שמונה עשר ימים לשריקת הפתיחה. השבוע ראיתי פעם ראשונה בחיים, מה זה כשהדשא של השכן אינו יותר ירוק. זכיתי לבקר באיצטדיון של קייפטאון, להיכנס דרך מנהרת השחקנים, לדמיין את תרועות הקהל שלא היה ולא נברא, להשקיע את כפתורי סוליות הנעליים שבדימיוני במצע הרך שעוטף את הדשא מסביב ולהודות בעובדה הפשוטה - אני בחיים לא ראיתי דבר כזה. וראיתי מגרשים. מאולימפיה ביוון, הקולוסיאום ברומא, דרך קריית אליעזר, שבו ממש גדלתי ועד ה GIANTS של ניו-יורק. זה היה פשוט מסע אל העתיד. גאונות אדריכלית שמצליחה לאסוף שישים ושמונה אלף בני אדם להתכנסות אינטימית משהו. נשמע מוגזם? בכלל לא. כי כשעמדתי שם על קו הדשא [שעליו אסור לדרוך - כמו בבית בירם בזמנו למי שזוכר...], והבטתי אל היציעים, הכול נראה קרוב כל כך ואינטימי, כן - ההיפך הגמור מהנוכחות האימתנית של המבנה מבחוץ.
פועלים היו עסוקים בקביעת מסגרת השער הדרומי למקומו. השער הצפוני ניצק יום קודם ועמד עכשיו קשור בכבלים ממתין להתייבשות היסודות. רגע היסטורי למי שרוצה, ואני הייתי שם וראיתי במו עיני. והדשא, הו הדשא. בהתחלה אתה בטוח שזה דשא מלאכותי, איזה חומר פלסטיק משובח, כי לא יכול להיות שזה חי הדבר הזה. אחר-כך משכנעים אותך שזה דשא אמיתי ומראים לך אפילו את מתקן ההארה, שנוסע לרוחב המגרש על גלגלים גדולים, כמו של מתקני השקייה דומים, ומעניק לדשא תחליף מלאכותי לאור השמש. מדע בדיוני.
וכל זה נבנה בידי דרום אפריקאים, עם קצת עזרה חיצונית בתכנון, במשך פחות משנתיים.
וינסטון חברי, שהראיתי לו את התמונות שצילמתי, העיר, ספק כמציין עובדה, ספק בסרקסטיות, "פיפ"א אלה הם כל יכולים. רק הם יכולים להכתיב דבר כזה..." כשהוא מנענע בראשו לכאן ולכאן, בלי להסגיר את מסקנותיו - האם זה טוב או רע. אצלו בכלל, קשה לדעת, הוא מאוד זהיר. אני חשבתי לעצמי, בלי להיכנס לויכוח, טוב שיש סטנדרטים כאלה בנמצא. זה לוקח אותנו גבוה. וזה עדיף על איזה צוללת משוכללת נושאת נשק גרעיני...
ביום חמישי בחצות הלילה, חוברה לה סופית גדר המרחב הסטרילי סביב האיצטדיון ואין בא ואין יוצא לבד מכוחות הביטחון, שנטלו אחריות מאותו רגע. בשעות אחר הצהריים, כשבקרנו שם, כבר יכולנו לראות את מאות השוטרים מתכנסים ברחבה ליד לתדריך אחרון. נושא הביטחון הציבורי ממשיך להטריד את התקשורת ודוברי המשטרה השונים ממהרים להבטיח שכל מה שאפשרי נעשה. בינינו, הרי אי אפשר למנוע טרור במאה אחוז וזה נכון לכל מקום בעולם ולכל אירוע. אבל, אם האורחים ייעזרו במקומיים להכוונה כיצד להתנהג ולהיכן ללכת, הכול יהיה בסדר.
הכי מצחיק שהנשיא זומה קרא השבוע לעמו "להתנהג יפה" במשך ארבעת שבועות המונדיאל. "ומה אחר כך?" שאל מישהו ברדיו. "אפשר לחזור לגניבות, לפריצות ולרציחות?". כל מי שאני מדבר איתו כאן מדבר על הסיבות לפשע ולא על הפשע לבדו. שיעור אבטלה גבוה ועוני מכאיב כתוצאה מכך, לא ניתן "להקפיא" לארבעה שבועות. אבל, מהכרותי את האנשים כאן, אני משוכנע שמאור הפנים הטבעי של הדרום-אפריקאים, הכבוד העצמי שלהם, תחושת הגאווה על אירוח המשחקים, רוח היחד הנושבת כאן בכל פינה, בכל כפר קטן בכל צריף במשכנות העוני והצפייה להצלחה באירוח המשחקים, יגברו אפילו על מצוקות היום יום. יש להם את זה.
ביום ראשון שעבר נפגשנו אצל ברידג'ט וג'וליאן בחוות היין שלהם לטיול על ההר הצמוד ולארוחת צהריים. ג'וליאן הוא אנגלי, יש אומרים אציל אנגלי, בן דוד של רוג'ר אם אתם זוכרים, שבא לכאן בעקבותיו, הפך להיות חקלאי בעצמו, פגש את ברידג'ט האפריקנרית, וטרינרית סוסים, התחתנו והתיישבו באזורנו. נפגשנו דרך הילדים לפני שש שנים ומאז לא נפרדנו. ברידג'ט עזבה לפני כמה שנים את הסוסים לטובת איכות הסביבה. היא הפכה ירוקה, לוחמת למען שימור הטבע, מיחזור הזבל והשימוש באנרגיה חלופית. היא מקדישה את חייה לגידול שני ילדיה, טיפוח ההר שלה ולכישרונה לדעתי הגדול ביותר, להביא את האנשים הכי מעניינים שאפשר, מסביב לשולחן האוכל המדהים שלה. היא חיה חברתית, מארחת למופת ומכירה ומוקירה לפיכך חברה טובה מהי. אני חושב שלא היו פעמיים שפגשנו אצלה את אותם האנשים. אנחנו כמובן המרכיב האקזוטי, ישראלי, יהודי, מזרח תיכוני שלה בכל הרכב כזה וממלאים את תפקידנו כהלכה. בתמורה אנחנו זוכים להכיר אנשים מיוחדים ממקומות אקזוטיים לא פחות. כמו שאמרתי, גם הארוחות שם מעולות, היין של ג'וליאן איכותי ביותר ונשפך שם כמים, ואת הנוף הנשקף מהמרפסת הענקית שלהם, גם אני לא יכול לתאר. תבואו לראות בעצמכם.
אז ביום ראשון פגשנו שם חוץ מאת המארחים, גם זוג, שהוא פרופסור אמריקאי בעל שם עולמי מקליפורניה, שנמצא כאן בשבתון עם אשתו הצעירה ממנו בהרבה, שבמקורה היא מכאן; זוג מיוהנסבורג שחיו עשר שנים "בגלות" אנגליה וספרד וחזרו לאזור היין - שבשביל יוהנסבורגים זה גם חו"ל; וזוג, לא תאמינו, מאיסלנד. איסלנד? כן. רוברט [רוקח במקצועו ואיש עסקים כעת] ואאוסלח [פיזיוטרפיסטית] באו לכאן רק לפני חצי שנה, קנו בית יפה בפאארל, אחרי שכל האיסלנד הזו התמוטטה כלכלית והחליטו להשתקע ולהשקיע כאן. נו, תארו לכם אילו נושאי שיחה והשוואות עושה מפגש בינלאומי כזה. כולנו ניסינו לנחש כמה איסלנדים יש. נו כמה? הכי נמוך שניחשנו היה שמונה מאות אלף. האמת שיש בקושי שלוש מאות אלף. מה זה עם קטן ועיקש...הם חיים מדיג ומאלומיניום. עד לפני שנה חיו גם מכסף שזרם לשם בגלל הריבית הגבוהה שהם העניקו ברוחב לב ובגרידיות, אבל עכשיו כל הכסף הזה עלה לשמים עם ענני האפר הוולקני וכמוהו גרם נזק לעולם כולו.
השבת נעשתה כאן היסטוריה. ארכיבישוף דזמונד טוטו אמר שזה אחד מהאירועים ההיסטוריים החשובים ביותר שהיו מאז הבחירות הדימוקרטיות הראשונות בתשעים וארבע - "השוורים" קבוצת הרגבי המפורסמת של פרטוריה נאלצה לארח את משחק חצי הגמר המכריע בסופר 14 נגד קבוצה ניו זילנדית, באיצטדיון אורלנדו בלב ליבה של סואטו. איך זה קרה? פשוט מאוד, מגרש הבית שלה גם הוא כבר "הוחרם" לטובת פיפ"א ולא נותרה להם ברירה. היו הרבה חששות, איך האוהדים האפריקנרים הלבנים המובהקים של "השוורים" יעשו את דרכם מפרטוריה לסואטו, שלרבים מאוד, אם לא לכולם, זה יהיה ביקורם הראשון שם. כמה עשרות קילומטרים בלבד, שהם אלפי שנות אור במושגים של דרום אפריקה.
המחזה, בטלוויזייה לפחות, היה מרהיב ומחמם את הלב. כשראיתי את המשחק ואת הקהל, הבנתי מה טוטו אמר. רוב מוחלט של אלפי האוהדים הלבנים, הנאמנים, של הקבוצה, מילא את היציעים בצבעי הכחול לבן שלהם, אבל לצידם היו מאות מקומיים מסואטו, לבושים בצהוב ירוק הלאומי. הכי מרגש היה לראות רבים מהאוהדים הלבנים דווקא, תוקעים במרץ בווווזלות שלהם, מה שלא השאיר הרבה סיכוי לניו זילנדים...
בשבוע הבא, אנחנו משחקים נגדם במשחק הגמר, שוב בסואטו. גם גמר כל-דרום-אפריקאי, גם הסטורמרס הגיעו לשם בפעם הראשונה בהיסטוריה וגם בסואטו. איזו דרמה...
יש תקווה.
שיהיה שבוע טוב,
תודה
אורי
אורי אילן הוא איש עסקים העוסק בניהול פרוייקטים ובפיתוח עסקים בדרום אפריקה; אורי עוסק גם בפיתוח מנהלים במגזר הפרטי והציבורי; ו - בכתיבה ככל שמרשה לו הזמן. יותר פרטים ניתן למצוא בבלוגים שלו - http://oriilan.cafe.themarker.com/ http://www.linkedin.com/in/oriilan http://oriilan.spaces.live.com/
