ממלכת דוד ושלמה תעמולה או היסטוריה? 

ד?ר יגאל בן-נון

ויכוח סוער ניטש עדיין בין ארכאולוגים חסידי התארוך הנמוך לעומת תומכי התארוך הגבוה בעניין זיהוין של שכבות באתרי חפירות וייחוסן לבית עומרי או לימי מלכותו המשוערים של שלמה. למרות הבדלי הניואנסים ביניהם, ישראל פינקלשטיין, נדב נאמן, דוד אוסישקין וזאב הרצוג שוללים קיומה של מעצמה מדינית וכלכלית תחת שלטונם של דוד ושלמה. לעומתם זכריה קלאי, אמנון בן-תור, עמיחי מזר, ברוך הלפרן ואילת מזר נלחמים להוכיח שהביצורים במגידו, חצור, תל גזר ועיר דוד הם מן המאה העשירית לפני הספירה ומאשימים את יריביהם במינימליזם, בדקונסטרוקציוניזם ובכניעה לרוח הזמן (צייטגייסט) שיצרו ההיסטוריונים החדשים. לעומתם, יריבי "הארכאולוגים החדשים" זוכים בפיהם לכינויים כגון שמרנים או פונדמנטליסטים.

הארכאולוגיה נתפסת בעיני הציבור הרחב כגורם מדעי מדויק שממצאיו מכריעים מחלוקות והוא מאמת או פוסל תיאוריות בתחום ההיסטורי. אך לא כך הדבר. למרות ההתפתחות המשמעותית במדע זה בשנות השמונים, אין בכוחו להכריע בסוגיית ההיסטוריוגרפיה של המאה העשירית, אלא רק להעניק ארגומנטציה נלווית למשתתפי הדיון, משני צדי המתרס. להערכתי, הסוגיה תמצא את פתרונה רק במחקר ההיסטורי, בזכות ניתוח טקסטואלי דיאכרוני, תוך הישענות על ממצאים ארכאולוגיים ואפיגרפיים. אין זה מקרה שראש החוג לארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן ביססו את מחקרם המצוין על "דוד ושלמה, בין מציאות היסטורית למיתוס" (הוצאת אוניברסיטת תל-אביב 2006) לא פחות על נימוקים טקסטואליים מאשר על ממצאים ארכאולוגים.

מאמר זה בא להוסיף נימוקים לקביעת אפשרות קיומה של "הממלכה המאוחדת" אך גם לבדוק מחדש את מסקנת חוקרים אלה בנוגע למחברי הסיפורים בספרי שמואל א (פרקים ט-לא), שמואל ב (פרקים א-כד) ומלכים א (פרקים א-י; יא, א-כא) על ממלכה זו ועל חצר המלוכה ששימשה אותם כמודל לחיבוריהם. אפשר לומר שקיימת היום הסכמה רחבה בקרב החוקרים לגבי שטחה ומידת עצמתה של הממלכה המאוחדת. כולם תמימי דעים שהסיפור המקראי הפריז במידה זו או אחרת בתיאורי עושרה והיקפה. גם קיומו ההיסטורי של המלך דוד, אבי השושלת, אינו מוטל בספק. כתובת מישע הדיבוני מלך מואב (שורה 31) וכתובת תל דן המיוחסת לחזאל מלך ארם (שורה 9) מעידים על קיומה של שושלת בשם "בית דוד". להוציא את שלטונה של המלכה עתליה בת אחאב (835-842/841) ופרשת התמלכותו המפוקפקת של יואש (802/801-842/841) המעמידה בספק את רציפות שושלת בית דוד, ממלכת יהודה שמרה על יציבות שושלתית, בניגוד לחילופי השושלות הרבים בממלכת ישראל, השכנה הדומיננטטית מצפון. כידוע, ממלכות רבות נקראות על שם אבי השושלת, כגון ממלכת דוד או ממלכת עומרי.

פענוח צופן קיומה של "הממלכה המאוחדת" מצוי בטקסט המקראי עצמו. ניתוחו הנכון יוביל אותנו למסקנות לגבי מידת אמתותו ההיסטורית. מבט סינכרוני ראשוני בסיפורי שמואל ומלכים, בפרקים הרלוונטיים, מאפשר לנו להגדיר את סוגתם הספרותית. אין מדובר בסיפור מיתולוגי בו מככבים אלים ובו מתרחשים נסים, אותות ונפלאות, דוגמת סיפורי ספרי בראשית ושמות. אין הוא סיפור אגדתי נוסח סיפורי האבות. חשוב לציין שסיפורי התמלכותם של דוד ושלמה מצטיינים בשפע רב של פרטים וכוללים תיאור אירועים מדויק, בשפה ברורה וקולחת. הדבר הבולט בסיפורים אלה הוא השימוש הרב שנעשה בציון שמותיהן של הדמויות הראשיות והמשניות (שם פרטי ושם האב) וכן בציון קפדני של המקומות הגאוגרפיים הרלוונטיים ביהודה, בפלשת ובישראל.

מניתי בסריקה ראשונה כ-221 פטרונימים וכ-183 טופונימים, שונים לאורך אותם פרקים. כמו כן, הטקסטים המקראיים על שאול דוד ושלמה כוללים 927 29 מילים ו-938 1 שורות, בזמן שהטקסטים על מלכים גדולים כעמרי ואחאב, שחיו כמאה שנה לאחר מכן, הכוללים גם את אגדות אליהו ואלישע, מונים רק 875 3 מילים ו-320 שורות. כל ידיעותינו על עומרי, מייסד השושלת, כלול רק ב-238 מילים בספר מלכים א. לשלושת מלכי הממלכה המאוחדת שאול, דוד ושלמה שמלכו במאה העשירית הרחוקה מוקדשים בספרי שמואל ומלכים 57 פרקים ולארבעים מלכי ישראל ויהודה שמלכו משנת 931 עד 587 מוקדשים רק 37 פרקים. בניגוד למחזור סיפורי אליהו ואלישע בהם משולבים פרטים מעורפלים על שלטון אחאב ובניו, אין אנו מוצאים בסיפורי הממלכה המאוחדת צלקות עריכה המעידים על חיתוכים בטקסט או על עיבוד מחודש של הסיפורים על פי תפיסה אידאולוגית, תאולוגית או פוליטית פרי עטם של עורכים מאוחרים.

קביעת הסוגה הספרותית מובילה אותנו למסקנה שסיפור מלוכתם של שאול, דוד ושלמה לא הגיע למחבר באמצעות מסורת שבעל פה שעברה מדור לדור ושכתוצאה מכך פרטיה נשכחו או השתבשו. אירועים המגיעים למחבר המקראי בדרך אוראלית כמסורת עממית ולא באמצעות תיעוד בכתב מוכרים לנו היטב מספר מלכים והם מהווים סוגה ספרותית בפני עצמה. מדובר בסוגה המכונה "סיפורי נביאים", שקדמה לספרות הנבואית של נביאי הכתב כעמוס, הושע וישעיהו בן-אמוץ. לדוגמה, מחזור סיפורי אליהו ואלישע מן המאה התשיעית מצטיינים במיעוט שמות מקומות ואנשים, בחוסר דיוק ובסימני עריכה רבים. כיוון שזמן רב יחסית עבר בין מועד ניסוחם בכתב לבין האירועים המתוארים בהם, המחבר אינו יודע אפילו את שמם של מלך ישראל ושל מלך ארם שאת קורותיהם הוא כותב. לא כך נראים כאמור סיפורי הממלכה המאוחדת. לקורא יש תחושה שהסיפורים נכתבו על ידי עד ראייה שחי את האירועים, נטל בהם חלק וכתוצאה מכך, מסוגל לדווח עליהם בפירוט רב.

אם נניח שסופרים שחיו בחצרותיהם של שאול, דוד ושלמה רשמו בפירוט ובדיוק רב את קורותיהם, מתעוררות שתי שאלות: האם בראשית המאה העשירית השימוש בכתב בחצרות מלוכה אלה ובמקדשיהם היה נפוץ במידה שיכול היה להצמיח יצירות היסטוריוגרפיות כה מורכבות. מבט מהיר על הגילויים האפיגרפיים יוכיח שהמציאות רחוקה מכך. מן התקופה שקדמה למאה התשיעית לא נמצאו בכנען כתובות ממשיות. הן כוללות ציון שמות על ראשי חיצים וכידונים, כתובת צרביט אלח'דים בסיני, כתובת עיזבת צרטה ורשימות אלף-בית שהתגלו בגזר הפלשתית ובתל זית. לוח גזר במבנה של שיר אף הוא שייך לאותה תקופה. כתובות יותר ארוכות יחסית נמצאו על חרסים רק החל מן מן השליש השני של המאה התשיעית, זמן רב אחרי מלכות שלמה המשוערת. אמנם קיימת ספרות עניפה שנוצרה במערב השמי ובמיוחד באוגרית, אך אין בה כלל כתיבה היסטוריוגרפית אלא רק ספרות מיתית ופואטית נטולת אירועים היסטוריים. יתר על כן, אין דין תרבותן של ממלכות גדולות ומפותחות כאוגרית, מארי, אבלה, קטנה, תדמור, כדין ממלכות יהודה וישראל שהיו עדיין בראשית התהוותן במאה העשירית. ההנחה שהטקסטים המרשימים בספרי שמואל ומלכים נכתבו במאה העשירית נראית אם כך בלתי סבירה וסותרת את המציאות הסוציו-תרבותית בשני אזורים אלה. קיים פער גדול מדי בין רמת הכתיבה בסיפורים על דוד ושלמה, איכותה וכמותה, לבין העדר כמעט מוחלט של כתובות מנהליות בשטחי יהודה וישראל, שהן הוכחה לקיומן של ממלכות מפותחות.

אף אם נקבל כהנחת עבודה שהידע של סופרי החצר בימי דוד ושלמה היה מפותח דיו עד כדי כתיבת חיבור היסטוריוגרפי רב היקף, תשאל השאלה כיצד נעלם ידע זה בימי כל המלכים שבאו אחריהם. איך יתכן שבימי יורשיהם לא היו סופרים המסוגלים למסור לנו פרטים בעלי ערך היסטורי על ירבעם (909-931/930) ורחבעם (914-931/930) אלא רק סיפורי אגדה המיוחסים לנביאים על סמך מסורות שבעל פה. איך יתכן שסופרי התקופה לא יכלו למסור לנו מידע מפורט על מסע שישק כדוגמת המידע על מלחמותיו של דוד בפלשתים. כיצד אפשר להסביר שסופרי המאה התשיעית לא היו מסוגלים לתעד אלא בפסוקים בודדים את ימיהם, מפעליהם ומלחמותיהם של מלכים חשובים כעומרי ואחאב. הרי לא ידוע לנו על שום אירוע דרמטי באזור שיצדיק אבדן ידע זה. אפילו בסוף קיומה של ממלכת ישראל, בימי ירבעם בן יואש (750/749-790), לא הגיעו עדיין לרמת דיווח שתתקרב לכתיבה היסטוריוגרפית ממשית. על מלכים חשובים מן המאה השמינית כחזקיהו (697/696-726) ומן המאה השביעית כיאשיהו (609-640/639) לא נמסרו לנו פרטים כה מדויקים בהשוואה לסיפורים על דוד ושלמה. העובדה שהמחברים המקראיים קבעו באופן סכמטי את משך שלטונם של דוד ושל שלמה ל"ארבעים שנה" כל אחד, דייה כדי להבין שהמחברים מודים בכך שהם אינם יודעים דבר ממשי אף על משך שלטונם. עובדה זו מנוגדת לנוהג המקובל על מחברי ספרי מלכים המציינים במדויק את משך שלטונם של מלכי ישראל החל מירבעם הראשון ושל מלכי יהודה החל מרחבעם. כמו כן, כל אותן נוסחאות המשמשות את מחברי ספר מלכים כדי להציג את מלכי ישראל ויהודה והערכת שלטונם נעדרות בסיפורי הממלכה המאוחדת.

אם קורות מלכותם של מלכי בית דוד הראשונים לא נכתבו בימיהם וגם לא הגיעו למחברם בדרך של מסורת שבעל-פה, המסקנה היא שהם נכתבו רק מאות שנים מאוחר יותר. במצב דברים זה, רק זיכרון מעומעם היה יכול עדיין לשרוד בתודעה הלאומית הקולקטיבית לגבי אירועים הרי גורל. כתוצאה מכך, הפירוט הרב, פרי עטם של סופרים מאוחרים, בתיאור האירועים יכול להביך את הקורא ולעורר בו תהיות וספקות. מאין שאבו מחברים אלה את הידע המדויק שהם מגישים לקורא על ימים כה רחוקים אין מנוס אלא להגיע למסקנה שמדובר בתיאורים הנובעים מדמיונם של סופרים המעוניינים לשכנע את הקורא שכך התרחשו הדברים בימים עברו. אך אין להבין את סיפוריהם כהשתעשעות ספרותית. כתביהם משרתים רעיון מדיני שהתגבש אחרי כיבוש ממלכת ישראל בידי אשור בין השנים 734 ל-722. עיקרו של הרעיון לספק לתושבי ממלכת יהודה תחת שלטון חזקיהו גרסה מפוארת יותר של עברם ההיסטורי, המתבססת יותר על קורותיה של ממלכת ישראל מאשר על קורות ממלכתם. לפי גרסה זו, בימים רחוקים, שאיש אינו יכול לזכור אותם, שלטו מלכי ירושלים על שטחיהן של שתי הממלכות. שתי יחידות מדיניות אלה היו פעם ממלכה אחת, חזקה ומפוארת. חטאים בתחום הפולחן גרמו לפילוג הממלכה, אך יש לשאוף לכך שמלכי יהודה מבית דוד יחזירו את העטרה ליושנה ויצרפו אליהם את ממלכת ישראל לשעבר, על יוקרתה המדינית ועל מורשתה התרבותית. כך נולד תור זהב דמיוני המכונה "הממלכה המאוחדת" שהלהיב את דמיונם של דורות רבים.

כדי להגיע לדרגת תיאור של מחברי האפופאה על מלכות דוד ושלמה, היה על מחברי קורותיה של הממלכה המאוחדת להכיר מקרוב את חיי חצרות המלוכה, על מנהגיהם ותככיהם, כדי שישמשו להם מודל חי לבניית תיאוריהם הספרותיים. מועד חיבורם של סיפורים אלה לפי הצעתם של פינקלשטיין וסילברמן הוא המאה השביעית לפני הספירה, כשלוש מאות שנה אחרי תיאור אירועי הממלכה המאוחדת. מועד זה אינו בלתי אפשרי, אך להערכתי סיפורים אלה החלו להירקם במוחם של סופרי החצר כבר בסוף המאה השמינית בימי מלכותו של המלך חזקיהו. שלטונו של מלך זה מצטיין בפעילות ספרותית ענפה. פעילות זו כללה בין השאר איסוף משלים, שירים, מזמורים, אגדות, מיתוסים וסיפורי עם. אם פרק הזמן שבין שלטונם של חזקיהו (697/696-726) ובין יאשיהו (609-640/639), נראה סביר, נשאלת עדיין השאלה איזה חצר מלוכה שימשה דגם מעשי לבניית סיפורי הממלכה המאוחדת.

לאור גדולתה של שושלת בית עומרי בישראל, עצמתה המדינית, הצלחותיה הצבאיות ומדיניות החוץ המתקדמת שלה (יחסים מדיניים עם ארמים, צידונים ויהודאים), הגיעו שני מדענים אלה למסקנה שחצרות המלוכה של עומרי (873-884) ואחאב (852-873) היוו את הדגם לכתיבת סיפורי דוד ושלמה. למרות הדמיון הרב שקיים בין מלכים אלה, כפי שהם באים לידי ביטוי בספרות המקראית ובמקורות החוץ מקראיים, ההנחה נראית סבירה. יחד עם זאת, כמאתיים שנה מפרידים בין בית עומרי לסוף המאה השמינית או למאה השביעית המוצעים כזמן חיבורם של סיפורי דוד ושלמה. לכן, כל אותם נימוקים המבטלים אפשרות כתיבה היסטוריוגרפית מסוג זה בהפרש של שנים חלים גם על היפותזה זו. להערכתי חצר המלוכה ששימש מודל לעיצוב סיפורי דוד ושלמה יכול להיות אך ורק בן זמנם של המחברים, כלומר מלכות חזקיהו (697/696-726) או זמן מה לאחר מכן, ימי מלכות בנו מנשה (642/641-697/696).

מועד חיבורם של טקסטים אלה אינו קשור רק לתפוצת הכתב וליכולת הכתיבה ההיסטוריוגרפית. הוא קשור בראש ובראשונה למניעים האידאולוגיים שהולידו את רעיון קיומה של ממלכה אחת שכללה את שטחי ישראל ויהודה בראשותם של מלכים יהודאים היושבים בירושלים. חקר תקופת המלוכה וחקר האגדות והמסורות העממיות הקשורות לשתי הממלכות מלמד שיהודה הענייה והחלשה חיה זמן רב תחת השפעתם הדומיננטית של מלכי ישראל המתקדמים יותר מבחינה מדינית ותרבותית. כיבוש שומרון, בירת ישראל, בשנת 722 בידי האימפריה האשורית גרם למפנה מכריע בהיסטוריה של האזור. עשרת השבטים שלפי המסורת הרכיבו את ממלכת ישראל לא נעלמו ואין צורך לחפשם מאחורי הסמבטיון. הם נותרו רובן ככולן במקומותיהם אך רבים מן החוגים המשכילים מצאו מקלט בירושלים בחצרו של המלך חזקיהו שהתאמץ לקלוט אותם ואת מורשתם התרבותית.

הגירה חדשה זו שהכפילה פי עשר את אוכלוסיית ירושלים, והכפילה פי ארבע את שטחה בכיוון מערב, הולידה בקרב חוגי החצר והמקדש היהודאי את האידאולוגיה הפאן-ישראלית. עקרונותיו של רעיון מדיני זה מושתתים על רצונה של ממלכת יהודה הקטנה, שאיבדה חלק גדול משטחה בעקבות מסע סנחריב, להיות היורשת הלגיטימית של הממלכה הצפונית. ממלכה זו שבעבר האפילה על ממלכת יהודה, הייתה מוקד משיכה לכובשים זרים, איבדה את עצמאותה וחולקה מאז לפרובינציות אשוריות. מעתה, ירושלים יכלה לטעון לבכורה מול יריבתה בית-אל בתחום הפולחן ומול הבירה שומרון בתחום המדיני. כדי לבסס ולחזק שאיפה זו ואת השלכותיה המדיניות והטריטוריאליות היה צריך להוכיח באמצעות טקסטים רבי יוקרה בזכות "עתיקותם" שישראל ויהודה היו בעבר הרחוק ממלכה אחת תחת שלטונם של מלכים יהודאים. לכן, יש לשאוף להחזיר עתרה ליושנה לתקופת תור זהב זה. מחברי ההיסטוריה הדאוטרונומיסטית לא היססו להאשים את המלך שלמה בחטאים בתחום הפולחן שגרמו לפירוק הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות אחיות בעלות אלוהות משותפת: יהוה/אל.

כך שינתה בהדרגה ממלכת יהודה את שמה לישראל ואימצה את המסורות התרבותיות של ממלכה זו תוך עריכתן מחדש על פי רוח הזמן. לא במקרה, קרא המלך חזקיהו לבנו בשם מנשה על שם מחוז בישראל מצפון לאפרים כדי להדגיש את זיקתו לשטח גאוגרפי זה. לא ניתן היה להתעלם מן המסורות של הממלכה היריבה כיוון שנציגיה היו עדיין בעלי השפעה בחוגי הסופרים ובקרב נכבדי הממלכה שקלטה אותם. יחד עם זאת, היה צריך לנסח מחדש מסורות אלה ולשלבם באופן אינטגרלי במסורות היהודאיות. כך נולדו סיפורי האבות שהפכו את יעקב הישראלי לנכדם ולבנם של אברהם ויצחק היהודאים. כך גם נעשה לדמותו של משה הישראלי אליו הוצמד אח בכור אהרון המייצג הרגלי פולחן כוהניים מירושלים.

קליטתם של חוגי המשכילים הישראלים ביהודה לא נעשתה ללא חריקות וללא חיכוכים עם חוגי הסופרים ביהודה. את סימני יריבות זו אנו מוצאים לאורך סיפורי ספר בראשית וספר שמות בצורת גרסאות סיפורים מקבילים שהוצמדו אחד לשני או שולבו אחד בתוך השני תוך התעלמות מן הסתירות ביניהן. האיבה היהודאית לישראל ניכרת גם בסיפורי הממלכה המאוחדת שנכתבו ביהודה באותם ימים. בסוף המאה השביעית, נקט המלך יאשיהו בדרכים אלימות כדי להשתלט על ירושת ישראל ושטחה. הוא הרחיק לכת עד כדי חילולו של אתר הפולחן היוקרתי של בית-אל, פגע בקדושתו והרס את מזבחו. יש להניח שהדבר לא נעם לאוכלוסייה הישראלית שנפגעה ביקר לה בתחום הפולחן והאמונות. כידוע, יאשיהו פגע גם באוכלוסיית יהודה עליה נכפתה בכוח הזרוע רפורמה פולחנית, קצרת ימים, ששאפה לבטל מסורות עממיות הנהוגות מימים ימימה.

הסיפורים אודות דוד ושלמה אינם מיתוסים כפי שהגדירו זאת פינקלשטיין וסילברמן. מיתוסים קשורים במקרא ובעולם העתיק בסיפורי אלים ובמעשי נסים נפלאים. סיפורינו נטולים מאפיינים אלה וסוגתם ראליסטית בעיקרה. ליתר דיוק, ניתן להגדיר את סיפורי הממלכה המאוחדת כרומנים היסטוריים, המפארים עבר לאומי דמיוני. כאמור, מחקרם של פינקלשטיין וסילברמן אינו מקובל עדיין על כלל הארכאולוגים מזרם הכרונולוגיה הגבוהה וגם לא על היסטוריונים מסוגם של אנדרה למר וברוך הלפרן. אך הוא הצליח לערער מוסכמות שמתנגדיהם ידרשו להתמודד איתן בהנמקות משכנעות כדי לסתור את מסקנותיהם. עם זאת, גם חוקרים שמרניים יחסית מודים זה מכבר בעובדה שהממלכה המאוחדת כלל לא היתה כפי שהיא מתוארת במקרא, לא מבחינת שטחה ועצמתה המדינית ולא מבחינת עושרה האגדי.

לסיכום, בהשפעת מדיניותם של חזקיהו ובנו מנשה ובהשפעת האידאולוגיה הרואה ביהודה היורשת המדינית והתרבותית של ישראל, יצרו סופרי חצרותיהם כתב תעמולה מתוחכם המעניק אסמכתא כתובה לרעיון הפאן-ישראלי על קיומו של תור זהב דמיוני בראשות מלך יהודאי שמלך בירושלים. אחרי שהוכיחו שמלך חברוני-ירושלמי מלך על כל ממלכת ישראל ההיסטורית, נקמה יהודה בישראל והשתלטה על מורשתה במועד בו כבר היו מסוגלים סופריה לקבוע מסורות על-ידי ניסוחם בכתב על מגילות קלף ועל פפירוסים. סוגה ספרותית זו של רומן היסטורי בעל מסר אידאולוגי-פוליטי התפתחה בהמשך ויצרה בין השאר את מגילות רות ואסתר. סיפור התמלכותו של יוסף במצרים שייך גם הוא לאותה קטגוריה.

ברם, שאלות נוספות עומדות עדיין על הפרק ומחכות לפתרונן במחקר המקראי. האם סביר מבחינה ארכאולוגית שמלך מיהודה ישלוט מירושלים על טריטוריה ישראלית. אם מלך יהודאי לא שלט בשכם או בתרצה, נגד מי מרד ירבעם בן נבט, מלכה הראשון של ישראל. מה מידת היסטוריותו של המלך הבנימיני שאול ששלט מגבע על נחלת יהודה ועל גשור הרחוקה בצפון. על שאלות אלה ועל פענוח פרטי החיבור התעמולתי הפאן-ישראלי הכלול בספרי שמואל ומלכים יצטרכו חוקרים בתחום והטקסטואלי והארכאולוגי להתחקות מחדש, תוך התייחסות למסקנותיהם של פינקלשטיין וסילברמן.

ד?ר יגאל בן-נון

בוגר אוניברסיטת תל-אביב ו?בית הספר ללימודים גבוהים? בפריס ?cole Pratique des Hautes ?tudes

מרצה באוניברסיטת פריס 8. עוסק באפיגראפיה שמית-מערבית. מסיים מחקר בתחום ההיסטוריוגראפיה של המקרא שנושאו ?שכבות עריכה בטקסטים הקשורים להקמת ממלכת ישראל, מסורותיה הקדם-ממלכתיות של ישראל ועריכתן בממלכת יהודה?.