“הווה משובח" נשמע לי טוב. נשמע לי משובח וראוי. “הווה משובח" נשמע לי קוד ראוי לתהליכי ריפוי ולstate of mind שמחיש תהליכי כאלה. אנחנו רוצים ליצור לעצמנו הווה משובח משום שזהו אחד מאבני הבניין של חיים בריאים, מתפתחים ושופעים. הבה ניצור לעצמנו הווה משובח!
מהו "הווה משובח"?
אני מעדיף שאתחיל בלהרגיש את זה ופחות להסביר את זה. מדוע? משום שלרגש, לדמיון ולאינטואיציה יכולת נהדרת להעביר לנו מידע חשוב. ההיגיון האנושי מופלא ונהדר בעצמו, אך מסתבר שלעתים כשהוא בא למלל ולתאר באופן הגיוני דברים עמוקים הוא נאלץ לצמצם אותם ואף לגרוע מהם. אז לפני שנפצח בהסברים, הבה נרגיש. זו יכולה להיות תחושה משובחת, רגש משובח, כשמדברים על "הווה משובח". עד כצה נראה לך שיש בידך האפשרות ליצור לעצמך "הווה משובח"?
מהו ה"הווה המשובח" שלך?
נסה לעצור ולהתבונן ללא מילים במושג הזה. חוש אותו. נשום אותו. היה אתו קצת. “הווה משובח". איך משבחים את ההווה? איך עושים זאת ללא שמץ של שיפוטיות, פחד או דעות קדומות? מה קורה כשמתחברים ל"הווה משובח"? כמה זמן ניתן להישאר ב"הווה משובח"? האם כל אחד יכול להגדיר לעצמו את ה"הווה המשובח" שלו?
הווה משובח הוא בראש ובראשונה הווה נעים.
הגדרה זו ראשונית ולא מספיקה אך מכילה בתוכה מידע רב. ההווה הנעים הוא תנאי בסיסי לכל מה שיכול לבוא אחר כך ממה שאכנה "הווה משובח". ובמילים אחרות – מתפקידו של אדם לשאול את עצמו מפעם לפעם, ובתדירות הולכת וגדלה – "האם נעים לי כעת?", או – "מה יש באפשרותי לעשות כדי שיהיה לי עכשיו יותר נעים?". על האדם לסגל לעצמו מוטיבציה שבה הוא שואל את השאלה הזו פעמים רבות ככל הניתן. תנועה לכוון הווה נעים גורמת לאדם להתעמת עם מגוון קשיים ומכשולים בדרכו, מכשולי התמכרות לסיטואציות מורכבות שיש בהן מידה של חוסר אונים, חווית קורבן אל מול המציאות ותיסכול ברמות שונות. אם אני מנסה לבנות לעצמי מסלול חיים שבו אני חש יותר ויותר נעים, לא תהיה לי ברירה אלא לנקוט במספר צעדים "לא נעימים", כלפי מה או מי שחוסם את דרכי אל המטרה הנשגבת הזו. אדם שהערך "הווה נעים" אינו נר לרגליו לא יכול לפתח באמת את ההווה שלו. הוא אולי ידבר על כך, אולי אף ילמד אחרים משהו אך לא יוכל באמת להגשים את מטרתו. היקום אינו אכזרי ואינו נקמן, עוין או "מחכה בפינה". מי שבוחר בחירות אמיצות למען חיים נעימים יותר מקבל על הדרך את העזרה לה הוא זקוק. אם יש הכרח להיפרד ממשהו, מהרגל, ממקום עבודה או ממישהו, במהרה יסופקו תחליפים מוצלחים יותר. אך כדי שזה יקרה הכרחי שאדם יחתור להווה נעים יותר, הרמוני יותר ומזין יותר. הכרחי. אם כאן אנו נתקעים אז מכאן אין לאן להמשיך ללכת.
"הווה משובח" הוא מקום פעיל, דינאמי, רוחש ונע ללא הרף.
"הווה משובח" אינו רגוע מדיי מכיוון שהחיים האמיתיים נמצאים בתנועה מתמדת עם כמיהה ליצירה, התחדשות, התרעננות ושינוי. "הווה משובח" הוא מקום יחסית מאוזן המסוגל להכיל את התנועה הרבה הזו, את הדחפים והתשוקות האנושיות, מבלי לאבד תחושה של שליטה מסוימת בהתנהלות החיים. הווה משובח הוא מקום שבו ללא הרף מתבוננים אחורה וקדימה (עבר ועתיד) וחשים בעונג הולך וגדל כיצד ההווה עצמו נמצא בתנועה, תנועה של עבר שהופך לעתיד.
"הווה משובח", לטעמי, הוא סוג של תחנת מעבר שנמצאת כל הזמן בתנועה. ההווה של רגע זה אינו ההווה של עוד רגע. זו תחנת מעבר שניתן להיכנס לתוכה בתנאי שמוכנים לעובדה שהיא נמצאת בתנועה מתמדת. התנועה המתמדת מקיימת קשר הדוק עם המקום ממנו היא באה (העבר) שמשפיע באופן משמעותי ונחרץ על אפשרויות ההתקדמות שלה. התחנה הזו מקיימת גם קשר הדוק עם העתיד עם אפשרויותיו הרבות, אליו היא נעה מכוח ומכורח קיומה הבסיסי.
אחת מהתכונות הבסיסיות והמפוארות אותה אנו מייחסים למושג או לישות "אלוהים" היא יכולת הבריאה. יכולת היצירה. אלוהים בורא, בחלק מהזמן, אלוהים ממציא ואלוהים יוצר. לפי התורה הפסיכו קריאטיבית האדם, בהיותו שלחות אלוהים, מכיל בתוכו את ה"גרעין היצירתי" שהוא למעשה הליבה היצירתית של האדם, הקשר שלו עם אלוהיו, הקוד למימוש היצירתי האפשרי של האדם, באופן יחיד ומיוחד עלי אדמות. “הווה משובח" הוא למעשה, מבחינות רבות, הווה יצירתי מאד. היצירה אמנם מתרחשת בהווה, תמיד בהווה, אך תנועתה מגשרת בין עבר לבין עתיד. היצירה מתחילה מתוך דחף מסויים, שיכול להפוך לחזון (סוג של ייצוג מנטאלי) ומכאן הופכת לתנועת עשייה שהולכת ומגדירה את עצמה יותר ויותר תוך כדי תנועה. היא מתרחשת בהווה והיא נעה כל הזמן מהעבר אל העתיד. היצירה ניזונה ממידע שקשור בעבר, מניסיון העבר ומתשוקות העבר. היצירה פוזלת אל העתיד מתוך כוונה לייצר מציאות טובה יותר ועשירה יותר. בחוויית ההווה יכול האדם לחוש עונג הולך וגובר בעודו מבצע את פעולת היצירה הזו.
להבדיל מההווה המשובח, וגם על מנת להגדירו טוב יותר, אפשר להתייחס אל ההווה ה"לא משובח". ההווה הלא משובח מכיל התייחסות רבת פחד אל העתיד. לחוויה זו אנו קוראים בדרך כלל "דאגה". תנועת הווה אל עתיד מדאיג היא תנועה פחות משובחת, פחות נעימה, פחות מועילה ופחות יצירתית. הניסיונות היצירתיים הנובעים מתוך דאגה מוגבלים יותר ומענגים פחות. אם אנחנו מודאגים מדיי שתהיה מלחמה אז אנו מפנים את משאבינו היצירתיים למה שאנחנו מכנים "אמצעי ביטחון". אנחנו גם משקיעים מאמצים מודיעיניים שמגדירים את האויבים כאויבים "נצחיים". זהו הווה עם מימד של יצירתיות אך חסרות מספר תכונות שחשובות ל"הווה משובח". חסרה תכונה יצירתית של אפשרויות השינוי. ב"הווה משובח", כפי שציינתי, היצירה "מגדירה" את עצמה עם הזמן. היא משתנה, מתעדכנת, מתגמשת ומשנה צורתה בחינניות. הווה "לא משובח" שרבה בו הדאגה, מכיל סוג של יצירתיות שדל בה השינוי ודל בה החזון להתפתחות חיובית ומתחדשת.
"הווה משובח" הוא הווה שמכיל בתוכו אלמנטים של ריפוי. אותה תנועה יצירתית מהעבר אל העתיד, בתחנת המעבר שמכונה "הווה", מאפשרת לאדם לחוות עם הזמן יותר ויותר חוויות של ריפוי. כלומר – הפעולות המתבצעות בתנועה הזו מסבות עונג, מציעות פתרונות חדשים ומצליחות לגרום לדברים החשוכים ביותר לקבל תאורה חדשה, צורה חדשה ותקווה חדשה, שהיו חסרים כל כך קודם. “הווה משובח", שהוא הווה נעים באופן הכרחי, הוא הווה שגורם לאדם להתקרב יותר ויותר אל תחושות של הרמוניה אך הרמוניה זו היא כזו של תחנת מעבר שכל הזמן בתנועה מהעבר אל העתיד, מיצירה אחת ליצירה הבאה. ההרמוניה הזו היא מצב רגעי שמתחנן להמשיך ולהתפתח, להמשיך ולאתגר את עצמו אל יעדי הריפוי והצמיחה הבאים.
"הווה משובח" הוא הווה שנמצא בסוג של משא ומתן עם העבר, משא ומתן לצורכי ריפוי גם כן. העבר, שבחלקו, לפי זווית הראייה של ילד שנפגע מדבר כזה או אחר, מכיל בתוכו רשמים לא נעימים. ה"הווה המשובח" שואף לרפא את החוויות שנותרו מהעבר, להפוך את הצלקות ממצב תקוע למצב זורם ומתרפא מחדש. ה"הווה המשובח" מצד אחד שואף ליתר אמפטיה עם העצמי שהיה פעם חסר אונים ומצד שני שואף לסיום חוויות הקורבן שמתלוות לחוויות הקשות. ה"הווה המשובח" בהיותו יצירתי ומתחדש יכול להציע דרכים חדשות להתבוננות העבר, ל"ניקוי העבר" ומכאן להגברת היכולת לשאוב מהעבר כוח והשראה במהלך התנועה אל העתיד. הווה פחות משובח נתקע עם משקעי העבר, משמר את האויבים ולא מצליח לעשות עמם שלום, לא מוותר על חווית הקורבן, חווית הסכנה, המרמור, התיסכול וחוסר האונים. אדם ב "הווה משובח" מתעלה על עצמו ומשתפר ביכולת לאהוב את הילד שהוא היה, על כל המשתמע מכך ובכל הקשר מאירועי העבר. כל כך הרבה ביקורת עצמית תקועה שם, בזיכרונות העבר, שרק "הווה משובח", רך, אמפטי ואמיץ יכול לשנות.
אני לא ממליץ לנסות ולהיות יותר מדי "כאן ועכשיו" כי זה עלול לייצר מין סיטואציה מלאכותית של הקפאת תנועת ההווה. ההווה זז בכל עת ובמהלך תנועתו הוא מכיל אפשרויות ריפוי ושינוי עצומים. השאלה היא לא האם אנחנו "חיים בעבר או בהווה" אלא "האם אנחנו יכולים לרפא את העבר וליצור עמו, בהווה". הכרחי לעסוק באיזשהו תחום יצירתי על מנת להפיק מהקיום בתוך "תחנת המעבר" – ההווה ,את מכסימום הריפוי והצמיחה אפשריים בו. בכל הנוגע ליחסים עם העתיד, גם כאן – התייחסות אוהבת, יצירתית בעלת חזון ותקווה מייצרת הווה משובח ואילו התייחסות מודאגת, מפוחדת מדיי, ביקורתית מדיי ופחות יצירתית מייצרת הווה לא משובח כל כך, המכיל יותר פחד, יותר קושי ויותר כאב.
כשהתחלתי את המאמר הזה הייתי בנקודת הווה מסוימת. כעת היא כבר שייכת לעבר. כשהתחלתי לכתוב לא היה לי מושג מה אכתוב. היתה לי תחושה כללית ולא יותר. מזה נולד משהו תוך כדי תנועה עם היצירה. עכשיו אני בהווה שלי ועכשיו אתה קורא בהווה שלך ומכאן כל אחד ימשיך לנוע עם ההווה שלו הלאה. המשימה של כל אחד הוא לפעול הן מול העבר והן מול העתיד תוך כדי מיקוד ביצירתיות על מנת להגיע למצב של "הווה משובח" שחלק ניכר ממאפייניו הוא חוסר ודאות לגבי מה שבאמת הולך לקרות בהמשך. מאידך – ההווה המשובח יכול להיות כל כך נעים עד שלא כל כך משנה מה יהיה בעוד חמש דקות. נעים עכשיו וזה המון. "נעים" מכל הבחינות האפשריות.
