו את יציאת מצרים גם למי שהיה שקוע במ"ט שערי טומאה ולא היו לו כל זכויות אחרות, כמאמר הנביא: "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי" (יחזקאל, ט"ו, ו').
כלומר, בליל יציאת מצרים ה' כרת עם ישראל שתי בריתות דמים אשר משמעותן היא: שיעבוד פיזי ורוחני מלא של עם ישראל לקב"ה, ובמקביל לכך הקב"ה התחייב לגאול את עם ישראל ולהבטיח את קיומו לנצח. הברית הראשונה שנכרתה בין ה' לבין עם ישראל היא ברית המילה הנערכת לכל בן ישראל ביום השמיני להולדתו, ברית זו החתומה בבשרם של בני ישראל מסמנת את עם ישראל כעבדי ה' בעוה"ז החל מהיום השמיני להולדתם ועד ליום מותם. אך מאחר ולביצוע ברית המילה לא ניתן לקבל את הסכמתו של התינוק לביצוע הברית, לפיכך בהגיע הבן לגיל מצוות הוא מחויב לכרות את הברית השניה עם הקב"ה על ידי הקרבת קרבן פסח מדי שנה בשנה. כלומר, המשמעות העמוקה של קרבן פסח היא: חידוש וכריתת הברית מדעתו של כל בן לעם היהודי.
נמצאנו למדים כי צעקתם של עם ישראל גרמה לתחילת תהליך יציאת מצרים, אשר הושלם בזכות קיומן של מצוות מילה וקרבן פסח שעיקרם הוא כאב ודם, ומצוות אלה הן גם אשר העבירו את בני ישראל ממעמדם הזמני של "עבדי פרעה" למצב הנצחי של "עבדי ה'", דהיינו, היציאה מעבדות פיזית של העוה"ז לחירות עולם רוחנית מתבצעת באמצעות קיום המצוות, אשר ראשיתם היא במצות "ברית מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות, והתורה כולה נכרתו עליה שלש בריתות" (הרמב"ם, ברכות, פ"ב, ג). כלומר, חשיבותה של מצות ברית המילה גדולה אף ממצות תלמוד תורה אשר עליה נאמר במשנה: "ואומר (שמות, ל"ב, ט"ז), 'והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת', אל תקרא 'חרות' אלא 'חירות', שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות, פ"ו, ב).
קריעת ים סוף:
בטרם שהקב"ה קרע לפני עם ישראל את ים סוף וטיבע את המצרים בתוכו, הקב"ה בחן את ישראל במבחן צעקת האמונה, כמובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה כא): "אמר רבי ברכיה: יפה היתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפלות. למה?, שכיון שרדפו אחריהם וראו אותן נתייראו מאד ותלו עיניהם למרום, ועשו תשובה והתפללו, שנאמר: 'ויצעקו בני ישראל אל ה'' (שמות, י"ד, י'), אמרו ישראל למשה: מה עשית לנו?!, עכשיו הם באים ועושים לנו כל מה שעשינו עמהם, שהרגנו בכוריהם ונטלנו ממונם וברחנו, לא אתה אמרת לנו (שמות, ג', כ"ב): 'ושאלה אשה משכנתה'?!, באותה שעה היו עומדים ולא היו יודעים מה לעשות. והיה הים סוגר, והשונא רודף וחיות רעות מן המדבר... כיון שראו ישראל שהיו מוקפין משלוש רוחות... תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו לקב"ה, שנאמר: 'ויצעקו בני ישראל אל ה''. ולמה עשה הקב"ה להם כך?, אלא שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתן". כלומר, הרכוש הגדול שעם ישראל השאיל מן המצרים גרם לעם ישראל פחד מלשוב למצרים מפני בעלי החוב המצריים, לפיכך עם ישראל נאלץ להשתמש בכוחה של הצעקה, שנאמר: "ויצעקו בני ישראל אל ה'" (שמות, י"ד, י') .
כדי להבהיר את ענין יעילות הצעקה של בני ישראל לה' יתברך, רבי יהושע בן לוי הוסיף משל (מד"ר, שמות, פרשה כא): "למה הדבר דומה?, למלך שהיה בא בדרך, והיתה בת מלכים צועקת לו: בבקשה ממך הצילני מיד הלסטים!, שמע המלך והצילה. לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה, היה מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה. מה עשה המלך?, גירה בה הלסטים כדי שתצעק וישמע המלך. כיון שבאו עליה הלסטים התחילה צועקת למלך, אמר לה המלך: לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך. כך כשהיו ישראל במצרים והיו משעבדים בהם התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה... התחיל הקב"ה מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, והיה הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצין. מה עשה?, גירה לפרעה לרדוף אחריהם, שנאמר: 'ופרעה הקריב'. מיד 'ויצעקו בני ישראל אל ה'', באותה שעה אמר הקב"ה: לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם, שנאמר (שיה"ש, ב', י"ד): 'יונתי בחגוי הסלע... השמיעני את קולך', אותו קול ששמעתי במצרים". כלומר, בעת שהותם של עם ישראל בעבדות מצרים, עם ישראל היו משולים לבת מלכים השייכת לקב"ה בזכות היותם בני אברהם, יצחק ויעקב בחיריו, והלסטים שבמשל הם המצרים המסמלים את יצה"ר והחומרניות של העוה"ז אשר התגברו על עם ישראל ושעבדום בפרך, עד אשר עם ישראל התעלו וצעקו מפנימיות אמונתם לקב"ה שיצילם, וע"י כך עם ישראל התקרבו לה' יתברך. על כן ה' הצילם מן הליסטים והפכם ממצב של בת מלך למצב של אשת המלך, אשר היא יותר קרובה לבעלה מאשר קרבת הבת לאביה, בבחינת "אשתו כגופו דמי" (בכורות, לה:).
נמצאנו למדים כי תחילת גאולתם של עם ישראל ממצרים החלה בצעקת האמונה, ונמשכה בזעקת ברית המילה ובדם קרבן פסח, והסתיימה בקריעת ים סוף אשר נגרמה בזכות צעקת האמונה ומסירות הנפש של בני ישראל ומשה רע"ה, שנאמר: "ויצעקו בני ישראל אל ה'" (שמות, י"ד, י')... "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות, י"ד, ט"ו). כלומר, למרות שלא מצאנו שמשה צעק לה', אלא אף אמר לבני ישראל "אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה'" (שמות, י"ד, י"ג), אולם בטחונו של משה בה' יתברך נחשבה לפני ה' כצעקה גדולה. לפיכך ה' אמר למשה רע"ה כי הוא שמע את צעקתם הראשונית של עם ישראל, והחליט לקרוע לפניהם את הים בעקבות צווחתם, אך למרות זאת ה' בקש ממשה רע"ה שלא יצעק אליו בענין זה, אלא אמר לו: "דבר אל בני ישראל ויסעו. ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", דהיינו, במקום לצעוק אלי, אמור לעם ישראל שיכנסו לים סוף מתוך מסירות נפש, ע"מ שהם יהיו ראויים לגאולה גם מתוך צרה, ולך אני מגלה כי הים יבקע לפניהם. וכן נאמר בזוהר: "בעתיקא תליא מילתא" (שמות, מח.), דהיינו העתקת רגליהם של עם ישראל ממקומם לתוך ים סוף מתוך מסירות נפש ובניגוד להגיון הפשוט, היא אשר גרמה להצלתם. וכן מובא בגמ': "מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים: מתוך הקץ, מתוך צרה, מתוך צווחה, מתוך זכות אבות, מתוך תשובה" (ירושלמי, תענית, ג., פ"א, הלכה א).
שירת הים:
השירה הראשונה שעם ישראל שוררו לה' יתברך נבעה מתוך הכרת הטוב לאחר סיומה של גזרת השעבוד למצרים. כלומר, ללא הנסים הגלויים שעם ישראל ראה בעת יציאת מצרים ובפרט לאחר קריעת ים סוף וביזת הים, עם ישראל לא היה פוצח בשירה החדשה בכדי להודות לה' יתברך על רוב חסדיו, הנעשים בדרך הטבע כביכול. לפיכך הקב"ה לא דלג על שלב העבדות למצרים, ולא נתן לעם ישראל את התורה וארץ ישראל מיד. וכן מובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה כא): אמר הקב"ה: לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם, שנאמר (שיה"ש, ב', י"ד): 'יונתי בחגוי הסלע... השמיעני את קולך', אותו קול ששמעתי במצרים".
משל למה הדבר דומה?, למלך שהיו לו בנים ממספר נשים, אך המלך אהב מכל בניו את הבן היחיד אשר נולד לו מאשתו האהובה. המלך הרעיף מכל טוב הממלכה על כל בניו, אולם בני המלך לא הודו למלך על כך, אלא הם קיבלו את כל הטובות אשר המלך העניק להם בטבעיות ובאדישות, משום שהם סברו כי זוהי חובתו של אביהם המלך לעשות עמהם. כפיות הטובה של בני המלך העלתה את חמתו, ויותר מכל המלך כעס על בנו האהוב אשר אף הוא לא היה מודה ומשבח את המלך על כל הטובות שהמלך נתן לו. לפיכך המלך החליט לייסר את בנו האהוב בכדי ללמדו את מידת הכרת הטוב, משום שהמלך בחר בו להיות ממשיך דרכו. בתאום עם אשתו האהובה המלך קרא לבנו האהוב ואמר לו: בני, עד היום גידלתיך ומלאתי את כל מחסורך, אולם עתה גדלתה ועצמת ולכן עליך להתחיל להסתדר ללא עזרתי, לפיכך אסוף את מטלטליך וצא מן הארמון. בן המלך האהוב נאלץ לצאת מן הארמון אל הרחוב ללא מזון ואף ללא מקום ללון. בלית ברירה פנה בן המלך אל השוק ועבד בנשיאת משאות כבדים בעבור מספר פרוטות, בלילות היה בן המלך ישן מתחת לדוכנים הריקים, ועם שחר הוא השכים לעבודת הסבלות. בכל התקופה הזאת המלך השגיח על בנו באמצעות שליחים ע"מ שאיש לא יפגע בבנו האהוב. כשנודע למלך באחד הימים כי בנו מט לפול, המלך שלח לבנו האהוב נדבה בסך של מאה זהובים באמצעות אחד מן המשגיחים, בן המלך התפעל מן הנדבה המכובדת, ומיד הוא פצח במסכת שבחים, תודות וברכות למשגיח המלך. לאחר מספר חדשים המלך קרא לבנו האהוב לשוב לארמון ולהתכבד בכל טוב המלך, ומיד באותה שעה בן המלך פצח בשירה חדשה, בשבחים, בתודות ובברכות לאביו המלך, ומאותו יום אילך בן המלך האהוב הודה, ושיבח וברך את המלך על כל טובה שהמלך נתן לו. כך היה גם כאשר ה' יתברך נתן לעם ישראל את כל טוב מצרים, ובמקום להודות לה' עם ישראל עבדו עבודה זרה. לפיכך ההשגחה העליונה קבעה לעם ישראל את גזרת השיעבוד למצרים, ע"מ לגרום להם להכיר תודה לה' יתברך על שהוא שומרם ומצילם מכל רע לנצח. על כן רק לאחר שעם ישראל נגאלו משעבוד מצרים וקבלו גם את ביזת הים, אז "שירה חדשה שבחו גאולים". וכן מובא במדרש: "ויסע משה את ישראל מים סוף', אמר רבי אבא בר כהנא: הסיען מחטאו של ים סוף, שכיון שאמרו שירה מחלה להם השירה על שחטאו בים" (מד"ר, שמות, פר' כד, ג).
כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך:
שלשה ימים בלבד לאחר הנס הגלוי של קריעת ים סוף, חלה נסיגה רוחנית בעם ישראל אשר התלוננו על משה: "מה נשתה"?, לצורך פתרון בעית המים במדבר משה רע"ה השתמש שוב בכוחה של הצעקה, שנאמר: "ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך" (שמות, ט"ו, כ"ה-כ"ו). כלומר, עוד בטרם קבלת התורה ה' הודיע לישראל את סגולת הרפואה הנובעת מקיום מצוות התורה, וכן פירש הרש"י: "לא אשים עליך', ואם אשים הרי הוא כלא הושמה 'כי אני ה' רופאך' זהו מדרשו (מכילתא). ולפי פשוטו: 'כי אני ה' רופאך' ומלמדך תורה ומצות למען תנצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם: אל תאכל דברים שמחזירים אותך לידי חולי וזהו איזון מצוות, וכן הוא אומר (משלי, ג', ח'): 'רפאות תהי לשרך". לכאורה פירוש הרש"י: "ואם אשים הרי היא כלא הושמה" סותר את האמור בתורה במפורש: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך"?.
אלא נלענ"ד שהרש"י דייק מן האמור "אשר שמתי במצרים", כי את המחלה באופן ששמתי במצרים "לא אשים עליך", דהיינו, כמשל לאוייב החותך בבשר יריבו. אך מחלה אשר היא לצורך רפואה "אשים עליך" בכדי לרפאותך, לפיכך מחלה שכזו היא "כלא הושמה 'כי אני ה' רופאך", כמשל לרופא החותך בבשרו של האדם לצורך רפואתו. כלומר, המחלות שהקב"ה הביא על המצרים היו לצורך ייסוריים בלבד, אולם המחלה שה' מביא על עם ישראל היא לצורך רפואתם, כפי שהרש"י הבהיר בפירושו השני: "כרופא הזה האומר לאדם: אל תאכל דברים שמחזירים אותך לידי חולי וזהו איזון מצוות". כלומר, כדוגמת מצות ברית המילה שאף הגויים ב"עולם המתקדם" חותכים לעצמם את אבר מינם מטעמים רפואיים, כמו כן מידי פעם מוכח באופן מדעי כי מצוות רבות מן התורה משמרות את בריאות הגוף והנפש של האדם. וכן מצאנו כי למחלות הבאות על עם ישראל ישנן סיבות רוחניות אשר בעטין הן באות על הפרט מעם ישראל, לפיכך כאשר הסיבות למחלה מועלמות גם המחלה נעלמת, כפי שנאמר בלשון יחיד: "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך" (שמות, ט"ו, כ"ו). כלומר, אף מן המחלות של קור וחום הנתונות בידי האדם, כמובא בגמ': "הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים" (כתובות, ל.), ה' יתברך מרפא את הצדיק, שנאמר: "כי אני ה' רפאך" מכל מחלה.
מעשה ביהודי אחד שחלה במחלה ממארת, הלך האיש לרופאים, לפרופסורים, לבתי חולים מיוחדים בחו"ל, לקח תרופות, עשה ניתוחים, וכו', וכל זה לא הועיל לו. בלית ברירה אחרת פנה אותו אדם לרבי ובקש את עצתו ותפילתו למען רפואתו, הרבי הפנה אותו לפרופסור בעל מרפאה בכפר נדח ומרוחק, מיד החולה נסע לשם כשהוא מלא תקוה, אך כשהוא הגיע לאותו מקום נפלו פניו, משום שלא היה שם לא רופא ולא מרפאה, ואף איש מזקני הכפר לא ידעו על פרופסור כל שהוא שעבר בכפרם אי פעם. חזר אותו אדם אל הרבי וסיפר לו על ביקורו בכפר אשר לשם הרבי שלחו. אמר לו הרבי: אם אין באותו כפר לא רופא ולא מרפאה ולא פרופסור, מה עושים אנשי אותו הכפר כשהם חולים?, אמר לו החולה: אין להם ברירה אחרת אלא לסמוך על חסדי ה' יתברך. אמר לו הרבי: זהו שמו של הפרופסור מאותו כפר ששלחתי אותך אליו, כפי שנאמר: "כי אני ה' רופאך".
וכן מסופר על יהודי אחד שסבל מכיב קיבה והרופאים אסרו עליו לאכל חמין בשבת, היהודי הלך לשאול את ה"חפץ חיים" האם עליו להשמע לעצת הרופאים?, אמר לו ה"חפץ חיים" כשאדם אוכל לכבוד שבת הוא אינו ניזוק, משום שנאמר בגמ': "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא" (שבת, יב.), והרי הדברים הם קל וחומר: אם השבת מרפאת חולאים, על אחת כמה וכמה שבגין שמירת השבת לא יארע לאדם שום חולי. היהודי הוסיף ושאל את "החפץ חיים": אולי בכל זאת כדאי להשמע לעצת הרופאים ולהמנע מאכילת חמין בשבת?, ענה לו ה"חפץ חיים": אתה צריך להמנע מאכילת חמין כעצת הרופאים. היהודי היה נבוך מן הסתירה בדברי ה"חפץ חיים", אך ה"חפץ חיים" הסביר לו כי אין כל סתירה בדבריו, משום שאם האדם מקבל את דברי חז"ל כפישוטם ומאמין בהם, אז לא יארע לו כל נזק, אולם לאדם שהוא קטן אמונה דברי חז"ל אינם מגינים עליו, לפיכך עליו להשמע לעצת הרופאים.
מלחמת עמלק:
בטרם מלחמת עמלק הקב"ה גרם לישראל התחזקות באמונה כתוצאה מפחד מלחמה, כמובא במדרש (תנחומא, יתרו, ג'): "וישמע יתרו'... בשעה שבא עמלק הרשע להלחם בישראל, מה כתיב שם?, 'וילחם עם ישראל ברפידם' (שמות, י"ז, ח'). מהו רפידים?, שרפו ידיהם מן התורה ומן המצוות, ראה מה כתיב שם (שמות, י"ז, ז'): 'ויקרא שם המקום מסה ומריבה'. התחיל הקב"ה צווח לפניהם: עד מתי אתם מנסים אותי?, עד מתי אתם מריבין אותי?, ואף משה צווח: 'מה תריבון עמדי ומה תנסו את ה'... אמר להן הקב"ה: כך הרהרתם 'היש ה' בקרבנו'?!, חייכם הריני מודיע לכם, לכך 'ויבא עמלק'. רבי לוי אמר: למה הדבר דומה?, לבן שהיה רוכב על כתף אביו והיה דבר של חפץ, ואומר לו: קח לי, והוא לוקח לו, פעם ראשונה, שניה ושלישית. ראה אדם אחר אמר ליה: ראית אבי?, אמר לו אביו: אתה רכוב על כתפי וכל מה שתבקש אני לוקח לך, ואתה אומר: ראית אבי?!, השליכו מכתפו ובא הכלב ונשכו. כך היו ישראל: כשיצאו ממצרים הקיפן בענני כבוד, בקשו לחם הוריד להם את המן... בקשו בשר נתן להם שליו... הוא נותן להם כל צרכיהם, והן אומרים: 'היש ה' בקרבנו'?, אמר הקב"ה: כך הרהרתם?!, הרי הכלב בא ונושך אתכם, לכן 'ויבא עמלק". כלומר, מלחמת עמלק ממחישה לעם ישראל לדורותיו את הקשר שבין האמונה של ישראל בקב"ה לבין טיב השרדותם, דהיינו, חוזק אמונתם של עם ישראל בה' משפיע על גודל המרחק של ישראל מה' יתברך אשר הוא שומרם ומצילם. פירושו של דבר: כאשר אמונת עם ישראל בקב"ה נחלשת, ה' מתרחק מישראל והם נמסרים ביד האויב ח"ו, וכאשר עם ישראל חוזרים בתשובה ומאמינים בה' יתברך, הקב"ה מתקרב אליהם וגורם לנצחונם על כל אוייביהם בנקל. וכן מובא במדרש (תנחומא, בשלח, סימן כה): "לפי שפירשו ישראל מדברי תורה, לפיכך השונא בא עליהם. ולעולם אין השונא בא אלא על החטא ועל העבירה, לכך נאמר: 'ויבא עמלק". וכן נאמר בסיום הפטרת פרשת בשלח: "כן יאבדו כל אויביך ה' ואהביו כצאת השמש בגברתו" (שופטים, ה', ל"א).
משל למה הדבר דומה: לתינוק שפתח את דלת הארון שהיתה תלויה עליו מראה, התינוק הביט בראי והנה דמות תינוק בתוך הארון. התינוק כעס על כך שתינוק אחר מתחבא בארון שבחדרו, ואף הדמות שממולו כעסה. התינוק לקח חפץ לזרוק על הדמות שבמראה, ואף הדמות לקחה את אותו החפץ לזרוק עליו. התינוק סגר את דלת הארון ורץ בבהילות להזעיק את אמו, בטענה שהתינוק שבארון רוצה לזרוק עליו חפץ. האם הבינה שבנה אינו מבין עדין שהדמות המשתקפת מן המראה היא צלמו ודמותו, לפיכך אמו אמרה לו שיחייך למראה ויתן לדמות שבמראה ממתקים, ובכך הם יחיו יחד בשלום באותו החדר. הנמשל הוא לעם ישראל אשר שכרם הוא כהשתקפות מעשיהם לפני הקב"ה, דהיינו, כאשר ישראל משפרים את מעשיהם לנוכח ה' גם שכרם מאת הקב"ה משתפר, בבחינת "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" (עדויות, פ"ה, משנה ז).
וכן הרש"י פירש בתחילת פרשת יתרו (שמות, י"ח, א'): "וישמע יתרו' מה שמועה שמע ובא?, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" (זבחים, קט"ז.), דהיינו, קריעת ים סוף שהיתה מאורע ניסי ועל טבעי, והנצחון במלחמה על עמלק שהיה נס בדרך הטבע כביכול, שניהם היו שווים בעיניו של יתרו, משום שהתערבותו של ה' יתברך למען עם ישראל נעשתה מאותה הסיבה של התקרבות עם ישראל לה' בעת מצוקה, אשר מקורה הפנימי הוא: אמונה בלתי מסוייגת של עם ישראל בכוחו של הקב"ה. וכן מובא במשנה (ר"ה, פ"ג, משנה ח): "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל' וגו' (שמות, י"ז, י"א), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?, אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר, כ"א, ח'): 'עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי', וכי נחש ממית או נחש מחיה?, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים". לפיכך התורה ציותה לחקוק בזכרונם של עם ישראל לדורותיו את לקח ישועת ה' במלחמת עמלק, בשלוש מצוות: לזכור (דברים, כ"ה, י"ז), לא לשכוח (דברים, כ"ה, י"ט), ולמחות את זכר עמלק (דברים, כ"ה, י"ט). משמעות הלקח של עם ישראל ממלחמת עמלק לדורות עולם היא: שגם במצבים אשר בהם עם ישראל נתון במצב רוחני שפל ביותר, כאשר עם ישראל עושים אגודה אחת לבקש רחמי שמים ומתחזקים באמונה, ה' מצילם מצרתם ולו רק בזכות צעקתם הנובעת מעומק אמונתם בה' יתברך. וכן מובא במדרש: "הקול קול יעקב', אין יעקב שולט אלא בקולו... אמר רבי ברכיה: בשעה שיעקב מרכין בקולו ידי עשו שולטות, דכתיב (שמות, ט"ו): 'וילונו כל העדה'... 'ויבא עמלק', ובשעה שהוא מצפצף בקולו אין הידים 'ידי עשו', אין ידי עשו שולטות". וכן נאמר: "ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם" (תהילים, ק"ז, ו').
מלחמת סיסרא:
הפטרת פרשת בשלח היא "שירת דבורה", הטעם לכך הוא משום שארועי קריעת ים סוף ואירועי מפלת סיסרא דומים בכך שראשיתם החלה בזעקת בני ישראל, דהיינו, גם בימי דבורה הנביאה החלה גאולתם של עם ישראל בזכות זעקתם, שנאמר: "ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ואהוד מת. וימכרם ה' ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור ושר צבאו סיסרא... ויזעקו בני ישראל אל ה' כי תשע מאות רכב ברזל היו לו והוא לחץ את ישראל בחזקה עשרים שנה" (שופטים, ד', א'-ג'). נמצאנו למדים כי גם במלחמת סיסרא, בני ישראל השתמשו בסוד כוחה של הצעקה, הגורמת לכך שגם במצבים אשר בהם עם ישראל נתון במצב רוחני שפל ביותר, כאשר עם ישראל עושים אגודה אחת לבקש רחמי שמים ומתחזקים באמונה, ה' מצילם מצרתם ולו רק בזכות צעקתם הנובעת מעומק אמונתם בה' יתברך. לפיכך בעקבות צעקת האמונה של עם ישראל, הקב"ה שלח את דבורה הנביאה אשר גרמה להחלצותם של עם ישראל מלחצו של האוייב, ולנצחון צבאי-ניסי של עם ישראל על הכנענים בראשות סיסרא.
וכן מצאנו שקריעת ים סוף ומפלת סיסרא דומים מכמה בחינות: ראשית: בצעקת האמונה שגרמה לתחילת התהליך, שנאמר: "ויזעקו בני ישראל אל ה'" (שופטים, ד', ג'). שנית: אף במלחמה עם סיסרא ה' שינה את הטבע לצורך נצחונו של עם ישראל על אוייביו, שנאמר: "מן השמים נלחמו הכוכבים" (שופטים, ה', כ'). שלישית: בתחילת המלחמה עם סיסרא ה' הימם את כל מחנה האוייב, שנאמר: "ויהם ה' את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק" (שופטים, ד', ט"ו). רביעית: גם לוחמי פרעה וגם לוחמי סיסרא טובעו במים, שנאמר: "נחל קישון גרפם נחל קדומים" (שופטים, ה', כ"א). חמישית: אף בסיום הנצחון על סיסרא נאמרה שירה, שנאמר: "ותשר דבורה וברק בן אבינועם" (שופטים, ה', א'). וכן מצאנו שגם הגמרא מקשרת בין קריעת ים סוף למלחמת עמלק, ככתוב: "אמר לו הקב"ה לנחל קישון: לך והשלם ערבונך!. מיד גרפם נחל קישון והשליכן לים, שנאמר: 'נחל קישון גרפם נחל קדומים', מאי 'נחל קדומים'?, נחל שנעשה ערב (לים על זה מימות מצרים-רש"י) מקדם, באותה שעה פתחו דגים של ים ואמרו: 'ואמת ה' לעולם" (פסחים, קיח:).
בהתבוננות מעמיקה ניתן למצוא קשר גם בין גאולת ישראל ממצרים בזכות מצות ברית המילה והנשים הצדקניות, לבין בחירתה של דבורה הנביאה לשפוט את ישראל ולגרום לנצחונם של עם ישראל על הכנענים בראשות סיסרא, כמובא במדרש: "מה ראה הקב"ה להגן עליהם בדם?, כדי לזכור להם דם מילת אברהם. ובשני דמים ניצולו ישראל ממצרים: בדם פסח ובדם מילה" (מד"ר, שמות, פרשה יז), ומובא בגמ': "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה, יא:). כלומר, מצות ברית המילה פרט להיותה מצות עשה, יש בה גם ייחודיות המבטאת את המשכיות שרשרת הדורות מאז אברהם אבינו ע"ה, דהיינו, שמירה על שלהבת האורות של עם ישראל לדורותיו. כמו כן הנשים הצדקניות המוסרות את בנם הרך למילה, אף הן מבטאות את שמירת שרשרת הדורות של הנשים הצדקניות אשר בזכותן נגאלו עם ישראל ממצרים. וכן מצאנו שדבורה הנביאה זכתה להנהיג את ישראל לנצחון בזכות שמירתה על אור ישראל, כפי שמבואר במדרש (ילקוט שמעוני, שופטים, ד', המשך סימן מב): "ודבורה אשה נביאה', וכי מה טיבה של דבורה שנתנבאת על ישראל ושפטה אותם?, והלא פנחס בן אלעזר עומד?, מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם, רוח הקדש שורה עליו. תנא דבי אליהו: אמרו, בעלה של דבורה עם הארץ היה, אמרה לו: בא ואעשה לך פתילות ולך לבית המקדש שבשילה, אז יהיה חלקך בין הכשרים שבהם ותבוא לחיי עולם הבא. והיא עושה פתילות והוא הולך לבית המקדש, וג' שמות יש לו לברק: ברק, מיכאל ולפידות. ברק ע"ש שפניו היה דומה לברק, מיכאל ע"ש שהיה ממיך את עצמו, לפידות ע"ש שאשתו עושה פתילות והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה. והקב"ה... אמר לה: דבורה!, את נתכוונת להרבות אורי, אף אני ארבה אורך ביהודה וירושלים כנגד י"ב שבטים". כלומר, השתדלותה של דבורה לשמר ולהרבות את אורו של מקום השראת השכינה בישראל, הקנו לה את הזכות לקבלת נבואה, וגם להנהיג את עם ישראל לנצחון על סיסרא, ואף לומר שירה כשירת בני ישראל על גדות ים סוף.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי צעקת עם ישראל לדורותיו היא אשר גרמה לה' לקיים את הבטחתו לדאוג להשרדותם הנצחית, ואף לגאולתם של עם ישראל מצרותיו בכל דור ודור, למרות שעם ישראל היו שרויים בשפל רוחני, כפי שהדבר הוכח לעם ישראל הן ביציאה מגלות מצרים, והן בקריעת ים סוף, וגם במלחמת עמלק, ואף במלחמת סיסרא. וכן "אמר רבי אלעזר: כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא מתוך חמשה דברים אלו: מתוך צרה, ומתוך תשובה, ומתוך זכות אבות, ומתוך רחמים, ומתוך הקץ. מתוך צרה, דכתיב (שמות, ב', כ"ג): 'ויאנחו בני ישראל'. מתוך תשובה, דכתיב (שמות, ב', כ"ג): 'ותעל שועתם'. מתוך זכות אבות, דכתיב (שמות, ב', כ"ד): 'ויזכר אלהים את בריתו'. ומתוך רחמים, דכתיב (שמות, ב', כ"ה): 'וירא אלהים את בני ישראל'. מתוך הקץ (שמות, ב', כ"ה): 'וידע אלהים'. ואף לעתיד לבוא אין נגאלים אלא מתוך חמשה דברים הללו, מתוך צרה, דכתיב (דברים, ד', ל'): 'בצר לך', הרי מתוך צרה. 'ושבת עד ה' אלהיך' (דברים, ד', ל'), הרי מתוך תשובה. 'כי אל רחום ה' אלהיך' (דברים, ד', ל"א), הרי מתוך רחמים. 'ולא ישכח את ברית אבתיך' (דברים, ד', ל"א), הרי מתוך זכות אבות. 'ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים' (דברים, ד', ל'), הרי מתוך הקץ. ודוד פרש אותן: 'וירא בצר להם' (תהלים, ק"ו, מ"ד), הרי מתוך צרה. 'בשמעו את רנתם' (תהלים, ק"ו, מ"ד), הרי מתוך תשובה. 'ויזכר להם בריתו' (תהלים, ק"ו, מ"ה), הרי מתוך זכות אבות. 'ויתן אותם לרחמים' (תהלים, ק"ו, מ"ו), הרי מתוך רחמים. 'הושיענו אלהי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגוים' (תהלים, ק"ו, מ"ז), הרי מתוך הקץ" (מד"ר, ואתחנן, פר' ב, כג). כלומר, לצורך הגאולה מלמעלה "בעתה" (ישעיה, ס', כ"ב) נדרשים: זכות האבות, והמתנה לקץ ימי הגלות. אולם לצורך הגאולה מלמטה ב"אחישנה" נדרשים: חזרה בתשובה, ואנחה מתוך צרה אשר היא גורמת להתעוררות רחמיו של ה' יתברך. כפי שמצאנו בעת שעבוד מצרים, בקריעת ים סוף, במלחמת עמלק, במלחמת סיסרא, וכו'. כלומר, רובו של תהליך הגאולה נתון ללבם ולפיהם של עם ישראל, שנאמר: "בזעקך יצילך קבוציך" (ישעיה, נ"ז, י"ג, ב"ב צא:).
יה"ר שה' יתברך ישמע את צעקתם המתמשכת של עם ישראל בגלות, כשם שה' יתברך שמע את קול צעקתם של עם ישראל במצרים, ובזכות בכייתם של עם ישראל ה' ברוב טובו וברוב רחמיו ישוב לגאלנו אחרית כראשית, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להיטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי. וששתי עליהם להטיב אותם ונטעתים בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי" (ירמיה, ל"ב, מ-מ"א).



העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)



מחברם של הספרים: אשר על המשכן, אשר תקראו, ומצמרת הארז
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב